על ההצגה מֶדֵיאה בתאטרון הקאמרי/ יוסף רגב
על הסיפור מהמיתולוגיה היוונית, על ההצגה ב'תיאטרון הקאמרי', ועל זוגיות שנשברה.
מֶדֵיאָה, האישה שבגדה בעמה, עזבה את עירה, והלכה אחר אהובה יאזון, וכשזה זנח אותה עבור אישה צעירה, רצחה את ילדיה – היא דמות קשה, בסיפור שדומים לו, אבל לא כאלה קיצוניים - מתרחשים גם היום. אוריפידס כתב עליה טרגדיה מרגשת. שחר פנקס עיבדה את הטרגדיה של אוריפידס, והעבירה אותה למציאות של ימינו. לתפקיד של מֶדֵיאָה חייבת להיכנס שחקנית נהדרת, כדי לגרום לקהל להאמין שאישה יכולה להרוג את ילדה, כדי להתנקם בבעלה. וב'תיאטרון הקאמרי' מסרו את התפקיד לשחקנית כינרת לימוני, שחקנית האהובה עליי, מאז היתה רוקסנה נהדרת בהצגת 'סיראנו דה ברז'ראק' – והיא הייתה ממש אמינה. ישבתי בהצגה, כאילו שאני חי את הסיפור מחדש, למרות שאני יודע מה עתיד לקרות.
אישה מקריבה הכל למען אהובה, ואחרי שנים של חיים וילדים, הגבר נוטש אותה למען אישה אחרת, ומשאיר אותה אומללה. זה הסיפור. האהבה הגדולה נגמרה. האש כבתה. זה סיפור שמתרחש גם בימינו. גם סיפור האהבה של שלמה ארצי ואישתו מילכה – הסתיים, והם הלכו איש לדרכן. "אני לא אוהב אותך יותר. אני לא יכול יותר לסבול את הריח שלך", אומר יאזון למֶדֵיאָה. והיא מבינה שהיא הקריבה הכל למען האיש שלא אוהב אותה יותר, והיא עתידה לחיות חיי אומללות. והיא זועמת. והיא מביטה בילד שלה, ורואה בו את דמות אביו - והיא הורגת אותו. וכינרת לימוני מצליחה לשתף את הקהל בריגשותיה ובמעשה המחריד שמֶדֵיאָה עושה, ולגרום לנו להאמין שאישה יכולה לעשות מעשה נורא כל כך.
ונשים אחרות, שעוברות מסע סבל כמו זה שעברה מֶדֵיאָה, שנתנו את שנותיהן הטובות ביותר לקידום האיש שלהן, ואז מצאו את עצמן זנוחות – לא הורגות את הילדים, אבל נשארות לתמיד עם התחושה האיומה שנעשה להן עוול נורא.
וההצגה – חזקה. מומלץ.
