מאמר:

מכֶּתֶם לטָהֳרָה/ עדנה ויג

השיר הפותח את הספר "עִם כֶּתֶם שֶׁל אוֹר, וְכֶתֶם שֶׁל עָלֶה", שיצא לאור בהוצאת "טרקלין" 2012, נקרא אף הוא כשם הספר.

עם כתם של אור וכתם של עלה/ כרמית רינצלר

בְּיַלְדוּתִי,

אֶת שִׁירַי כָּתַבְתִּי

עִם כֶּתֶם שֶׁל אוֹר,

וְכֶתֶם שֶׁל עָלֶה

מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי

יוֹם יָבוֹא

צְלָלִים וְאוֹרוֹת

בְּשִׁירָתִי הָרוֹעֶמֶת

יַהַפְכוּ הַהַשְׁקָפוֹת,

הָרְגָשׁוֹת,

לַאֲוִיר צָלוּל,

לְאוֹרוֹת זַהֲרוּרִיִּים

בֵּין עַלְוַת הֶעָלִים

וְלִכְתָמִים נְטוּלֵי צֵל

וְהִינֵה,

בָּא הָרֶגַע הַגָּדוֹל

עוֹלָם חָדָשׁ נִפְרַשׂ

וְשִׁירַי גַּם הֵם

נִשְׁטְפוּ בְּאוֹר, בְּאֹשֶׁר

נוֹסֵךְ בָּהֶם

רַחֲצָה מֵחָדָשׁ,

טָהֳרָה!

הכתיבה בתקופת הילדות של המשוררת

כרמית כתבה שיר ארס-פואטי על כתיבת שירתה. השיר נכתב בהסתכלות רטרוספקטיבית, לאחור. היא מספרת שכתבה שירים כבר בילדותה. אז השירים היו עם כתמים, שיצרו לכלוך.

לא ידוּע מה הייתה כוונת המשוררת, אך מהרגע בו פורסם השיר יכול כל קורא לפרשו לפי הבנתו. נראה שתחושתה של המשוררת היא ששיריה הראשוניים היו עם כתמים, לא נקיים כמו שיריה שנכתבו מאוחר יותר.

בשיר אחהר שלה "היכן נולדה שירתי" כתבה כרמית רינצלר:

"בנְוֵה-מִיכָאֵל נוֹלְדָה שִׁירָתִי, / עֲטוּפַת כְּאֵב / אֲפוּפַת דֶּמַע / בִּלְבּוּל, טִשְׁטוּשׁ / וַאֲבַדּוֹן" גם הדמעות הזולגות על הדף יכול להותיר בו כתמים.

שירה של כרמית רינצלר מעוררת בי אסוציאציה לשירים של משוררים נוספים:

דליה רביקוביץ כתבה שיר ששמו "כתמי אור". בשורה הראשונה שלו וגם בבית האחרון בשיר כתוב: "וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר".

ביאליק כתב בשיר "עיניה" מספר פעמים את צירוף המילים "כתמי אור": "כתמי אור חכלילי עלו, / ירדו בפניה", "קרני שמש שמש / קרנו בין העלים / כתמי אור כדינרי זהב / שופכו בין הצללים". גם בשירו מוזכרים ביחד עלים וכתמי אור.

מוֹרִית בֶּן יִשְׂרָאֵל כתבה ב-21.3.22014 בבלוג שלה: "עיר האושר": "האם אור יכול ללכלך?"

כתמי אור

אמנם קוראים להם "כתמים" אבל הם לא מתנהגים כמו כתמים. הם נופלים על גופים אבל לא נדבקים. קרצופים וחומרי ניקוי לא יועילו במאום אבל די בתזוזה קטנה כדי שיחליקו לדרכם. ומלבד זאת הם זקוקים להזנה מתמדת; שאלת האור נחלשת הם מטשטשים ונעלמים.

למילה "כֶּתֶם" יש משמעויות נוספות:

מילה נרדפת לזהב מובחר:

"רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" (שיר השירים ה', י"א), "וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי" (איוב ל"א, כ"ד) , וכן "וַחֲלִי כָתֶם" תכשיט מזהב (משלי כ"ה , י"ב), "אֱנוֹק" מִכֶּתֶם אוֹפִיר" זהב שמוצאו מהעיר אופיר (ישעיהו י"ג, י"ב).

שינויים תנאים להתהוות

בילדותה לא מיכלה כרמית לדעת מה יהיה בהמשך, היא כתבה את השיקפוֹת ואת הָרְגָשׁוֹת שלה כפי שֶׁיכלה באותה עִת. היא חשה ששירתה רוֹעֶמֶת ויש בה צְלָלִים וְאוֹרוֹת. כתבה על עניינים שהעציבו אותה כנראה ה"צְלָלִים" וגם על כאלה ששימחוה והם ה"אורות".

היא לא ידעה יבוא יום שבו "יַהַפְכוּ הַשְׁקָפוֹת, / הָרְגָשׁוֹת, / לַאֲוִיר צָלוּל" וכן "לְאוֹרוֹת זַהֲרוּרִיִּים / בֵּין עַלְוַת הֶעָלִים" לא יהיו אורות זוהרים הם אולי קטנים, "אוֹרוֹת זוהרִים" אלא "אוֹרוֹת זַהֲרוּרִיִּים" בדומה למילה "זַערוּרִיִּים" שמשמעותה: קטנות.

המשוררת כתבה שהַשְׁקָפוֹת והָרְגָשׁוֹת יַהַפְכוּ לשלושה דברים:

א."לַאֲוִיר צָלוּל", היא ברורה יותר לעצמה

ב."לְאוֹרוֹת זַהֲרוּרִיִּים / בֵּין עַלְוַת הֶעָלִים" מודעת לאור הזוהר בהגיגיה

ג."לִכְתָמִים נְטוּלֵי צֵל"  

במילון העברי-עברי אבניאון כתוב:

"מֵטיל צֵל: מחשיך, מקדיר, מאפיל"

מכאן אפשר להסיק שהשקפותיה ורגשותיה מוארים, כי אין להם צל אשר יכול היה להחשיכם.

השינוי שחל בשירתה

המילה "וְהִנֵּה" מורה על מפנה ושינוי שאירע: "בָּא הָרֶגַע הַגָּדוֹל /עוֹלָם חָדָשׁ נִפְרַשׂ".

קודם לכן כתבה כרמית: "מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְתִּי / יוֹם יָבוֹא" היא לא ידעה, אך "בָּא הָרֶגַע הַגָּדוֹל".

הוא "גָּדוֹל". כרמית הבוגרת יותר, לעומת כרמית הילדה, חשה ש"עוֹלָם חָדָשׁ נִפְשׂ", בשיר כל מילה חשובה, אז יש לשים לב שכרמית בחרה דווקא בפועל "נִפְרַשׂ".

אולי לומר שהעולם נפתח בפניה כמו מניפה, או כמו שטיח גדול שנפרש, או שהיא יכולה לאפשר לפרוש כנפיים ולהגביה עוף.

היא כמו נשטפת ומתמלאת בְּאוֹר ובְּאֹשֶׁר, שכן היא כותבת "וְשִׁירַי גַּם הֵם" – בנוסף אליה.

התבגרותה של המשוררת גרמה לשינוי בשיריה: "וְשִׁירַי גַּם הֵם / נִשְׁטְפוּ בְּאוֹר, בְּאֹשֶׁר / נוֹסֵךְ בָּהֶם / רַחֲצָה מֵחָדָשׁ, / טָהֳרָה!"

כילדה לא יכלה כרמית את השינויים שיחולו בה, היא כתבה מתוך צורך טבעי שבקע מתוכה, אך עם התבגרותה חשה שיש בכתיבת השירה רובד רוחני נעלה, של קדושה וטהרה.

השירים עברו כביכול "מקלחת" של אור ושל אושר אשר טיהרו אותם.

ביאליק כתב בשירו "הבריכה": "בַּבֹּקֶר, / בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר / וְיָם שֶׁל-זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ" גם בשירו הזה יש שילוב של אור .

בשיר "זֹהַר" הוא תיאר את הילד, המציג את המשורר, נכנס לבריכה, סופג לתוך עצמו את האור: "וּבְשִׁבֹּלֶת הַזֹּהַר / צָלַלְתִּי גַם-אָנִי וָאֶסְפֹּג יָם, / אוֹם. וָאֵצֵא פִּי-שִׁבְעָה מְזֻקָּק וּמְטֹהָר". ביאליק יצא טהור פי שבע מאשר היה קודם, וכך גם כתיבתו.

ביאליק חש "מְטֹהָר", וכנראה גם כרמית חשה כך, שכן המילה המסיימת את השיר "עִם כֶּתֶם שֶׁל אוֹר, / וְכֶתֶם שֶׁל עָלֶה" היא "טָהֳרָה"