המחול 'שלוש' -להקת בת שבע / ורדה שפין גרוס

ישבתי באולם ורק התבוננתי בתנועה שעל הבמה- והתמסרתי לה.

זוהי חוויה שאין בה מילים אלא רק תחושות. שהתנועה בה היא היא הדבר המרכזי.

אוהד נהרין חוזר ל"שלוש" , שזוהי עבודה שהוצגה לראשונה ב-2005, ומאז הופיעה בקביעות ברחבי העולם. ומציגה מחול שלא מפחד להיחשף ולחשוף, שלא מתנצל על השבריריות, על האנושיות ועל ההגזמה.

מתוך ההודעה לעיתונות של הלהקה:

״שלוש״ היא טריפטיך שמורכב מ 3 חלקים. המבנה המשולש, התאולוגי, מרמז על חזרה לבסיס צורני, חשוף ויומיומי של מחול. הווירטואוזיות מפנה מקום לתנועה הפשוטה. שלושת החלקים נשזרים לכדי עבודת תחרה עדינה..השפה של נהרין מדברת תדיר עם שני כוחות מרכזיים שפועלים במחול – כוח הכבידה וכוח הארעיות, מבררת מה ניתן לעשות בהם ובמסגרתם, וכיצד ניתן להתמיר אותם לכדי חוויה שאין בה מילים אלא רק תחושות"

תשומת הלב מתרכזת במסגרת הפשוטה לכאורה –אין תפאורה, התאורה כמעט תמיד לבנה וקבועה, אין שימוש בוידאו או בכלי הקשה גדולים או במוזיקה חיה. אלא רק הרקדנים, הקומפוזיציה, התנועה, התאורה והמוזיקה המינימליסטים כל אלה המתלכדים בזמן ובמקום ויוצרים את הקסם של היצירה החיה.

"שלוש" כשמה כן היא מורכבת מ-3 עבודות שונות. כשהראשונה, בלוס (( Bellus), היא עבודה אינטימית, קטעי סולו קצרים או דואטים חרישיים, כשברקע מתנגנת מוסיקה של באך.

 העבודה השנייה, הומוס (Humus), ) מספקת מרווח נשימה באמצעות רקדניות הלהקה, המבצעות יחד אוניסונו (רוקדות את אותו הדבר בו זמנית).

העבודה אחרונה היא סקוס (Secus)  ) שבהיותה הפינאלה של היצירה כולה, היא גרנדיוזית יותר. הרקדנים נעים בו זמנית על הבמה, מבצעים בקבוצות או ביחידים קטעים קצרים, ומיד מתפזרים. רק בסיום, חוזר השקט מהעבודה הראשונה, בדואט מקסים של הרקדנים .

שלוש מאפשרת מבט על עבודת הרקדן. נהרין נותן כבוד לגוף ויכולותיו. התנועות הן עדינות מאד (בעיקר ב 2 החלקים הראשונים), גיאומטריות כמעט, והרקדנים מבצעים אותן בחן ובקלילות, בכישרון ואהבת הריקוד הנשקפת בכל רגע מהבמה. עד כדי כך שלפעמים נדמה כי "שלוש" היא קודם כל יצירה של הרקדנים המבצעים אותה. לא בהכרח משום תרומתם לכוריאוגרפיה, אלא בשל כשרונם איכות תנועתם ואהבת הריקוד .