מאמר:

 בין הכתיבה של הסופר זאב ליכטנזון למשחקי שפה של לודוויג  ויטגנשטיין/ דורון שמיר

הקשר בין הכתיבה של הסופר זאב ליכטנזון לבין משחקי השפה של לודוויג ויטגנשטיין הוא נושא פרשני מעניין המחייב עיון בסגנונו של ליכטנזון ובאופן שבו הוא משתמש בשפה, במשמעות, וביחסים שבין מילים למציאות – נושאים שהם מרכזיים בתורתו המאוחרת של ויטגנשטיין.

עיקרי תורת "משחקי השפה" של ויטגנשטיין

בכתביו המאוחרים, ובעיקר ב"חקר פילוסופי", ויטגנשטיין טען שהשפה אינה מערכת סגורה של הגדרות חד-משמעיות, אלא מערכת של "משחקי שפה" – שימושים מגוונים של מילים בתוך הקשרים חברתיים, תרבותיים ומעשיים שונים. המשמעות של מילה, לפי ויטגנשטיין, תלויה באופן השימוש בה, ולא באיזו "מהות" פנימית.

מאפיינים של כתיבתו של זאב ליכטנזון

ליכטנזון נודע בכתיבתו המורכבת, הניסיונית לעיתים, ולעיתים גם הפילוסופית או המטא-לשונית. הוא בוחן את יחסי האדם עם השפה, את מגבלות השפה, ואת הדרכים בהן השפה יכולה גם לחשוף וגם להסתיר משמעות.

הקשר האפשרי ביניהם:

שפה כאירוע חברתי – כמו אצל ויטגנשטיין, ליכטנזון לעיתים מציג שפה לא כאמצעי תיאור ניטרלי של מציאות, אלא ככלי שמובנה בתוך פרקטיקות אנושיות. הדמויות שלו עשויות להתנהל בתוך עולמות שפה שונים, כאשר לכל אחד מהם כללי משחק אחרים – כמו אצל ויטגנשטיין.

מתח בין משמעות לחוסר משמעות – כתיבתו של ליכטנזון עשויה להבליט את הפער שבין מה שנאמר לבין מה שמובן, או לא מובן. ממש כמו שמשחק שפה יכול להתמוטט כאשר כלליו נשברים, כך גם הסיפורים של ליכטנזון לעיתים חוקרים מה קורה כאשר המשמעות "נשברת".

שפה מטא-לשונית – ליכטנזון לפעמים כותב תוך כדי התבוננות בשפה עצמה, ומעלה שאלות על עצם האפשרות לתקשר. גישה זו מהדהדת את דרך החשיבה של ויטגנשטיין, שמבקש מהקורא לעצור ולחשוב על האופן שבו הוא משתמש במילים.

אירוניה ופרגמנטציה – אם ליכטנזון משתמש באמצעים ספרותיים כמו אירוניה, משחקי זהות או פירוק של נרטיבים, ניתן לפרש זאת כהמשך לרוח משחקי השפה – דהיינו, לא קיים "מובן אמיתי אחד", אלא ריבוי של נקודות מבט והקשרים.

הסיפור "יד לבנים ועוד" :

הסיפור "יד לבנים ועוד" מאת זאב ליכטנזון אכן מהווה בסיס פורה לדיון על הקשר למשחקי השפה של ויטגנשטיין. ננסה לנתח כיצד עקרונות מתוך תורת "משחקי השפה" משתקפים באופן שבו ליכטנזון בונה את הסיפור:

1. שינויי הקשר והשפה כתלוית הקשר

במרכז הסיפור עומדת האנדרטה "יד לבנים", שמסמלת זיכרון קולקטיבי – אך ליכטנזון מערער על הפאתוס שבזיכרון הזה. בסיפור, המשמעות של המקום משתנה לפי נקודת המבט של הדוברים: לעוברים ושבים זהו סתם אתר, לעירייה זהו מבנה תחזוקה, למשפחה – מקום קדוש. זה מזכיר את העיקרון של ויטגנשטיין ש-המשמעות של מילה (או אתר) היא בשימוש שלה בתוך "משחק השפה" – ואין משמעות אחת קבועה.

2. שפה אוטומטית, חלולה או אירונית

ליכטנזון מדגים כיצד שפה רשמית או טקסית (למשל שפת השלטים, הנאומים, ההתנהלות הבירוקרטית סביב "יד לבנים") נשמעת לעיתים אוטומטית וחסרת חיים. ויטגנשטיין עצמו הזהיר מפני שימוש בשפה שמנותק מההקשר החי שלה – ובדיוק את זה חושף ליכטנזון: שפה שמדקלמים מבלי לחשוב על משמעותה, כמו תבנית ריקה.

3. ריבוי פרספקטיבות – ריבוי משחקי שפה

בסיפור משתלבים קולות שונים – דמויות שונות, גופים ציבוריים, אזרחים – וכל אחד מהם פועל לפי כללי שפה אחרים. אצל ויטגנשטיין, אין "שפה אחת נכונה", אלא מגוון של משחקי שפה: שלטוני, אישי, ציבורי, צבאי, משפחתי. ליכטנזון מדגים בדיוק את המפגש הזה, ולעיתים את ההתנגשות ביניהם – כשמשפחת השכול נתקלת ביחס הטכני והמנותק של העירייה.

4. הזרה של השפה – שפה שנחשפת

ליכטנזון אינו משתמש בשפה שגרתית; לעיתים הוא חושף את מלאכותיות השפה או מפנה תשומת לב לדרך שבה היא פועלת. בדיוק כמו שויטגנשטיין מבקש מאיתנו "לראות את השפה מחדש" – כך גם ליכטנזון מערער על המובן מאליו, וחושף את הפער בין מילים לבין רגש, בין טקס לבין מציאות.

"יד לבנים ועוד" מציג  אם כך מיקרוקוסמוס של שימושים בשפה – בדיוק כמו שויטגנשטיין תיאר: מילים מקבלות משמעות דרך ההקשר והפרקטיקה. ליכטנזון, ביצירתו, בוחן לא רק את היחס למוות וזיכרון, אלא גם את מגבלות השפה לייצג אותם – ודווקא מתוך הריקוּת, האירוניה והמתח בין דוברים, עולה ביקורת חדה אך עדינה.

הקשר בין הכתיבה של הסופר זאב ליכטנזון למשחקי שפה של ויטגנשטיין

הקשר בין הכתיבה של זאב ליכטנזון לבין תפיסת "משחקי השפה" של לודוויג ויטגנשטיין מתגלה דרך ההתבוננות של ליכטנזון על השפה כעל כלי לא רק תקשורתי, אלא תרבותי, רגשי ופוליטי – ממש כפי שויטגנשטיין תיאר בשלביו המאוחרים.

עיקרון יסוד: "משמעות היא שימוש"

ויטגנשטיין טען כי המשמעות של מילה אינה טמונה בהגדרה שלה, אלא בשימוש שלה בתוך הקשר מסוים – זהו לב רעיון משחקי השפה. ליכטנזון, בכתיבתו, בוחן בדיוק את השימושים האלה, לעיתים תוך חשיפת הפער בין המילים לבין המציאות שהן מתיימרות לייצג.

דוגמאות לקשר בין כתיבתו של ליכטנזון לתפיסת משחקי השפה:

1. שפה ריקה או קלישאתית

בסיפור "יד לבנים ועוד", ליכטנזון ממחיש כיצד שפה ציבורית – נאומים, שלטים, פרוטוקולים – נעשית אוטומטית, קלישאתית ומרוקנת ממשמעות. בדיוק כמו אצל ויטגנשטיין, עולה שאלה: האם אנו מבינים את מה שאנו אומרים, או פשוט משחקים במשחק שכבר שכחנו את כלליו?

2. ריבוי משחקי שפה – קונפליקט בין הקשרים

ליכטנזון מציג לעיתים קרובות מפגש בין עולמות שפה שונים: השפה של הרגש האישי (משפחה שכולה) מול השפה הממסדית (עירייה, מוסדות), או השפה ההיסטורית-סמלית מול היומיומית. ויטגנשטיין טען שאין שפה אחת נכונה – רק ריבוי של משחקים לשוניים, וליכטנזון חוקר את השברים שנוצרים כשהם מתנגשים.

3. מודעות עצמית לשפה

ליכטנזון לעיתים עוסק בשפה עצמה – היא לא רק אמצעי, אלא נושא כתיבה. יש בכתיבתו אלמנט של מטא-שפה: התבוננות בשפה מבחוץ, חשיפת מגבלותיה, ולעיתים גם משחק אירוני עמה. זהו בדיוק סוג המבט שויטגנשטיין מבקש מהפילוסופיה – לגרום לנו לראות את פעולת השפה באופן אחר.

4. אי-הבנות, שתיקות ופערים

הכתיבה של ליכטנזון מלאה באי-הבנות, בפערים בין כוונה לתוצאה, בין דיבור למשמעות. אצל ויטגנשטיין, חוסר הבנה נובע לעיתים מהשתתפות שונה במשחקי שפה – וזה בדיוק מה שליכטנזון מבטא דרך הדיאלוגים והאינטראקציות שבסיפוריו.

בסיכומו של עניין,זאב ליכטנזון כותב מתוך מודעות עמוקה למגבלות השפה, לשבריריות של תקשורת אנושית ולפער שבין מילים למציאות. גישתו הספרותית מהדהדת את עקרונות "משחקי השפה" של ויטגנשטיין:

שפה אינה מהותית, אלא תלויה בהקשר

משמעות נבנית דרך שימוש, לא דרך הגדרה

קיים ריבוי של שפות ו"משחקים", ולעיתים קונפליקט ביניהם

אפשר וצריך לחשוף את השפה – לפעמים גם לפרק אותה

לכן, אפשר לומר שליכטנזון יוצר ספרות ויטגנשטיינית – לא כי הוא עוסק בפילוסופיה פורמלית, אלא כי הוא בוחן את דרכי פעולתה של השפה בדיוק כמו שעשה הפילוסוף, רק דרך הסיפור.