מאמר:
אשר רייך, שירה מעבר לזמן/ הרצל חקק
מילים לזכרו של אשר רייך, קווים לשירתו, עיון באלבום חייו והגותו באחד מספריו האחרונים - "חומר נפש", הוצאת קשב לשירה – שירת המשורר כניסיון לראות מעבר לתמונת הדברים, להציץ לרבדים הנסתרים. זכיתי לארח את אשר רייך בבית הסופר כיושב ראש של אגודת הסופרים העברים. כיבדנו את רייך וערכנו ערב השקה שהציג את שיריו לעיני קהל רב.
מאמר זה נכתב בזמן של יגון.
אשר רייך מבכירי המשוררים שלנו הלך לעולמו, וזה הזמן להאיר אלומת אור על כתיבתו המטלטלת, החיבור לילדותו במאה שערים, אהבתו לתרגומים, הפרסים הספרותיים הרבים שקיבל. ננסה לגעת במקצת מן המסכת המורכבת הזאת.
בשנת 2015 יצא לאור מבחר גדול של שיריו בעריכת דן מירון "קול השירים" ובוודאי יפורסמו מחקרים מקיפים על כלל שירתו ועל כלל מפעליו. אפתח באחד השירים במכלול שירים זה – ואנו מבינים מתוך הדברים את החיבור של רייך למקורות היהודיים. בשיר המדובר אנו רואים את הרמזים הנסתרים העולים מסיפורו של יוסף, כיצד כל זה מתחבר לדמותו של הבן האובד, בנו של רייך שהלך לעולמו בגיל צעיר.
"מה נותר לי מיוסף מלבד חלומותיו? / לילה לילה אני קד לזכרוֹ / כשאני עולה בחלומות". סיפורו של יוסף שנפשו כָּלתה בּבּור, ואיתו סיפורו של האב האומלל, שצעק "טרוף טורף יוסף". צעקתו של אשר רייך בוקעת למרומים.
בשיר אחר של רייך ראינו, כי פסוקי התנ"ך היו לו לכוס תנחומים:
"לכל העוברים ושבים / למי שמדשדש בימים קשים / מבקש חלום תנחומים למשברי חייו", השיר 'קורא יקר'. שירים אלה ממכלול שיריו מאירים באור יקרות את הכאב ואת הצמא לגאולה.
אכן היטיב המשורר לצלול למעמקי הרגשות – וברשימה קצרה זו אנסה לדפדף בספר השירים "חומר נפש" – ויהיה הספר הזה בבחינת ראִי לדרכו, לרזי כתיבתו. ספר זה של אשר רייך משדר הבהובים מן העבר, והקורא חש שזה מסע מסעיר חושים. לפנינו דפדוף באלבום תמונות, אך המעבר מתמונה לתמונה סוחף אותנו לטלטלה של חיים, לניסיון לחפש אחר המשמעות שמֵעבר לכול. רייך כתב 22 ספרי שירים, וההצצה לספר זה תהיה ברגעים אלה כעין אלומת אור מממוקדת לפרקי הזהות והילדוּת, שכה מילאו והסעירו את שיריו.
"חומר נפש" - הלב אכן מחכה לצלול למסתורי החומר המטלטל. הנה אנו מחכים לשירים שיהיו השער לאוצָר הגדול, והנה אנו בשירו "תמונת פתיחה". כך נפתח הספר, וזו ההזדמנות להבין מהו אותו 'חומר נפש', השובה את הלב בכותרת הספר. ברור לנו, שהשם נבחר בשל הצימוד המיוחד לביטוי המטלטל 'חומר נפץ'.
הנה לפניכם השיר 'תמונת פתיחה' – פתיחה מתאימה לעיון המקדמי שלנו בשירת אשר רייך. שיר זהו אכן חושף בפנינו את האור בקצה המנהרה:
"וכאשר אקום משולחן הכתיבה
ואסגור עד להודעה חדשה את התיק
נמצא הכול שווה בעיניי ולא לריק –".
המבט הכולל נותן משמעות אחרת לדברים, השִׁיבה המאוחרת יוצרת פרספקטיבה רוחנית עמוקה, מבקשת לגלות לנו, מה נמצא מעבר לרובד הנגלֶה, למַשק המילים הכובש לב. השורה הפותחת מעידה, כי חייו מבקשים משמעות, תמצית רוחנית. בשורות הסיום של שיר הפתיחה, התובנה הזו מתחברת לתחושה הפנימית:
"ואני דומה למי שֶׁשב עכשיו לעולמו
הקטן מחָדָש וחש, וחש –". עמוד 11.
בתמונות הרצות לאורך הספר אנו עדים למצב של אי ודָאות, אי בהירות, ניסיון לחפש עוגן בתוך הֶעבר: שיר מספר 12 פותח במלים "בעת שעמדתי בחלון לילה" ומסתיים במלים:
"וזה ארע ממש, ממש בקצה החלום". עמוד 21.
בשיר 'גבולות החלום' הוא כותב: "אני נותר כמי שמתבונן/ במהלך הדברים ממש כּּבהָקיץ". עמוד 64.
לא שכחנו את החיבור ליוסף ולחלומותיו, את השאיפה לבקש מזור בחלום. זו אכן בקשת המשורר לא להסתפק ברובד המציאותי. בשיר 'תמונת סתיו' יש ניסיון לגלות את התמונה השלמה מעבר לאור הקלוש.
"את מעבירה לי אור
ערוֹם ודק
כּאִוושה"
בסיום השיר יש צלילה לעומק ההוויה, מראֶה נבואי, שהוא כעין התגלות שירית שיודעת לצפות מעבר לסוד ולרמז:
"מֵריח את כל הבלתי נראֶה,
מֵי תהום מבעבּעים סוד
ברחש הֶחשוך הבּלתי נשמע
מפת תנועותינו נחשֶׁפת לעֲשות- " עמוד 41.
מה יש במילים האלה, אם לא הארה של חזון התקדשות נבואי?
הקשר לעבר, לילדות, למאה שערים, לַזהות הבלתי נשכחת - כל זה אינו נוטש אותו לרגע במהלך כתיבתו הענפה, במסלול של יצירה לאורך עשרות שנים. גם בספר השירים 'חומר נפש' יש משאלה כמוסה לגעת בתמונות ילדות, במשפחתו, בשינויים שעבר מעולם לעולם, מדפֵּי הגמרא והשכונה החרדית לְעולם פתוח וסוער.
הפֵּשר שמעבר לעננֵי אי-הוודאות
התמונות משוטטות כסהרוריות במעגלים של אי ודאות - הנה כך הוא כותב על אחותו המחזיקה בו באחת התמונות במלים אלה:
"בִּתמונה ישנה שאני מחזיק עכשיו בּיד,
מתבוננת בּי אחותי הגדולה מן הצד,
כשהיא מחזיקה בזרועותיה תינוק שמן.
זה אני. ואולי מישהו אחר, קרוב משפחה
ואולי תינוק של השכֵן".
עולם אחוז תעתועים.
זהויות מתחלפות, אולי ואולי...ולפנינו אטמוספירה מוכרת. אווירה כזאת של מראות וחזון עוורים זכינו לראות גם בשירים אחרים שלו, ומה עזה הבקשה שיש בהן לצלול אל התמצית הבהירה, אל האמת הוודאית. והלב תמיד מתחבט, האמנם אפשר.
הדפדוף מרתק, זה הרעד שיש באלבום התמונות הקם לפנינו בספר זה. והשאלה לא מרפָּה לרגע: מה הזהות הוודאית. בתמונת השיר על אשתו האחרת - הזמן הוא זמן של דמדומים:
"שעת הדמדום נותנת לה פחות מכלום".
בחזונות הנבואיים במקרא אנו אכן זוכים לאותה שעת התגלות נוראת-הוד ברגעים של ערפל, שעת ערב, תעתועי זמן. וכך גם בשיריו של רייך.
תמונות השירים נכתבות כעין משא נבואי שנולד בשעה מעורפלת, ויש מאווים כמוסים, להתגלוּת שתאיר הכול.
לעתים אנו תוהים, אם מדובר בתיאור של שנה מן הילדות או שנת ילדות, כתרדמה של זמן הילדות :
" ראשי חושב בעוד גופי מנומנם
במעמקי שנַת ילדות" - שם, עמוד 15.
הכתיבה מנסה לראות דברים, שיש בהם התבוננות וחשיבה, והסיטואציה היא כל כולה סיטואציה מעורפלת:
"ראשי חושב בעוד גופי מנומנם".
ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כּר נוח להתחבּרות לעולם הרוחני, לשרטט ממעמקים זהות נסתרת, לבקש מסרים שמֵעבר לזמן.
דברי הימים של הנפש
אלבום התמונות מקפיץ לפנינו תמונות, חוויות, זיכרונות, דברי הימים של הנפש. זה נראה לעתים כדפדוף באלבום קיים, דף לדף, ולעתים המשורר מספר לנו, שמדובר ברצף שיש לו מסגרת.
"וברצף התמונות מהבית
אני חש כצופֶה בסרט
תעודה שחור לבן". עמוד 19.
אנו ברכבת שדים שאינה עוצרת, זו צְפייה בסרט-החיים. התמונות והצללים מבזיקים במצבי דמדומים ואי ודאות. וזה מסע שמשרֶה על השירה אווירה של מלנכוליה, מסע שלעתים מהדהד כדהירה בין רוחות רפאים. אבל, יש לשירה הזאת כוחות משֶׁלה למצוא ולהאיר תוכן רוחני ממעמקים. תורת חיים, שתיתן פשר לכל הסוד, לרצף הנושם בין התמונות. האם חומר הנפש המבעבע יתפרץ, האם החיפוש יוביל להתפוצצות, לשברים של חומר הנפץ?
"וחומֶר נֶפש עולה בתוֹכי ומתלקֵח.
עלים נעֲלים נופלים מעֵץ שמתרוצֵץ
מבּי למצוא מקום להניח את ראשו.
בגִין הירח העולֶה, התעוררתי מעֵרנותי". – עמוד 92.
לפנינו תמונות גבוליות, מצבים גבוליים – ואנו זוכים לשורה מדהימה:
"התעוררתי מעֵרנותי".
אצל הנביאים מצאנו סוג של הארה מיוחדת ברגעים של שקיעה או דמדומים או התעוררות לקול אלוהי בשעת בוקר מוקדמת. יש לי תחושה, שרצף התמונות הוא דרך להתעורר לקראת משהו, בשביל משהו. אשר רייך חונך על ברכי המקורות, היה תלמיד ישיבה, ומשהו בסגנון הכתיבה שלו באוצר הדימויים והתמונות, מחזק בי את התחושה, שיש מעבר לכל אלבום התמונות הקסום הזה, ניסיון נואש להעניק לנו את מגילת הנבואה שלו, את ההתגלות הפנימית שתעניק מרגוע, שתיתן מובן עז לחייו, לחיינו.
ראינו קודם כיצד השיר מבקש לראות דברים 'כבהקיץ' וכצופה בסרט תעודה 'שחור לבן'. דברים בערפל חושים, כשהמשורר 'מתעורר מערנותו'.
זמן ההתגלות אצל אשר רייך הוא זמן הדמדומים, השראה של בין הזמנים, של התחברות בין עולמות. ברגע של ערפול מציאות, של ערפול חושים, יש כמו בימי התנ"ך כר נוח להתחברות לעולם הרוחני, לעולמות עליונים. המראות בשירים מתערבבים: זוהַר מכאן וחושך מכאן – ויש מסרים ששוברים את הערפל והדמדומים כדי לבשׂר אות, כדי להעביר מסרים שמעבר לזמן. ראינו זאת באופן מובהק בחזון ההתגלות של שמואל הנביא, כאשר האל קורא לו, בעוד עלי הכהן ישֵן את שנתו ואינו שומע דבר.
התחברות למבול ולדמותו של נוח הצדיק
בשירים אחרים של אשר רייך מצאנו התכתבות עם דמויות מקראיות, וכדאי להביא בהקשר זה שיר מתוך מכלול השירים שלו 'קול השירים'. אחד השירים מצייר לנו את המשורר כנושא את זהותו של אדם הראשון, את השאיפה לחבר בין הרוח האנושית הגדולה לבין היסודות השפלים ביותר, עד עפר.
במכלול שיריו מופיע שיר זה, ורייך בחר לתת אותו כחותם את הספר:
"פעם הייתי שורש, / עכשיו אני גזע. / אילן עתיק ובשל בחורש / העולם, אולי עוד אהיה. ביזע / ובדמע ענפיַ ייתלשו / ברוח ההולכת ודועכת, / עד שאשוב להיות / ע פ ר". לשיר הזה יש משמעות דווקא עתה – כאשר המשורר הלך לעולמו.
אכן יש מתח בין רוח לחומר, בין צלם אלוהים לבין העפר. בספרו 'חומר נפש' מבקש המשורר לגאול את החיים באמצעות המילים, באמצעות השירה.
יש לשירה כוח לשמור על העולם האמיתי, והמילים נושאות עוצמה ותוכן. המילים הן בגדר שליחים מעולם שאָבד.
בתמונה האחרונה בספר, אנו מוצאים את המשורר כהתגלמות נוח הצדיק, האיש
ששמר על העולם, וכאן הוא זה שיודע שיש כוח מעבר למלים, הכוח לגאול ולהושיע.
"כּנוח אני מחכֶּה בחדרי
עד יעבור ממני.
הֲקלוּ המלים?
הלילה בקצותיו דק, נעלם".
לאחר פתיחה זו, שבּה אנו רואים את הַקֶשֶר בין "הקַלו המים", לבין "הקַלו המלים"
אנו מחַכּים לַהמשך שֶיאיר את עינינו אל מסתורי הנגוהות, אל רחש המבול הסוער שנדם. האם אכן קלוּ המים. הלב צמא לדעת: מה נותר מן העולם.
המשורר כותב לנו "בנוח אני מחכה בחדרי" ויש תחושה של בין הוויות, בין זמנים.
ההתחברות באמצעות המלים והתמונות היא התקדשות רוחנית, ואני נזכר בשורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?", וזו שורה המתכתבת עם אמירה מיסטית של רבי נחמן מברסלב. המעבר מחיים לחיים הוא מעבר מחדר לחדר. כותב אשר רייך: "עד יעבור ממני" – והתהליך בעיצומו: "הקלו המלים", האם יש עוד דרך להציל את עצמנו, את העולם.
כך מסתיים השיר:
"אור דממה באוזניי
בעודי ממתין למלה גואֶלת, אני שומע
את יונת הזַית במעופה. זוהי המוזיקה:
ההוקרה החרִישית שֶל מה שמצוי
מֵעֵבר למלה". עמוד 105.
ואכן, מה שמצוי מעֵבר למילה מעניק רובד של הוויה חדשה, זה אותו "חומר נפש'' שיש בו גם חומר וגם נפש, שמעשיר את הבריאה ואת הקיום ואת היקום. לפנינו חיים אחרים, שצומחים מתוך המָוות והדמדוּמים והשְׁכוֹל – וכאשר אני קורא שוב את הפתיחה בשיר הראשון, הדברים מתבהרים באור זוהר יותר, את השאיפה הגואלת לא להיעלם בתוך התוהו, בתוך הריקנות:
"נמצא הכול שווה בעיניי ולא לָריק".
