ורק המות יפריד ביניהם…
מאת-יעקב ברזילי
כמוהם,כשני צדדיו של תקליט ארך-נגן, שני עמודי כתובה ישבו על גזוזטרה תלויה, מחוברים בחוטי ספירלה מתכלים של הזמן. שרה וליפא שטיינר, בני מזל משותף, שנולדו בתפר בין המאה התשע-עשרה לבין המאה העשרים. הם היו תשורתה של המאה הנכנסת למאה היוצאת, כשתי ככרות לחם שנאפו מזן חיטים חדש של מאה טרייה מחממת כבשניה.
מכורבלים בהינומת זכרונות לגמו השניים מגביעי שנות העצה הטובה, שזה מכבר עלו על גדותיהם. תלמי געגועים נחרשו בשדות שלכת פרושים למרגלות הגזוזטרה. זוג כסאות רעועים, שהיו צמודים זה לזה והסבו נחת ליושביהם, היו מאחרוני הפריטים במחסן התפאורות של חייהם, מעין שמורת כיבושים אחרונה בים של נכסים שאבדו להם מזמן. במרחק-מה מהכסאות עומד היה שולחן גמדי, שעון על משולש רגליים ננסיות. גזרי לימון רחצו בשלולית תה מהביל, אשר הלך והתאדה בבוקרו של יום מוכה חמסין. רוח אביבית חמה ליחכה את סתיו חייהם של השניים.
"את זוכרת, שרה, את פגישתנו הראשונה בתחרות הפרשים ברחובות? מאז ומתמיד הייתי פרש מצטיין".
"אני זוכרת רק שכשנפגשנו לראשונה, אתה דוקא נפלת מהסוס".
"זה לא נכון! אני לא נפלתי. הסוס מעד וזרק אותי, אבל אני לא נפלתי".
"מה זה משנה אם הסוס זרק אותך או שאתה זרקת את הסוס? אני זוכרת ששמעתי קריאות לעזרה, וכשהתקרבתי למקום הקריאה, אתה שכבת על הרצפה. אני עזרתי לך לקום כדי שתוכל לדדות עד לסוכת האחות".
"זה אני לא זוכר דוקא. אני רק זוכר שהייתי פרש מעולה".
לפתע ניצוצות של אש היו מרצדים בזויות עיניו של ליפא. ארשת של קונדסאי השתלטה על פני הישיש, וכמו בבת-אחת נפתחו אורוות דמיונו, וסוסי פנטזיות החלו דוהרים במוחו. על אחד מהם, אצילי ושחור- נצר לסוסי ערב גזעיים- ליפא בעצמו דהר. גופו התחתון התרומם וצנח, התרומם וירד, פעם אחר פעם, כאילו יושב היה על אוכף-האוכפים, וגם תנועות רגליו הקצביות יצרו מן אשליה של האצת סוסים. יציבת גופו המעורערת,יותר מרמזה על אפשרות שעוד מעט וייפול מכסאו. וכך היה רוכב שעות על-גבי שעות, כשמדי פעם מחליף היה סוסים אשר מזמן היו לסוסי שעוה.
לפתע היה מתקרב אליה, ממקם את שפתיו בקרבת אפרכסת אוזנה הימנית, ולוחש לה סודות על הבקתה בקצה היער, שהיו פוקדים אותה לעיתים מזומנות.
"את זוכרת, שרה, איך היינו מתגנבים ליער ואורבים לשומר, כדי לשחד אותו בעבור מפתח הבקתה?"
"אני זוכרת שהיית מחכה לשומר, אבל הוא אף פעם לא בא, כי ביער ההוא בכלל לא היו שומרים, ודלת הבקתה תמיד היתה פתוחה לרוחה".
"אחרי ששילמתי לו תבין ותקילין, היינו מסתגרים בבקתה וקוראים לאפרודיטה שתבוא להשקותנו אהבה. שרה, את זוכרת את אפרודיטה?"
"איזו אפרודיטה בראש שלך? לא היתה שם שום אפרודיטה. מי שכן היה, זה פושקין. אתה היית קורא לי שירי פושקין, אבל תמיד היית מקפיד לשמור בינינו מרחק ניכר, כאילו הייתי מוקצה מחמת צרעות".
"ואת היית צועקת:' ליפא, ליפא, עוד, עוד!' "
"בטח שהייתי צועקת! כל אימת שהיית עושה פאוזה גדולה, אני הייתי מתחננת שתמשיך. נכון שרציתי עוד, כי אני מאוד אוהבת שירי פושקין".
2
הד נביחות פילח את חורשת האורנים שהקיפה את הבית, אשר לרוב היתה אפופת דממה. עדת כלבים שכונתית המתינה ליד אילן זקן, שהיה אביהם של כל האילנות בחורשה. כל יום, בשעה שתים-עשרה בצהריים, היו מתגודדים ה"דון-ז'ואנים" של העדה וממתינים בקוצר- נשימה לכלבה משוטטת, שיצא לה שם רע בקרב זקני השבט. היו שקראו לה "המקשקשת", על שום שקשקשה בזנבה ללא הרף, היו שכינו אותה "המופקרת", מפני שהיתה משוטטת מחוץ למלונתה בשעות שלא יאה להראות לכלבה מהוגנת בחברת כלבים, שהתנהגותם היתה יותר זאבית משהיתה כלבית, והיו גם כאלה שהרחיקו לכת והדביקו לה את השם "יצאנית העדה", בטענה שהיא מנהלת אורח-חיים מערבי ומחליפה כלבים בקצב של סמבה דרום-אמריקנית.
כפותים בעבותות של זקנה, מזה, וחוטי חסדים, מזה, ישבו להם שרה וליפא על מדוכת חייהם. ליפא אהב להתבונן בהצגה היומית שסיפקו לו הכלבים- אף-על-פי שכמעט לא ראה את המתרחש. נביחותיהם עוררו בו אסוציאציות של חיי כלב. יש שמתייסרים מחיי כלב- ובו-זמנית מתגעגעים לחיי כלב של כלבים.
כל יום, כשהשמש היתה מטפסת עד לרכסים העליונים של הרקיע כדי לכבוש את פסגתו, ומחוגי השעון היו נעצרים בתחנת חצות כדי להשתזף מעט, על הגזוזטרה היה נערך מעין טכס קצר. ליפא היה שופך קיטונות של ברכות על השמש, על שהיא מתמידה במסלול שיוטה היומי, על דבקותה במטרה לכיבושין וגם על גבורתה להחשף במלוא הדרה במקום להסתתר בין העננים. ליפא ראה את עצמו פטרונה של השמש במלכות שמים. מסכת הברכות היתה מסתיימת תמיד בברכת עידוד עצמי למיצוי האתגרים, אשר יסייעו לו ולזוגתו ללוות את השמש עד קץ הימים.
בשוך פולחן השמש, כל המנגנונים היו מצטנפים בגופו, ורק נשמתו ורוחו היו יוצאות לשוטט ברחוב-החלומות בחצי היום. ליפא היה מתברך בתכונה נדירה עוד משחר ינקותו: כל אשר חלם היה מספר תוך מרקם החלימה- ולא במקוטעין, כדרכן של הבריות. הוא היה מספר את החלום בשלמותו, תוך שמשתזרים חלקיו למסכת רצופה.
עפעפיו, שסגרו על גלגלי עיניו בשעת חלום, היוו גם חיץ, אשר הפריד בין עברו עשיר המעש לבין עתידו, המדשדש על גבול הדמדומים.
מכאן נובעת נטיית חלומותיו לנדוד אל מחוזות ילדותו. בעת סיפור החלומות היה לו לליפא קהל מאזינים מגוון, מורכב מזוגתו שרה ומציפורים מזדמנות, שהיו חונות חניית-ביניים בדרכן אל יעדים רחוקים. יתרונה של שרה על הצפורים היה בולט: היא ידעה את רוב החלומות בעל-פה.
"אמא, אני שומע הד שעטת סוסים קרבים אל ביתנו".
"ליפא, אתה שוב חולם- או הוזה בהקיץ?"
"אמא, אני לא חולם ולא הוזה. אני שומע את נקישת הפרסות, וגם אם שני זוגות רגליים לכל סוס, אני מעריך, שלפחות עשרים סוסים דוהרים לעברנו".
"ליפא, לך תלמד פרק במשניות. אתה הרי יודע שבערב תגיע שעת המבחן, כשאביך ישוב הביתה מהשדות".
משפחת שטיינר היתה מתגוררת בחוה כפרית מגודרת בקצה יישוב אלמוני, אחד מני רבים, אשר היו מפוזרים ברחבי רוסיה הצארית. ביתם היה בית חד-קומתי נמוך, ששכן במרכזה של חצר גדולה. החצר שמשה מרכז קהילתי לשפעת בעלי-החיים, שהסתובבו בה יומם וליל.היתה זו חצר בלי הפסקה. בשיפוליה המזרחיים היתה גבעה, שכינויה הרשמי היה "פרלמנט התרנגולים". כל בוקר, בהזדקף עמוד השחר, היו נאספים כל התרנגולים המיוחסים, שהיה להם מעמד מיוחד בחצר, והיו פותחים בקרקורים קולניים על עניני דיומא. סביבם היו מתקבצים כל העוזרים החשובים, שהיו ניזונים משאריות אדוניהם. רק במעגל השלישי –במרחק ניכר מהחשובים- התגודדו פשוטי החצר: כלבים, חתולים וסתם בעלי-חיים, שהזדמנו לסביבה באקראי. לעיתים השיחות הפכו לריב כרבולות, ובני
3
הפלוגתא הזמינו זה את יריבו לקרב תרנגולים, שהיה מתקיים בחצר האחורית, לא רחוק מאורוות הסוסים, סמוך למרגלות האסם. כצפוי במצבים אלה מיד נוצרו שני מחנות, אשר בנביחות וקרקורים עודדו את נבחריהם ב"פרלמנט", שהיו למתחרים בזירה. סופם של אותם קרבות היה בהכתרת המנצח למלך החצר- זמנית עד לקרב הבא- ובהוקעת המפסיד על אבדן נוצותיו, ובתור שכזה- שלילת כל סמכויותיו ב"פרלמנט התרנגולים".
"ליפא, ליפא!" צעקה אמא שטיינר בתורה אחר בנה בן העשר, "איפה אתה,ליפא? ארוחת- הצהריים מוכנה. בוא לאכול עם אמא".
ליפא, שעמד באותה שעה סמוך לשער הגדול של החוה, לא שמע את קריאתה של אמו. כל-כולו היה מרוכז בענן אבק, שהתגלה בקו האופק, ואשר היה מתקרב לעבר החוה כמו כדור מתגלגל במדרון תלול. משהתפרק הענן לגורמים, בנקל הבחין בלהקת סוסים דוהרת במבנה מאיים.
"אמא, אמא, אמרתי לך! אני לא חולם, אני לא הוזה!" כמו טיל החודר מבעד לקירות פרץ ליפא את דלת ביתם ונחת ליד אמו. "הם באים! הם באים!" זעק, "אני שמעתי אותם קודם. מה יהיה עכשיו , ואבא עוד לא בבית?" כולו נושף ונוהם.
"מי באים, מה באים? מה אתה מדמיין לך שוב? למה אתה צריך להבהיל אותי שלוש פעמים ביום?"
"אבל ,אמאלה , אני לא משקר. תאמיני לי שהם באים. אני ראיתי אותם!"
…ולפתע נפקחו עיניו, כשכל גופו נתון בצבת ריגושים מטלטלים. שתי ידיו לופתות היו בחוזקה את ידה הימנית של שרה, וכל השלד הזה, היושב על כסאו, משמיע צלילי חלודה חורקניים.
"נו, מה תגידי, שרה? מה תגידי על הבריונים האלה? אבל ראית איך התנפלתי על הבריון הגדול והפלאתי בו מכותי? ראית איך השכבתי אותו על הארץ ונעצתי בו את ציפורני? וכשהופיעו ה'פנסים' הראשונים מתחת לעיניו, לפתע נבהלו כל הבריונים ונפוצו לכל כנפות הרוח. נו, מה תגידי על זה, יקירתי?"
"שאני אגיד? אז אני אגיד שאתה צריך להחליט אם אתה כבר ער- או שאתה עדיין ישן וחולם".
"אבל אני ניצחתי אותו! אני ניצחתי אותו!"
"יקירי, היצור היחיד שניצחת בכל ימי חייך, ואפילו כבשת אותו, זה אני, וזה היה בשנת 1925 , שם, מתחת לחופה שהעמדנו ברחובות זמן קצר לאחר עלייתנו לארץ. אני זוכרת כאילו היה זה תמול- שלשום. ואתה כל-כך התרגשת, שפעמיים החליקה לך הרגל מעל לכוס, ורק בנסיון השלישי מחצת אותה יחד עם האצבע הקטנה ברגלי הימנית".
בשעת בין-ערביים כבר ניחוחי ערב עלו מן השדות. שלושה שחפים פטרלו מעל החופים. קרני חמה דועכת שכשכו בים. טרם כוכבים. פני העננים השחירו, ומיליציות חמושות בתחמושת חיה של מטרות- עוז התגודדו בשמיים.
"אתה זוכר, ליפא, את תחרות היופי הראשונה שהתקיימה בארץ-ישראל? לא אשכח את זרם הפונים אלי, שהפצירו בי להציג את מועמדותי. שופטי-חן מחוננים השתאו מיפי פני, קימורי וחיטובי גופי המצודד. לא מעט גברים נכוו בקרני אישוני היוקדים. מכתבי המעריצים, אשר נשלחו אלי, לא פעם שיתקו את עבודתו התקינה של הדואר. שני דוורים במשרה מלאה עבדו למעני: אחד במיון, האחר בחלוקה. ואני, בצניעותי כי רבה, לא שעיתי להפצרות, נחבאתי אל כלי-הענוה, נסוגותי אל מחוזות התום. לבסוף לא עמדתי בלחצי המכבש אשר נכפו עלי, ובעל
4
כורחי הגשתי את מועמדותי לתחרות מלכת-היופי הראשונה בארץ-ישראל. אתה
זוכר את זה, ליפא?"
וכשראשו של ליפא צנח לאמירת הן, שרה לא הרגישה שאישה חצה- ממש באותו רגע- את גבול הדמדומים. היא המשיכה להסביר לו, שאי-קבלת תואר המלכה, מקורה במקח-טעות של השופטים, וכשהזכירה לו שגזר-דינם עמד בניגוד גמור לשיפוטו של הקהל, הוא כבר ישן היה שנת-ישרים.
וכשהישירה מבט אל כיפת-השמיים זרועת הכוכבים, היה נדמה לה כאילו חסר היה כרכב אחד.
