סיפור:
שמש צהובה/לילך גליל

מעולם לא ביקרה באפריקה. ועם זאת, בכל פעם שראתה בתמונות מראות ואנשים משם, הרגישה שייכת. אולי בגלל צבע עורה, כהה ודבשי, עוטף אותה ומגפף ומכריז: שחורה. כהה. שוקולדית.

בכל קיץ הקפידה משי אטיאס להסתתר מפניה. בימים הלוהטים היו הקרניים תוקפניות ואלימות, שלא כמו בימי החורף שאז היו מלטפות ברכות את כל מה שראו. כשהחל האביב לסגת ולפנות מקום לרמזי השרב, הייתה משי נמלטת מפניהן; נעטפת, נמרחת בקרם הגנה, מסתתרת. אלו היו מוצאות אותה, נשלחות אליה צהובות וארוכות, מגיעות וצובעות את עורה עד שהפך המוקה לבוץ והשוקולד למריר.

בשכונה שלה צבעה לא בלט במיוחד. כולם היו שחורים בחורף ושחורים עוד יותר בקיץ. אבל בבית הספר היא בלטה במיוחד על רקע הילדים האחרים. אף אחד לא שחור כמוני, קדחו מחשבותיה בהפסקות הארוכות כשהייתה מתבוננת בהם מתרוצצים, משווה יד ליד, מצח למצח, פנים לפנים.

זה מה שחשבה עד שפגשה את הדי, הילדה החדשה. כשהיא נכנסה עם המורה לכיתה ונעמדה ליד הלוח הלבן, היא נראתה ממש כמו נקודת חן בולטת נורא. הדי הגיעה עם הוריה מסודן, אמרה המורה, וכבר באותו היום מיהרה משי לבדוק איפה נמצאת סודן. כמובן, באפריקה, המקום הרחוק ההוא שאליו היא חולמת יום אחד להגיע.

אין מצב, אומרת אימא ומניחה את הכלים ברעש על המייבש שעל השיש, את יודעת כמה עולה טיסה לאפריקה? חוץ מזה, אם כבר נוסעים – עדיף לאירופה. אולי בבת מצווה שלך יישאר משהו וניסע קצת לתורכיה, היא מוסיפה בניסיון לעמעם את נקישת הסיר בשיש, את הדלת המכה בארון. דברים נטרקים בחוזקה אחרי הצהריים כשאימא חוזרת מהעבודה.

הדי ילדה שקטה. בקושי מדברת, אולי משום שאינה יודעת עברית. כשהמורה שואלת מי מוכנה לעזור לה בשיעורי בית, משי מצביעה מיד. בסוף השיעור היא ניגשת אליה ושואלת אותה איפה היא גרה. הדי מדקלמת את הכתובת במבטא משונה. משי לא מכירה את הרחוב, נדמה לה שזה רחוק, באזור שאסור לה ללכת אליו. אולי ההורים שלי יוכלו להביא אותי, היא אומרת לילדה החדשה, אבל המורה, שבדיוק עוברת על ידן ושומעת, אומרת: אני חושבת שעדיף שהדי תבוא אלייך. היא נותנת להדי דף עם הכתובת של משי ומוסיפה בכתב יד עגול: היום בחמש.

משי מחכה בקוצר רוח לשעה שלוש וחצי, אז אימא תחזור מהעבודה והיא תוכל לספר לה על הדי, הילדה החדשה מאפריקה. הפנים של הדי מבריקים, העור שלה חלק ומתוח כמו קרם על עוגה, והוא הכי כהה שיש. כשאמה שבה באיחור מזיעה ועם המון שקיות מהסופר בידיים, משי מקפצת סביבה ומספרת לה את זה. אימא שלה מרשרשת חזק יותר בשקיות ואומרת: אה, היא סודנית.

כן, מהנהנת משי במרץ, זה באפריקה.

אימא מנסה לחייך ואומרת: משם הם ברחו, משי, הסתננו מעבר לגבול והגיעו לישראל. עכשיו הם תקועים לנו כאן כמו עצם בגרון.

מה זה הסתננו?

נכנסו בלי רשות.

משי רוצה לשאול גם על העצם בגרון, אבל נדמה לה שזה לא מתאים. היא מבינה לבד שעצם בגרון זה דבר לא נוח. אפילו מסוכן. אפשר להיחנק מזה. אי אפשר לבלוע ואי אפשר להוציא.

בחמש ורבע מגיעה הילדה הסודנית. היא עומדת בפתח מבוישת ומחבקת מחברת חומה של פעם ובאגרוף שלה יש עיפרון. משי מחייכת אליה ומכניסה אותה פנימה, מובילה אותה למטבח ומוזגת לה מיץ קר. הילדה הסודנית שותה הכול בלגימה אחת. אחר כך הן הולכות לחדר של משי, בשקט, שאימא לא תתעורר, ושם הן מתיישבות מול המחשב. משי פותחת את האתר של המפות ומראה לילדה הסודנית את אפריקה.

משם באת, נכון?

הילדה הסודנית אינה מגיבה, בוהה במסך בעיניים פעורות.

כאן המדינה שלך, סודן. זו יבשת אפריקה.

הילדה מניעה מעט את ראשה ואז מרכינה אותו אל המחברת שבין ידיה ופותחת אותה לאט.

את רוצה שנכין שיעורים?

הילדה מהנהנת.

במחברת כתובים משפטים בכתב יד ובכל משפט חסרה מילה, במקומה יש קו. צריך להשלים. משי קוראת וצוחקת. אלו משפטים קלים מאוד. בואי, היא קמה ומוליכה את הילדה אל המיטה שלה. הן מתיישבות עליה ומשי קוראת: שמי הוא הדי. לאבא שלי קוראים... ולאימא שלי קוראים... הם ה... שלי. את מבינה מה צריך לעשות פה?

שפתיה של הילדה נעות. משי מביטה בהן, הן עבות ובשרניות, בכלל לא כמו שלה, דומות יותר לשפתיים של האנשים מהתמונות.

מה אמרת?

הורים שלי.

נכון מאוד. מאיפה את יודעת עברית?

אני כבר שש חודשים בישראל.

באמת? משי מופתעת מאוד. ואיפה למדת קודם?

הילדה מושכת בכתפיה. עכשיו לומדת בבית-ספר, היא אומרת.

משי לא מבינה. ואיך קוראים לאבא ואימא שלך? את צריכה לכתוב פה את השמות שלהם.

הילדה לוקחת את העיפרון ליד. המחברת מונחת על רגלה החומה, החלקה, והיא מציירת באיטיות כמה אותיות דפוס צפופות ומראה למשי. משי לא מצליחה להבין מה היא כתבה.

בארץ ישראל צומחים הרבה...

עצים?

כן. אפשר לכתוב גם פרחים. מה את רוצה?

אני רוצה פרחים. הילדה כותבת פרחים בלי י', ומשי מניעה ראשה לשלילה ומראה לה איך כותבים נכון. הילדה מחייכת אליה וחושפת שיניים קטנות, צהובות.

דלת נטרקת ואחריה עוד אחת. אימא התעוררה. הדי נדרכת ומשי מרגיעה: זו רק אימא שלי. כעבור כמה רגעים היא נכנסת לחדר.

שלום, איך קוראים לך?

הדי.

יופי. משי, נתת לה משהו לשתות?

משי מהנהנת.

להביא לכן בייגלה?

תודה, אימא.

הן עוברות למשפט הבא: בארץ ישראל מדברים בשפה ה...

עברית. הר' של הדי מתגלגלת לה על הלשון.

משי מחייכת ואומרת לה: תכתבי.

הדי לא זזה.

עם ע' וב'.

הדי עושה את זה, אבל נראה שהיא לא מבינה: למה לא עם א' ועם ו'? 

משי צוחקת: את צודקת. אני לא יודעת למה. ככה כותבים עברית בעברית.

אימא של משי נכנסת ומניחה ביניהן צלוחית עם בייגלה, נעמדת מולן ושואלת: מה אתן לומדות?

אני עוזרת לה. היא לומדת עברית. המורה נתנה לה משפטים נורא קלים.

יפה, משי. ומה עם השיעורים שלך?

אכין אותם אחר כך.

אימא יוצאת מהחדר. הדי מסתכלת בקערה. קחי, אומרת משי, אבל הדי לא זזה. משי לוקחת בייגלה ומושיטה לה. הדי נוטלת אחד ומכניסה לפה. היא אוכלת את הבייגלה לאט ואחר כך לוקחת עוד אחד. ועוד אחד.

טעים?

הדי מהנהנת, מחייכת אליה בפה מנוקד בפירורים לבנים.

קחי הכול, אומרת לה משי ומגישה לה את הקערה. הדי אוכלת הכול ומשי מביטה בה. אף פעם לא ראתה ילדה אוכלת ככה בייגלה. סתם בייגלה. לא במבה, לא דוריטוס, לא תפוצ'יפס בטעמים. בייגלה, ואפילו לא שטוחים.

אחרי שהדי מסיימת את כל הקערה היא מיישרת את המחברת על ברכיה וקוראת: בישראל הקיץ... חם מאוד?

יופי. את יודעת לכתוב חם?

הדי כותבת חם בדיוק כמו שצריך.

ובחורף קר?

משי מהנהנת וצוחקת. הדי כתבה: כר.

זה כר, כרית, היא מראה להדי את הכרית שלה, עטופה בציפית עם ציור של דורה. משי מחבקת את הכרית ומניחה עליה את לחיה. הדי שולחת יד ולוקחת ממנה בזהירות את הכרית, מחבקת אותה כמו משי, מצמידה אליה את הלחי.

נעים?

הדי מהנהנת בחיוך ומשי חושבת שהנה, יש אצלה בחדר ילדה שחורה מאפריקה. והיא, משי אטיאס מכיתה ג' 1, כבר לא הילדה הכי שחורה בבית הספר.

אחר כך הן משחקות במחשב. הדי צוחקת בקול עד שאימא נכנסת כדי לברר מה קורה, ואולי לא כדאי לשחק איתה במחשב, את השיעורים בכלל גמרתן? אבל אי אפשר לעצור אותן, לא את משי ולא את הדי, שמרותקת למסך ולבגדים הססגוניים שבהם אפשר להלביש את הדמויות הארוכות והגבוהות, תכולות העיניים ובהירות השיער.

משי, כבר מאוחר, אומרת אימא כשהיא חוזרת שוב לחדר ומוצאת אותן באותו המצב.

אימא, הדי יכולה לישון אצלי?

מה פתאום, מזדעקת אימא, תכף מחשיך והיא צריכה לחזור הביתה. קדימה, תיפגשו שוב ביום אחר.

הדי ממשיכה לשחק.

את שומעת אותי? קולה של אימא רם וצורם.

הדי מפסיקה לשחק.

תכף חושך. את צריכה לחזור הביתה.

הדי קמה וניגשת לקחת את המחברת שלה, מחפשת את העיפרון ולא מוצאת.

קדימה, תכף חושך בחוץ.

רגע, אימא, היא מחפשת את העיפרון שלה.

אז תני לה עיפרון אחר.

משי מוציאה מהקלמר עיפרון ומושיטה להדי. הדי מתבוננת בו בשאלה ואז מתכופפת וממשיכה לחפש את העיפרון שלה. משי מחפשת איתה על המיטה, מתחת לכיסוי, מתחת לשטיח. העיפרון איננו.

לא חשוב, קחי את זה! אימא חוטפת מידיה של משי את העיפרון ומתייצבת לפניה, מול הדי, מחזיקה בו חזק ודוחפת אותו לידיה. הדי לוקחת אותו ויוצאת מהחדר, ומשי אחריה, מלווה אותה לדלת, אומרת לה שמחר ייפגשו שוב. הדי לא עונה, יוצאת מהבית ויורדת במדרגות אל הרחוב.

משי סוגרת את הדלת ורצה לסלון, יוצאת למרפסת ומביטה החוצה. השמש עדיין בשמיים, בכלל עוד לא שקעה. למה אימא אמרה שכבר מחשיך? היא מתכופפת ורואה את הדי למטה עם המחברת צמודה לגוף והעיפרון שלה בתוך האגרוף, הולכת בצעדים קטנים ומהירים לעבר הרחובות שאף פעם לא הייתה בהם, אל השכונה ההיא. היא עוקבת אחרי גופה הרזה והשחור של הילדה, לבוש במכנסי טיץ ורודים וחולצה כתומה וצמודה, כמו דורה שחורה וקטנה, עד שהיא נעלמת מאחורי הסיבוב.

משי מרימה את הפנים שלה לעבר השמש הנמוכה. היא מאירה אותה, ממש מולה, והאור שלה רך וערפילי. משי מצליחה להביט ישר לתוכה ופתאום שמה לב שהיא צהובה לגמרי. באמת, השמש צהובה בדיוק כמו בציורים. היא שולחת ידיים קדימה, מעבר לסורגים, מעל לרחוב, מניחה לקרניים להגיע עד אליה ולצבוע לה את העור. בצהוב.

בלילה שוכבת משי במיטה, ראשה נח על הכרית ועיניה בוהות בתקרה החשוכה. היא חושבת על הילדה השחורה ועל עצמה רצות יחד בתוך מדבר צחיח באור שמש יוקד. הן באפריקה ושתיהן שחורות, אבל הדי שחורה יותר.

משי מסתובבת על צדה ועוצמת עיניים, אבל משהו מפריע לה. משהו קשה. תקוע בעורפה. ממש כמו עצם בגרון. היא קמה ומדליקה את האור. בתוך הציפית, חבוי מאחורי הציור של דורה, שוכב מיותם העיפרון של הדי; שרוט וקהה וצהוב.

* לילך גליל-סופרת, פרסמה 5 ספרי פרוזה.