מאמר:
עומדת באומץ מול הרוח

( מאמר על הרומן לקרוא עיתון מול הרוח מאת טל איפרגן)/ ראובן שבת

הזרם הוידויי בספרות העברית הוא זרם ספרותי שצמיחתו החלה עוד בתחילת המאה ה20. היו אלה סופרים כמו מיכה יוסף ברדצ'בסקי,  ואורי גנסין שכתבו סיפורים ונובלות שהתמקדו באופן בולט בהתמודדות של היחיד מול העולם. סופרים יהודים אלו שכתבו מתוך מצוקת חייהם הקשה על אותם פערים לא פשוטים שבין הרצוי למצוי ובהם מוצא עצמו היחיד במעין סיטואציות מורכבות של מאבק קיום, הצמא הבלתי נדלה להכרה ביצירותיו ויכולותיו וחיי האהבה הכאובים ולעיתים השמחים שלו.

סופרים אלו, ובמידה מסוימת גם דוד פוגל, יצקו למעשה ביצירותיהם את אבני היסוד למה שיתפתח אחר כך להיות הזרם הוידויי בספרות העברית.

הסמן הכרונולוגי הבולט ביותר של הזרם הוידוי בספרות העברית הוא כמובן האוטוביוגרפיה הידועה של פנחס שדה החיים כמשל.

החיים כמשל, כל כולו, ספר חושפני מאוד, שנכתב על ידי מחברו כאשר היה רק בן 27 ושם הוא חושף את חייו האישיים בזיקה לבדידות, אהבה, אמונה בא-ל ומאבקי קיום.

עשרים וחמש שנה לאחר מכן בטווח השנים 1976-1983, פרח הזרם הוידויי בספרות העברית בפרסום ספריהם של דוד שיץ ( העשב והחול), יותם ראובני ( בעד ההזיה) יעקב בוצ'ן( שני חיי יעקב) אריה סמו( עץ התות) מנחם בן( פלונטר) , וגדעון גלעדי( זרוק).

ספר המכתבים החושפני של חבצלת חבשוש "התמסרות", יכול אף הוא להיכלל בקטגוריה של ספרות וידויית אבל הוא שונה מהם בהרבה בכך שאין בו תימה ונרטיב ספרותי אופייני לספרות זו על הבסיס הרעיוני שהיא מייצגת.

כך הוא- כי למעשה הזרם הוידויי בספרות העברית היה במשך שנים רבות מדיי נחלתם של סופרים גברים בלבד.

יותר מחמישים שנה עברו והנה בשנת 2013 הוציאה משוררת צעירה, טל איפרגן, רומן מפתיע בעוצמתו הנושא את השם המיוחד "לקרוא עיתון מול הרוח", ובכך היא שברה למעשה באופן משמעותי  את אותה הגמוניה גברית ששלטה בכיפה של הזרם הוידויי בספרות העברית שקפא ממילא על שמריו במשך שלושה עשורים כמעט.

"לקרוא עיתון מול הרוח", מבטא  היטב את הז'אנר של הספרות הוידויית.

 למרות היותו כתוב בגוף שלישי ולמרות שאין בו לכאורה רעיונות פילוסופיים דגולים והוא אפילו אינו   מתכתב או מתעמת עם קונפליקטים אמוניים או רוחניים. כל כולו למעשה מעין פרשת חיים מעניינת, כאובה בחלקה ומלאת תקווה בחלקה האחר, של דמות נשית צעירה הנעה במסלולי חייה מילדות ועד בגרות מתוך עמדת מאבק עיקש לחיים, להכרה, לאמת.

דמות זו אינה שואבת או נשאבת לתוך ניכור אלא פועלת בריתמוס פנימי משלה, שיש אוטנומיה ועצמאות בהכרעה ובהחלטה תמיד מתוך הכרת הסביבה, זיהוי הצרכים ומתוך כך יצירתם של היפעליות חדשות, דינמיות, מתוך זיהוי זה.

המחברת טווה ויוצרת בבואות של שקיפות לגיבורה -יולי, מתוך אירועים מכריעים בחייה. מכאן- דאגה תמידית לפרנסה ומשם קשרים רומנטיים מיוחדים. מכאן בדידות מרצון ומשם שמחה על היותה חלק חשוב ובלתי נפרד מהחברה שסביבה, הרוצה בה ומחבקת אותה.

יולי, גיבורת הרומן הזה, חיה בסיטואציות של טוויה מחדש של חוטי חיים שנפרמים. בדומה לפנלופה אשת אודיסאוס היא תופרת ופורמת. אלא שפרימת החוטים בעלילה היא שלב בדרך לגיבוש זהות עצמית ולא להתבדלות או התבטלות בפני העולם. אלא לעמידה אמיצה מולו:" עשיתי תשליך, רציתי להשליך  אל הים מחשבות טורדניות. ילדה שיחקה לצידי בקלאס על משטח אצות חלק. ילדה בת שלוש או שלוש וחצי או ארבע שאת צבע עיניה לא ראיתי הייתה מרוכזת בקלאס שלא צוייר מעולם בגיר. בשלב כלשהו הילדה רצתה להגיע לשמיים, מספר 10 בקלאס הדמיוני, היא קפצה ולנגד  עיני יכולתי לראותה נמרחת על משטח  אצות חלק ולא מתעוררת ממנו לעד.  אסור לשחק עם השמים".

אסור לשחק עם השמים, קרי עם "הגורל"  "או שמה עם "החיים עצמם". מוטב כי נניח אותם להוליך אותנו בשביליהם כפי שירצו, כפי שיאבו, כי ממילא הכל רע הינו.

תפיסה גנוסטית?

הרומן שזור אומנם בתפיסה זו. אומץ ליבה של המחברת מתבטא בכך  שהיא אינה חומקת מתפיסה פסימית וטרגית זו ולא כל קורא יבחין בכך מייד. על פי התפיסה הגנוסטית העולם הפיזי, החומרי, הוא ממילא מקום רע הנשלט בידי דמיורג מרושע הקובע את חוקי המשחק, והנשמות, הטובות מטבען אינן יכולות להיחלץ ממצב זה. לכן התנועה שלהם היא פסיבית  בלית בררה ומכורח הקיום הרע ממילא ולעיתים היא גם  מניפולטיבית.

אלא שרובד זה של תפיסה גנוסטית מהווה למעשה את  הפער לאמת של הרומן.

 שכן  הנופך הגנוסטי הזה הוא מעטפת  חשובה, אך לא ייצוגית לפנימיות של הרומן.

את הפער הזה ממלאת יולי, גיבורת הרומן באופן מופלא.  אין בה שבירות או קפאון. היא מציבה עצמה באומץ מול סיטואציות קיומיות מורכבות של אהבה, זוגיות, ישועה א- דתית, מאבקי קיום. שאיפתה בכל אלו אינה לנצח "להוכיח" "להראות להם". זוהי תפיסה של הזרם הוידויי הגברי.  שאיפתה האמיתית היא להגיע לאותו תצריף אופטימי, מלא חיוניות של חיים שבמרכזו נצבת כמובן האהבה.

ברומן הזה,  ,הגיבורה מציבה לעצמה אתגרים רואה קונפילקטים, נלחמת בהם בדרכה שלה ומנצחת אותם לבסוף.

בבחינת היצירות שנכתבו בשנים האחרונות על ידי נשים. הרומן הזה הוא מפנה חשוב בכתיבה נשית.

הוא אינו מפנק את קוראיו בעלילה מותחת, אינו מתפייט עימם במונולוגים או בדיאלוגים "בעלי משמעות" או אופנתיים. הוא לא מבקש להיכנס בכוח לתוך משבצת הin  הספרותית, וללטף במעין סתמיות את הקורא. הוא גם לא מנוכר או מגדרי במכוון.

אבל בגלל שהוא לא כל אלו, הוא יצק לתוך הספרות העברית, יצירה יפה, איכותית, ששיעור קומתה נפלא ועולה לאין ערוך על יצירות אחרות,  שהם כל אלו.

הקורא ברומן יקבל לעומת זאת פינוק של ערך אמיתי, של יופי גלום בעוצמה פיוטית של כתיבה, ובעיקר של משמעות. משמעות אמת, בלתי אמצעית, אמיצה ונכוחה לתמיד.