לפי המסורת (יומא כח:עב), האבות והאימהות קיימו את מצוות התורה אף שחיו לפני מתן תורה ולכן היו מחויבים רק בשבע מצוות בני נח. אבל בתורה מופיעים אירועים בחיי האבות שמטילים ספק במסורת זו. לדוגמה, יעקב אבינו נשא שתי אחיות – לאה ורחל, דבר שנאסר בתורה איסור מוחלט ("וְאִשָּה אֶל-אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ", ויק' יח:יח). ליישוב התנהגות זו של יעקב עם העיקרון שיעקב קיים את התורה ניתנו כמה תשובות, לאו דווקא משכנעות, כגון שיעקב קיים את מצוות התורה רק בארץ ישראל אבל לא בחוץ לארץ.1

כאן נדון בדוגמה אחרת הנוגעת לדיני ירושה. כתוב בספר דברים (כא:טו-יז):

כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּנוּאָה וְהָיָה הַבֵּןהַבְּכֹר לַשְּנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה

אלא שבדיוק מה שאסרה התורה עשה יעקב: היו לו שתי נשים – אחת אהובה – רחל ("וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל", בר' כט:יח), ואחת שנואה – לאה ("וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה", שם:לא). ומה עשה יעקב ביום הנחילו את בניו? ביכר את בן האהובה (יוסף) על-פני בן השנואה הבכור (ראובן), ככתוב:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף...שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי (מח:ה).

גם להתנהגות זו של יעקב ניתנו כמה תשובות, וגם הן לא משכנעות, כגון שיעקב קבע שאפרים ומנשה ייקראו בתואר כבוד "שבטים" אבל הם לא קיבלו ירושה נוספת.2 אולם כתוב במפורש בתורה "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ" (שם:כב).

כאן אבקש להציע הסבר בהתאם לפשטות המילים. אחרי שיעקב קבע שיוסף יקבל פי שניים בירושה ("וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ"), הוא מוסיף: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". מה כוונת קביעה מוזרה זו, שבה יעקב מכריז שאת הקרקע שהוא מוריש לבני יוסף לקח מיד האמורי בחרבו ובקשתו? איזו משמעות יש לקביעה זו?

הפרשנים ראו קושי במילים אלו של יעקב ונתנו הסברים שונים. לדוגמה, רש"י מפרש: "בחרבי ובקשתי היא חכמתו ותפילתו". אולם אפשר להבין את המילים של יעקב בדרך אחרת: יעקב הבין שאינו מתנהג כראוי בנתינה ליוסף פי שניים מן הירושה וניסה להצדיק את מעשיו. הוא חילק לבניו כראוי את אדמת ארץ ישראל שהאבות קיבלו מהקב"ה לחלק לילדיהם. אבל מהקרקע שלו "הפרטית", שכבש "מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי", מותר ליעקב לחלק כרצונו. ובזה הוא מצדיק את מעשיו.

 {נראה לי שיעקב ביקש לפצות את יוסף שעבר סבל נוראי בידי האחים שהתעללו בו ומכרוהו, ולכן הם שתקו ולא התמרמרו, ואף אולי היו מרוצים בליבם מאד, משום שבכך הם אולי יכפרו על שעוללו לו, ורגשי אשמתם  תקל. אנו רואים הוכחה עקיפה לרגשי האשם הכבדים של האחים כלפי יוסף אחיהם, בסוף פרשת 'ויחי' החותמת את ספר בראשית. אחרי מות יעקב מתכנסים האחים ויוזמים פגישה דחופה עם יוסף . בפגישה הם אומרים:  טו וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.  טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.  יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.  יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.  יט וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי.  כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. {בראשית נ' טו –כב  )רגשי האשמה של האחים כבדים מנשוא. בפגישת היוודעותו של יוסף עמם בפרשה הקודמת הוא לא נותן להם הזדמנות להביע חרטה ולבקש ממנו סליחה.  מיד אחרי שהוא מודיע להם "אנוכי יוסף" הוא נופל על צווארם מנשקם ובוכה . הם בהלם. הוא מיד מרעיף עליהם מתנות ושולח אותם לכנען להביא את אביהם ואת משפחותיהם למצרים. פעולה חיונית זו של הבעת חרטה ובקשת מחילה חסרה לאחים מאד בתיקון יחסם עם אחיהם יוסף שחייהם תלויים בחסדו . ועל כן הם נאלצים להמציא את בקשתו של יעקב ממנו לסלוח להם.

גם לאחר שהוא בוכה הם עדיין לא רגועים. הם משתחווים ומבקשים להיות לו לעבדים. תשובתו החוזרת ונשנת של יוסף שכל מה שקרה הוא לטובה ובא מאת האלוהים מצליחה להרגיעם. לסיום המסכת הקשה ביניהם נותן להם

יוסף משימה חשובה שתעניק להם את ההזדמנות להחזיר לו טובה תחת הרעה אשר עשו לו. הוא מבקש מהם

להעלות לאחר מותו, את עצמותיו למערת המכפלה בארץ כנען. אם ימות לפניהם. ואם לא, אז בניהם ימלאו צוואה זו.  א.ו.} וַיְחִי יוֹסֵף, מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים.  כג וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם, בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים; גַּם, בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה--יֻלְּדוּ, עַל-בִּרְכֵּי יוֹסֵף.  כד וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  כה וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:  פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה.  כו וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים; וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ, וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם.

עוד נושא בהתנהגותו של יעקב דורש הסבר. כאשר יעקב מברך את בני יוסף (אפרים ומנשה), הוא שם את יד ימינו על אפרים. יוסף מעיר לו שהיות שמנשה הוא הבכור, צריך לשים את יד ימינו על מנשה. עונה יעקב: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם" (מח:יט). בעל "כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, שחי במאה הט"ז) מפרש את המילים האלה של יעקב:

אחיו הקטן יגדל ממנו כי הקב"ה בוחר ביותר בקטנים, וכל אדם שיש לו צד קטנות הקב"ה מגביהו. וקרה זה לכל זרע אברהם: ישמעאל בכור לאברהם נפסל ונבחר יצחק, עשו בכור ליצחק נפסל ונבחר יעקב, ראובן בכור ליעקב נפסל ונבחר יוסף, מנשה בכור ליוסף נפסל ונבחר אפרים. רמז זה הלוא דבר הוא והמשכילים יבינו.

את דברי ה"כלי יקר", שמפארים את הבן הצעיר, אפשר להבין כך: בעולם הקדמון היורש העיקרי היה הבכור. הוא קיבל את הרכוש של אביו, את התואר של אביו ואת תפקיד אביו (למשל, הבכור של מלך הוא יורש העצר, שבסופו של דבר מתמנה למלך), ובן הצעיר נשאר בלי כל אלה. לכן בן צעיר עלול לחשוב שאין לו סיכויים בחייו, כי המזל פעל לרעתו כבר מלידתו. כל הזכויות הוענקו לאחיו הבכור. לכן אין טעם להתאמץ להגיע לגדולה, שכן זאת משימה בלתי-אפשרית.  

ה"כלי יקר" מדגיש שלא כך המצב. כל אחד מסוגל להגיע לגדלות. הכול תלוי במאמצים, בהשתדלות ובמסירותו של האדם. גם האדם הנולד כאח צעיר ומתחיל את חייו במגבלות לעומת הבכור יכול להגיע לגדולות בזכות מאמץ, עבודה קשה ובנייה עצמאית. כמו שה"כלי יקר" כותב, ספר בראשית רווי דוגמאות של בן צעיר שהשיג יותר מהבן הבכור. כך מוכיח ה"כלי יקר" את המסר החשוב שלפיו כל אחד ואחד יכול להתגבר על המכשולים ולהגיע לגדולות.

{ ובאמת אנו רואים שהבנים הצעירים בספר בראשית אשר זכו להעדפה על פני אחיהם הבכור, היו צריכים לעמול קשה בהמשך חייהם כדי להצדיק העדפה זו. א.ו.{