על הסרט כשקיץ הופך לסתו/ חגית בת אליעזר 

לפרנסואה אוזון, הבמאי הצרפתי, סרט חדש. איזו שמחה! אני כל כך אוהבת את סרטיו! הוא עשה 20 ארוכים והרבה מאוד קצרים. ראיתי את רוב סרטיו מאז 2013: "צעירה ויפה", "מאהב כפול", "קיץ 1985", "הפשע כולו שלי", וכתבתי עליהם בהתלהבות.

ועכשיו, על סרטו משנת 2024, הנקרא בעברית "כשקיץ הופך לסתיו". השם המקורי של הסרט בצרפתית ,Quand vient l'automne ובתרגום מילולי לאנגלית:

When Fall is Coming. אין צורך להתחכם עם "קיץ" בעברית. סתיו הוא מטפורה ידועה לזקנה. אפשר להבין שקיץ הוא תקופת חיים שלפני זקנה, אבל בסרט יש רק זקנה של שתי הדמויות הראשיות, שמתקדמת ומעמיקה, ואין כל קיץ.

סרטיו של אוזון שונים זה מזה, לשמחת הצופים המסוקרנים, כשהמשותף להם הוא נועזות מינית רכה. הבמאי מעלה לדיון קולנועי נושאים של להט"ב ושל עובדי מין.

הסרט "כשקיץ הופך לסתיו" שופע תגליות, תפניות, עלילתו רב-שכבתית. ברשימה הזאת אתמקד ברבדים הנסתרים, הלא-מדוברים, שמבצבצים בזמן הצפייה, ועולים במחשבה על הסרט לאחריה.

שתי נשים מבוגרות מתגוררות בסביבה כפרית. מישל, בגילומה של הלן וינסנט, היא הדמות הראשית, מארי-קלוד, בגילומה של ז'וזיאן בלאסקו – חברתה הטובה. תוך כדי העלילה מתגלים פרטים על עברן, אשר מאירים מחדש את אירועי ההווה בשזירה עדינה של תקופות חיים. מסתבר, ששתי הנשים היו בעברן זונות-צמרת בפריז.

דמויותיהן מעוצבות בנדיבות ובמלאות, כשהן ניחנות בתכונות מנוגדות-משלימות. מישל זכתה בצד האופטימי של מטבע החיים: היא חיונית, חייכנית, חברותית, שופעת סליחה לעצמה, חמלה לזולת, עם דגש על הכוונות הטובות, שאף מצדיקות מעשים פליליים. מישל בעלת נכסים רבים: מכונית, בית גדול, כסף רב, נכד, והיא מאריכה ימים. מארי-קלוד היא ההפך מהבחינות האלה. מורגש, שהבמאי חילק את אישיותו המורכבת בין שתי הנשים. הן, השונות כל כך באופין, מתמידות בחברות ביניהן לאורך השנים, כפי שתכונות האופי המנוגדות מתקיימות באישיותו של הבמאי. החלוקה המפלה לכאורה בין שתי הדמויות מזכירה את הברכות הלא-שוויוניות של יצחק ליעקב ולעשיו. אך בשונה מהמצב התנ"כי, פרנסואה אוזון מעניק לדמותה של מארי-קלוד הפסימית אימרות קיומיות מתוך השקפת עולמו, אותן היא משמיעה בכוונה מלאה, עם רגעי שקט של עומק הקשב: "אני פטליסטית" ו- "בגידול הילדים נכשלנו כישלון חרוץ"

אכן, ונסן, בנה של מארי-קלוד ישב בבית סוהר, חסר מקצוע, לא הקים משפחה. בתה של מישל מתוארת כמרירה, לא מכלכלת את עצמה, מזלזלת באימה, לוקחת את כספה ללא הכרת תודה, מאיימת למנוע ממנה לראות את הנכד. מישל מודה, שלא הייתה אמא טובה לבתה, אך היא סבתא מופתית לנכד: אוהבת אותו בכל ליבה, אומרת ש"אם לא אראה את לוקא שוב, זה יקרע אותי לגזרים". ביחסים החמים ההדדיים סבתא-נכד יש מעין תיקון לכישלון אימהותה, והמצב הזה מתכתב עם הדעה הרווחת, שביחס לנכדים מנסים לתקן את טעויות גידול הילדים.

מישל יוצרת קשרי ידידות-אימהות משמעותיים עם בנה של מארי-קלוד.

אהבתה האימהית-סבתאית לשני אלה מתובלת באהבתה העסיסית, המתמדת לגברים. אחד משיאי היופי של הסרט הוא הריקוד של מישל עם ונסן בבר שלו, שנפתח בזכות התמיכה הנדיבה של מישל. זהו ריקוד ההצלחה של שני השותפים לעסק עם ניצוצות של ארוטיקה. הנוכחים בבר חשים בכך וקנאי אחד מסנן ברשעות "תראו, תראו איך רוקדת הזונה הזקנה".

הבמאי-התסריטאי פונה לפחדינו הקמאיים: פטריות-רעל ונפילה. שני אלה גם קטלניים. פטריות מעוגנות עמוק בהווי האירופי ובאומנות. גם בעברית, ישנו הביטוי "צצים כמו פטריות אחרי הגשם", המסמן הצלחה, שפע. אנשים מתפתים לאסוף פטריות ביער – שמחים לראות פרי לעמלם וגם לקבל מתנות מן הטבע. אך ישנה סכנה בצד המתנה – פטריות רעילות. הסכנה מאתגרת. האדם חושב "לי זה לא יקרה". ישנם גם מדריכים לאבחנה בין פטריות אכילות לרעילות. הסרט נפתח בסצנת איסוף פטריות של שתי החברות ביער שמשי חייכני, מישל קוטפת אחת רעילה, משליכה אותה, בעצתה של חברתה. מישל בוחנת את הפטריות, שאספה, לפי המדריך בעת הכנת תבשיל, אך רעילות אחדות שורדות את הסלקציה וגורמות להרעלת בִּתָּהּ.

בהקשר של הרעלה מפטריות עולה שאלת הכוונה. אני נזכרת בסרט "חוטים נסתרים" – האחרון בכיכובו של דניאל דיי לואיס, משנת 2017, בו מערכת היחסים המעוותת בין האוהבים הושתתה על הרעלה קלה מפטריות והחלמה ממנה.

נפילה. אנחנו חיים בנוכחות כוח הכבידה, מערכות גופנו מותאמות אליו –

אסטרונאוטים ששהו פרק זמן ארוך בחלל חוזרים חולים. אנחנו גם בונים לגובה – מעין יומרת מגדל בבל, ונענשים בהתנהגות לא זהירה – בנפילה קטלנית.

בתה של מישל נופלת אל מותה. ונסן בא לבקרה בפריז לפני התקרית. בבואו הוא נקט אמצעי זהירות: לא לקח את הטלפון אתו, כיסה את ראשון בכובע של סוודר. אין לדעת מה הייתה כוונתו הראשונית, אך האישה עשתה טעות חמורה, כפולה: היא דיברה סרה בשתי הנשים – מישל, אותה ונסן חיבב, וגרוע יותר – אימו. בשומעו את ההשמצות האלה, מבטו הרב-משמעי, מסגיר-מסתיר את המזימה המתבשלת במוחו. גם בזכות התקריב הזה, זכה פייר לוטין בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבין-לאומי סן סבסטיאן 2024, בו פרנסואה אוזון עצמו זכה בפרס התסריט הטוב ביותר. יש כאן הדגשת חשיבות הציווי של כיבוד האם, אף פרשנות ישירה של חלקו השני של הפסוק "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה". מי שלא כיבדה – מתה בטרם עת.

נפילה או רצח? בשאלה הזאת עוסק, בצורה כפייתית, הסרט "אנטומיה של נפילה" משנת 2023, בו מתנהל משפט, שמזכה את האישה החשודה מאשמה, והיא חופשיה לגדל את בנה. בסרט "כשקיץ הופך לסתיו" ונסן אף לא מגיע לכדי משפט. אימו של ונסן, מישל ואף הנכד יודעים את האמת, אך לא מדברים עליה. אפילו חוקרת המשטרה מבינה, שוונסן היה מעורב בתקרית, אך היא בדיוק הפכה לאם, ובראותה את ונסן והנכד משחקים, היא מבינה את מרכזיותו של ונסן בעולמו של הילד, מעריכה זאת, ולמען עתידו של הילד. החוקרת סוגרת את התיק.

אני מבחינה כאן בהיבט נוסף: נדירותו של האב. לא רק ילדיהן של מישל ומארי-קלוד, שהיו זונות בצעירותן, גדלו ללא אב כלל, אלא גם לבתה של החוקרת אין אב, דבר שעלה בשיחה מוקדמת בין מישל לחוקרת ההרה. יש כאן מעין "נרמול" של הזנות: גם חוקרת משטרה היא אם חד הורית. על רקע העדר אב, לוונסן, שמתפקד כ"אב מאמץ" כלפי הנכד, ערך רב. מישל הסבתא זכתה לגדל את הנכד, על אף קיומו של אביו, שגר מחוץ לצרפת.   

האם לפנינו "פשע מושלם"? כן ולא. הרוצח חופשי, לא בא על עונשו, אך לא מפני שאין מי שיודע, אלא בשל הידיעה שבשתיקה של מי שמבחינה מסוימת שותפים לפשע, למען טובתו של הילד. הילד מציל את ונסן ,וגם מנחם אותו, מתוך ניסיונו האישי, כשוונסן, פושע רך-לבב, מתאבל קשות על מות אימו, מארי-קלוד.

מישל, זונה לשעבר, מגדלת ילד, והדבר מתכתב עם עלילת הספר/סרט "כל החיים לפניו".

מישל פעילה, נוהגת, אך מגלה סימני דמנציה. מישל מאבדת ריכוז, נרדמת תוך כדי קריאת ספר. האם זה מה שקרה לה בזמן בדיקת רעילותן של הפטריות לפני הכנתן בתחילת הסרט? דמדומים של מוח מזדקן מאפשרים לשלב דמיוני בראליסטי, וכך נוסף עוד ממד לסרט. לאחר מות הבת, מישל הוזה אותה יושבת לידה במכונית, באה לבקרה בביתה. בנוסף לחלוקה של אישיותו המורכבת בין שתי הגיבורות הראשיות שלו, עליה כתבתי בתחילת הרשימה, הבמאי מעניק למישל את תפקיד הבמאי. בפגישות המדומיינות הבת ידידותית, מקבלת, אוהבת, כפי שמישל הייתה רוצה שתהיה. ההזדהות של הבמאי עם הדמות הראשית שלו כל כך צרפתית-פלוברית: "מדאם בובארי זה אני"

הבמאי נוטה חסד מופלא לגיבורתו. הוא מעניק לה חיים ארוכים מספיק כדי לשבוע נחת בראותה את נכדה כגבר צעיר נאה, סטודנט בפריז, שבא לבקר אותה ואת ונסן בכפר, בו גדל. לנכד עגיל באוזן שמאל, שמרמז על היותו הומוסקסואל. גם ונסן לא נישא ולא הקים משפחה. בעת הטיול ביער הביתי, האהוב על מישל, ההזיה של מוח מתעמעם מעניקה לה מוות רך של מנוחה נכונה בחברת בתה, המתכתב עם נושא המתת החסד, בו עסק פרנסואה אוזון בסרטו "הכל עבר בשלום" משנת 2021.

בימוי: פרנסואה אוזון 102 דקות

שחקנים / שחקניות הלן וינסנט  ז'וזיאן באלאסקו  לודיווין סנייה