סיפור:

הַזָּקֵן יִלָּכֵד בַּפַּח ( מחיי משה) מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

גם אחר הדברים האלה לא הניח משה את מלווהו, וילכו עוד שניהם יחדיו. עברו בנחל, ויקח משה שלושה כריות חול, התפלל עליהם ויהפכם לזהב ונוצצו באור השמש, ויחמוד אותם הזקן בלבו ויאמר למשה: למי כל הזהב אשר לפנינו? ויאמר משה: מי שאכל את הככר החמישית יקח שני כריות זהב, ומי שלא אכלה יקח רק אחד. קרא הזקן ויאמר: אני הוא שאכלתי את הככר ההיא, וכיחשתי לך. הודה ולא בוש. אמר לו משה: עכשיו שהודית, הרי כולם שלך. ויפּרד ממנו משה מיד ואיננו, ולא ידע הזקן איה הלך.

ויעמוד הזקן מַשמים על כריות הזהב, כי רבים המה ואין כוחו לשאת אותם ולהניעם ממקומם. ותעבור עליו אֹרחַת בני-אדם רוכבים על גמלים. ויגש אליהם ויאמר: שאוני, אדוני, הנה עפרות זהב לפניכם, ואני מצאתים במדבר; בואו ושאו אותם אל מקום מושב, ויהיו לכם שני שלישים מן האוצר, ואני אקח רק חלק אחד. ויענו האנשים ויאמרו לו: כדברך נעשה. ויטעינו את כל הזהב הרב על הגמלים. וגם אותו, את מוצא המציאה, לקחו עמהם וילכו לדרכם. עודם רוכבים פנו אליו ויאמרו: רעבים עבדיך, אולי יש פת בתרמילך, תן אותה לנו ונחַיה את נפשותינו. ויערם הזקן הנוכל לשׂום בסתר סם-מות בה, ויאמר: יאכלו נושאי המשא הזה ממנה ויפלו וימותו, ואירש גם את חלקם. – והם גם הם חשבו בלבם: למה נתן לאותו זקן אין-אונים שליש מן הזהב? נפיל אותו מן הגמל ונמיתהו, ויהי לנו כל העושר. ויתן להם הזקן את הלחם בו הארס לאכלה; עודנו בין שיניהם וישליכו אותו על שן סלע וירוצצו את גולגלתו ויפול מת בעוונו; והם גם הם אכלו מן הלחם ובא הארס אל קרבם והורעלו ויפלו מן הגמלים מתים וימותו אחד אחד.

ונשאר כל אותו הזהב מונח בירכּתי המדבר עד היום הזה.