מופע תיאטרון על כתביה הגנוזים של זלדה/ בלפור חקק

המופע: קבוצת התיאטרון הירושלמי

כולנו הכרנו במשך השנים את שיריה של זלדה (שניאורסון), אך לא נחשפנו לרשימות שכתבה שלא לפרסום ולקטעי יומן שכתבה. עוד בחייה התנתה את פרסום היצירות רק לאחר 20 שנים ממותה, והוועד ששימר את האוצר הגנוז הזה (ראובן קסל, יהונדב קפלון ורבקה גולדברג) המתינו עד 30 שנים לאחר מותה.

מאז נחשפנו לספר "ציפור אחוזת קסם" וכן ספר ההמשך "גני האַין", כתבים וציורים מעזבונה. היא הייתה קנאית לפרטיות שלה, וזה בולט גם בטקסטים שמבצעים שחקני התיאטרון הירושלמי. היא חשה לאורך כל יצירתה שהיא חיה בין כוחות שסותרים זה את זה, כתבה את השורות הללו בכתב יד כ'חומר נפש' ולא כשירה. היא נולדה ב-1914 כבת למשפחה מקהילת חב"ד, והייתה בת דוד לרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון של חב"ד, מנחם מנדל שניאורסון.

במהלך המופע שזורים גם שירים של זלדה במחול, בשירה, בנגינת כינור.

הקרקע והים מרכבה לאלוהים

יש שורות שלה שמתנגנות בתוכנו תמיד.  אני זוכר שהייתי בעבר מדריך לא פעם סיורים ספרותיים, והייתי מגיע לעיתים אל שכונת 'כרם אברהם', רחוב צפניה 35 אל הבית והחצר של זלדה. הדיירים שם היו אחרים, אך השורות שלה כמו ריחפו באוויר, והן מרחפות גם במופע הירושלמי:

"שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ."

"נַפְשִׁי עַל צִדָּהּ תִּשְׁכַּב חֲפוּרָה בְּתוֹךְ צַעַר וְנִרְתַּעַת מֵאַלִּימוּת."

"שָׁם, מֵעֵבֶר לַבַּיִת, בָּאֹפֶק, חַיִּים הֶהָרִים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים."

"למה הבכי? למה הנהי? הלא קרקע הים מרכבה לאלוהים."

"אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת - וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן."

"האיש שלבו פרח מתוק וחסר מטרה, נבול יבול, משחיר כולו, בהתפורר האמון והשקט."

"הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת."

השורה האחרונה נאמרה על הברוש: זלדה כותבת את הסערה שבתוכה: "איך אפשר לחיות את החיים המטורפים הללו בלי שמץ של דמיון, של רוחניות, של טירוף?", וכך גם הברוש שהיא צופה בו נושא בתוכו את הניגודים הללו, וכל הדברים הללו מגולמים במופע התיאטרון הזה.

"לא התחלתי עוד לספר, לא התחלתי עוד לשיר מן המוסיקה שאני נושאת בחובי, מן האהבה לעירי, לשערי הנחושת, למגדלים, להרים ולאוויר שלה."

כשאנו צופים ומקשיבים לרצף המסופר במופע 'זלדה', אנו תוהים איך חיכתה עד גיל 53, ורק אז הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון "פנאי", ורק אחר כך נבעו שאר הספרים והשירים.

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי

וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,

הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר

וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת

בְּלִי שֶׁמֶשׁ וּבְלִי יָרֵחַ וּבְלִי נֵר.

כיוון שהייתה מורה, משלב המופע פרקים קצרים מהדו שיח שלה עם תלמידיה. הקטעים המוכרים לכולנו הם הדברים של עמוס עוז בספרו "סיפור של אהבה וחושך", ואנו למדים מדבריו שהשיח שלה עם התלמידים השפיע על חייו והנביט בו את כשרון היצירה.

כאן משולב קטע שבו זלדה גואלת ילדה עזובה בכיתה. היא קוראת לה אליה, והן קוראות יחד:

"היא קוראת פסוק, ואני פסוק

היא קוראת פסוק ואני פסוק".

התוצאה היא: "כולם הבחינו אז בכּעוּרה ובמנוּדה".

בזמן השיעור היא מקשיבה עם תלמידיה לפטפוט הציפורים בחלון של הכיתה. וכאשר יש שושנה, וכולם מתבוננים,

-              - וְנִדְמֶה

כֹּה קָרוֹב

אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,

כֹּה קָרוֹב

נִיחוֹחָהּ,

כֹּה קָרוֹב

שֶׁקֶט הֶעָלִים,

כֹּה קָרוֹב

אוֹתוֹ אִי -

קַח סִירָה

וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

לחצות את ים האש

הבאתי כאן ציטוט של הסיום המצמרר: ככל שמתקרבים אל סודה של השושנה, ככל שרוצים בקרבתה, היא קוראת לכולנו: "קח סירה וחצה את ים האש". ברגע שנראה הכי קרוב, יש לקחת סירה ולחצות ים של אש". החיים הם מרחב מתמיד של סכנות ושל התמודדות עם כוחות נסתרים. המופע מיטיב לאפיין זאת בקטעים השונים.

נגלית לפנינו במופע כלה לבושה לבן וגם הינומה לבנה. היא הולכת עם התמימות והזוך הזה.

זלדה כאישה דתית אומרת אז: "אינני יודעת למי אני מרגישה קרבה גדולה יותר , לחברתי שומרת המצוות או לאחרת". תמיד היא זו שרואה אל נפש הדברים ולא רק אל המעטה החיצוני שלהם.

דמות מרכזית בסיפור המופע הוא בעלה חיים, אהבת חייה: "חיים הוא המערה, שבה אני מתחבאת מן הזאב ומן הנחש...יש בינינו שייכות מלפני לידתנו, לפני שנולדנו". מותו של חיים מישקובסקי הוא אבידה קשה עבורה. היא שואלת:

"איך להמתיק את הים בכפית סוכר"?

היא ממשיכה לחכות לו, ואומרת:

" רַק אַחֲרֵי זְמַן דֵּי רַב

יָדַעְתִּי שֶׁלֹּא תַּחְזֹר

וַאֲנִי אָשׁוּב אֵלֶיךָ".

התחושה לנוכח המופע הזה היא גודל הבדידות שחיה בה המשוררת זלדה. השאיפה לשלימות ולזוך כה עצומה, שהיא חששה מן היציאה החוצה.

כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי

בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת

בְּחָזִי הַכּוֹאֵב

וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,

צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר

וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם

בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.