על שירה עירומה עם יפה וגנר/ ראובן שבת
בגיל חמישים החלה יפה וגנר (יאיר-פור) לכתוב שירה, ומאז נבנה קולה הייחודי כשפה חרישית, ישירה ומלאת יראה. כשם הספר "שפת היד הפתוחה", שפת השיר נחשפת כמו יד פתוחה – פגיעה אך מלאת חמלה, בין כאב לשקט פנימי. כל שיר היא התבוננות על השפה עצמה, כישות חיה : " שְׂפָתִי שֶׁלִּי / הִיא שְׂפַת הַיָּד הַפְּתוּחָה / אַךְ עֵינַי הָיוּ עֲצוּמוֹת ".
קובץ השירה: " שירים שבורים " " מעמיד את הקוראת והקורא מול טקסטים חושפניים שמבקשים לאחות את הסדקים שבשפה ובנפש. דרך קול שירי נועז וכנה, וגנר משחזרת שבריריות של רגש וחוסן נפשי גם יחד — היא מציבה שירה שמתקשרת עם הפחד, הספק והזהות, ובו בזמן. מתקשה לחיות : " עוֹמֶדֶת עֵירֻמָּה / מוּל אֱלֹהִים "
ספר הפרוזה האחרון של וגנר, הוא הרומן "מים אין צבע" (הוצאת גמא, 2022), הוא רומן אישי מרגש הסוחף את הקורא אל תוך סאגה משפחתית סוערת הנפרשת על רקע סיפורה של יהדות עיראק. . ביד רכה ובשפה ציורית ומדויקת, מתארת וגנר את חיי הקהילה היהודית, את מאבקי הזהות והעקירה, ואת חוויותיה של גיבורה החיה בין שני עולמות — האישי וההיסטורי.
יפה וגנר (יאיר-פור) היא משוררת, סופרת ואמנית רב־תחומית. מתגוררת בשכונת ' מזכרת משה' בירושלים , בבית עתיק שבו ייסדה את הגלריה בית נעימה ' – חלל אמנותי פעיל ומוערך .
כתיבתה של וגנר נעה בין שירה לפרוזה, והיא מגלה נאמנות עמוקה לאמת רגשית, לשפה ולעולמות פנימיות שהיא פותחת בזהירות ובאומץ.
שמי יפה וגנר, לשעבר יאיר פור.
נולדתי ב 1947 בעיר אהוואז שבפרס למשפחה עיראקית
לאחר כעשרים שנה של הוראה, למדתי תכנות ועשיתי הסבה לתכנות. עבדתי כאשת חומרה כמעצבת שבבים בכמה חברות הייטק.
לפני חמש עשרה פתחתי בביתי גלריה בשם 'בית נעימה'. הרעיון העומד מאחורי הגלריה, שהיא פתוחה חינם לאומנים שונים, ציירים, או פסלים, ותיקים, עולים חדשים וכאלו שרק נולדו לציור.
כילדה הספרים היו מקום שאפשר היה להימלט אליו ולא חשוב אלו ספרים. עם הזמן פיתחתי את טעמי האישי. את 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי אקח עימי לכל מקום. לידו ישבו הספרים של עגנון 'תמול שלשלום' ו'שירה' וגם גרושים מאוחרים של א.ב. יהושוע
כאשר פרשתי מעבודתי בהייטק היה באפשרותי להקדיש את זמני לציור וכתיבה. השירה שלי מושפעת מאד מהמשוררת הפינית סירקה סורקה, מהמשוררים הישראלים דן פגיס, זלדה ודליה רביקוביץ.
שני ספרי השירה שלי עוסקים במצבי ככותבת בתוך חיי המשפחה ובתוך העולם. בספר ' שפת היד הפתוחה' אני כותבת על השפה שמתחילה בשפת האם שלי, שכילדה סירבתי לדבר בה, ועד לשפת השירה, בניסיון לברר מהי. השירים כתובים בצורה ישירה ללא העמדת פנים ובמילים חרישיות נקיות מזדון. השפה היא ישות חיה שמופיעה לאורך כל הספר כחידה שיש עלי לפתור. ובאחד השירים אני כותבת:
שפתי שלי היא שפת היה הפתוחה
אך עיני היו עצומות.
בספר 'שירים שבורים' כתבתי על המשבר שתקף אותנו בשביעי באוקטובר ועל מצבי הנפשי כתוצאה מהמשבר. השירים מתארים את השבר האישי יחד עם שבר העם ובאחד השירים אני כותבת:
"עומדת ערומה מול אלוהים".
בשירים שבספר אני מבקשת לאחות את הסדקים שנפערו אצלי בשירה ולחזק את שבריריות המילים, בניסיון לחפש ולמצוא חוזק נפשי שנעלם ממני בימים האלה.
