ילדה שלי את מודה בזכר/ כרמית רינצלר אברהמי

יַלְדָּה שֶׁלִּי,

הָרַגְלַיִם שֶׁלָּךְ

שֶׁטּוֹפְפוּ בְּרַחְמִי

בְּמָחוֹל עַלִּיז.

הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ,

שֶׁנִּמְתְּחוּ וְחָפְנוּ

בָּהֶם

רוּחוֹת מְחוֹלְלִים

בַּשָּׂדֶה...

יַלְדָּה שֶׁלִּי,

הַגֶּנִים שֶׁלָּךְ

אָסְפוּ בַּדְּקָלִים

שֶׁל רַחְמִי,

שְׁיָרֵי שִׁירִים

שֶׁאָבְדוּ לִי

בְּתָאֵי הַמֹּחַ.

אוּלַי,

שָׂחִית בְּיָם מֵימִי

בִּקְדֻשַּׁת הַשִּׁירִים

שֶׁחִבַּרְתִּי לָךְ

שָׁם...

בְּהַעֲרָצָה אִלֶּמֶת

כַּאֲשֶׁר הָיִית

אַתְּ עוֹד אֲנִי,

וְהַיּוֹם אַתְּ בִּתִּי.

וְתִהְיִי לָעַד

וּלְתָמִיד