מסה:

נגד 1984/ פרדריק פול מאנגלית דב לרר

אם הבנתי נכון, טיעוניו של דיוויד גודמן (במאמרו ‘1984: האח הגדול אורב בפתח’) הם אלה: תחזיות רבות המופיעות ב’1984' הפכו לעובדה קיימת. מעטות נתבדו. על כן, עלינו להניח שאותן תחזיות שלא התממשו עדיין מייצגות הסתברויות שעלינו לקחתן ברצינות.

זוהי מתודולוגיה מפוקפקת – ומוכרת לי מאוד, כי טענות דומות הועלו בהקשר למדע בדיוני בכלל. תקפותה מוגבלת למדי. מתודולוגיה זו מניחה שסיפור דמיוני־ספקולטיבי מכיל משהו כמו מאגר של ‘אמת’, ואם אתה דוגם ממנו מאה פעמים ומוצא ‘אמת’ בכל פעם, הרי שקרוב לוודאי שתמצא ‘אמת’ נוספת בדגימות אחרות. בדומה לכך אפשר להניח שאם תחפור מאה בורות בחלקת אדמה מסויימת ותמצא מים בכל אחד מהם, אזי תמצא מים גם בבור המאה ואחד.

וייתכן מאד שאכן תמצא. אבל אותם גילויים מוצלחים של מים לא יאמרו לך דבר באשר לסיכוייך לגלות נפט, למשל. גודמן עצמו מייחס הצלחה גדולה לתחזיותיו הטכנולוגיות של אורוול, אך מודה שהמצב בנוגע לתחזיות החברתיות והפוליטיות הוא מעורפל יותר. אני טוען שאם אתה עוסק בתמורות חברתיות, אזי עליך לתת משקל רק לתחזיות החברתיות.

אך זוהי רק ההתחלה. זה פשוט לא נכון שתחזיותיו הטכנולוגיות של אורוול הן אמינות. בהשוואה ליצירות מדע בדיוני אחרות שפורסמו באותה תקופה, נראות תחזיותיו של אורוול קהות, חסרות דמיון, ולעתים קרובות – מוטעות.

סביר לחשוב, שכדי שיהיה עניין מעשי בתחזית כלשהי, עליה לנבא נכונה עובדה זו או אחרת. אי אפשר לאשר את תחזיותיו של אורוול באמירה שהוא חשב שיקרה משהו שלדעת אנשים כיום עלול לקרות; אם הדבר לא קרה, אזי אין בו הרבה מן החיזוי. העדשות בחלל, ה’צוללת' התת־קרקעית, ועוד, משתייכים לסוג זה של תחזיות. הן לא התממשו.

תחזית צריכה גם לנבא עובדה חדשה. גודמן מבליט את חדר העכברושים של אורוול כתחזית שהתממשה, אך כנראה שאינו מכיר את מאורות הנחשים של הזמן הישן, ששמשו להטלת הלם בקורבן כדי הביאו לידי התנהגות משופרת.

כמו כן, כדי לתמוך בטענה בדבר אמינות החיזוי של אורוול, צריכות התחזיות להיות שלו עצמו, ולא של מישהו אחר. באור זה, נראות תחזיותיו של אורוול גרוע למדי. אינני סבור שאורוול חזה ב־’1984' אפילו תחזית אחת שלא ניתן למצאה בעבודות קודמות.

יש אולי רק שני יוצאים מן הכלל בקביעה זו. אחד הינו הרעיון בדבר כושרו של ה’טלסקרין' לקבוע אם האזרח משקר; השני הוא הרעיון אודות בלשני המשטר היוצרים שפה חדשה שתוציא מכלל אפשרות ‘מחשבות כפירה’. גודמן טוען שהחיישן האלקטרוני שלו משמש את הרעיון הראשון (טענה מוטעית, לדעתי, שכן אורוול דיבר אודות מעקב אחר פעימות הלב), ואומר ש“ניוונה המתמיד של השפה האנגלית” מאשר את השני. במקרה זה, אין כל קשר בין ה’תחזית' לבין ה’עובדה', לא באופן מושגי ולא למעשה.

מכל מקום, גם אילו קלעו תחזיותיו הטכנולוגיות במאה אחוז, לא היינו יכולים ללמוד מכך הרבה בנוגע לנבואותיו החברתיות. נסיון למתוח את המציאות כדי להוכיח שהנבואות קלעו לאמת, הינו משימה מעבר ליכולתו של גודמן, או כל אחד אחר. אפילו כדי להציגן באור האוהד ביותר, חייב גודמן להתעלם מההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחומים אלה מאז ימי אורוול – הגברת חלקו של הפרט בבחירת מנהיגים לאומיים, כפי שהוכיחו מועמדותו של הסנטור מק’גוורן לנשיאות בשנת 1972, ובחירתו של ג’ימי קרטר ב־1976 (אם יש דבר ברור בפוליטיקה האמריקנית של היום, הרי זו החלשותה של ה’מפלגה'); הפחתת יכולתו של מנהיג עליון לשלוט באורח שרירותי – כפי שהוכיחה פרשת ווטרגייט; ריבוי ההגבלות על שרירותן של רמות ממשל שונות, כפי שמעידה חקיקת חוק חופש המידע; הגבלת סמכויות המשטרה וכו'.

בנסיונו להושיע את אורוול, מתנבא גודמן שתקרית נמהרת כלשהיא, בייחוד מעשי־טרור, עלולה לממש את התחזית העיקרית (ובעצם היחידה הממשית) של ‘1984’: שלטון טוטליטרי. הדבר ייתכן, אך לא קרה עדיין. הדבר לא קרה אפילו במדינות כמו איטליה, גרמניה, יפן וישראל, למרות פרובוקציות טרור קיצוניות.

אני שותף לחלוטין לחרדתו של גודמן מפני הטוטליטריות, וחותם על דבריו בדבר חובתו של כל אדם לפעול למען מניעתה. אך אמצעי השכנוע החזק ביותר למען פעולה זו הוא הספר עצמו. גודמן אינו משכנע בטענותיו המנופחות בדבר תקפותו של הספר כתסריט עתידי. אני חושש מאוד, שהוא אף מחליש אותו.

* פרדריק פול-מבכירי סופרי המדע הבדיוני במאה ה20.