סיפור:
לדוד משה הייתה חוויה/ נפתלי בלבן-אוברהנד (נכתב לרגל ציון 80 שנה לסיום מלחמת העולם השניה)
משה נולד ב-1895, כבן לאב סוחר יערות, ואם חרדית, ובעלת השכלה כללית רחבה.
לאחר שנים אחדות נולד אחיו הצעיר חיים. להורים היו שאיפות לגבי עתידם של בניו. האב רצה שבניו יהיו סוחרי יערות, ויעסקו כמותו בכריתת עצים, יעבדו ויכינו אותם ליצוא לרחבי אירופה, במיוחד לאנגליה, בה היו מייצרים מבולי העץ עמודי חשמל וטלפון. לעומתו, האם שהייתה בתו של רב מקובל וידוע, שאפה שהבנים יהיו רבנים.
הפשרה הייתה שלאחר בר המצווה, הבנים נשלחו לישיבות יוקרתיות, בהן עשו חייל והיו מועמדים להפוך לרבנים. אולם, לא זה היה חפצם של הבנים. משה, שהתעניין בטכניקה ומדע רצה להיות מכונאי. סיפרו עליו שבילדותו הראה כישרונות במלאכת יד. הוא הצליח לבנות כינור במו ידיו, ואף לימד את עצמו לנגן. בהמשך בנה רובה, וירה בו ביערות. ללא ספק הוא ניחן בידי זהב. חיים, שאהב את המסחר, רצה לעשות עסקים בדומה לאביו.
אולם לאימפריות האירופאיות היה רצון משלהן. משה גויס לצבא, כנראה צבא הצאר, ונשלח לחזית להילחם נגד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. לאחר צאתו, לא התקבל ממנו אות חיים כלשהו. המלחמה הסתיימה, החיילים שנותרו בחיים שבו לביתם, חלקם היו נכים. משה לא חזר, ואימו לא ידעה את נפשה מרוב צער. כל הניסיונות שלה לאתרו עלו בתוהו. בייאושה הרב פנתה לאחד הרבנים שהיה ידו ומקובל והתחננה לעזרה. הרב הבטיח להשתדל. הוא נכנס לחדר חשוך ושהה בו במשך שעות רבות, התפלל והתעמק בקבלה .אימו של משה, רחל היה שמה, ישבה והמתינה עד החשיכה. הרב יצא מחדרו ובישר לה שבנה חי, וביקש אותה שלא תשאל שאלות נוספות, מאחר ולא ידועים לו פרטים נוספים. רחל שבה לביתה ודמעות בעיניה, אך הייתה לה תקווה קטנה בלב.
בתום חצי שנה, דלת הבית נפתחה לפתע, ומשה נכנס, לבוש במעיל צבאי דהוי. רחל אימו כמעט ולא הכירה את בנה. הוא אמר לה: "הלכתי מאות קילומטרים ברגל מגרמניה לפולין. אני עייף מאוד ורוצה לישון. כשאתעורר, אספר הכול". הוא תלה את מעילו על וו בכניסה לבית, נכנס למיטה וישן עד למחרת הבוקר.
אימו רצתה לנקות את מעילו והבחינה בדבר מה שבלט מתוך הכיס. לתדהמתה גילתה שהיה זה נקניק חזיר. שמחתה הרבה הפכה בבת אחת לעצב. למחרת משה קם, וסיפר לבני משפחתו שהיה לו במלחמה מזל רב, מאחר ומיד עם כניסת המחלקה שלו לשדה הקרב, הקיפו אותם חיילים גרמנים ופקדו עליהם להיכנע. כולם הרימו את ידיהם, ולמרבה ההפתעה, החיילים הגרמנים התנהגו בהגינות – לא הכו ולא התעללו. הם הסיעו את השבויים לגרמניה, ושם העבידו אותם בעבודות חיוניות שונות.
מיד התגלו כישרונותיו של משה, אשר ידע לתקן כל דבר, ידע שפות ושימש כמתרגם מרוסית ופולנית לגרמנית. הוא אף התנסה בפיין מכאניקה, כלומר תיקון מכשירים עדינים.
עם תום המלחמה, שוביו הגרמנים ממש התחננו לפניו שיישאר בגרמניה, בה יוכל להביא תועלת לעצמו ולהם. ואכן הוא נשאר שנה נוספת בגרמניה, עד אשר "החליט" להתגעגע...
רחל כה כעסה על גילוי הנקניק הטרף, עד כי לא דיברה עם משה במשך שנה תמימה.
חיים, הבן הצעיר, שמח להשתלב בעסקי אביו נפתלי. שניהם קבלו רישיונות מאת ממשלת פולין לכרות יערות על מנת למכרם לכל דורש. לשם ביצוע העבודה, הם שכרו כפריים פולנים שעסקו בכריתת העצים ועיבודם.
לאבי המשפחה היו עסקים ענפים. בני המשפחה התגוררו בבית גדול ברחוב הראשי ליד הכנסייה. מאחורי הבית היה להם שדה ובו גידלו ירקות ופירות לשימוש המשפחה.
באחד הבקרים יצא נפתלי, אבי המשפחה מהבית, ובפיו סיגריה נצחית, ואמר שעליו לברר דבר מה עם עובדיו. כאשר לא שב עד הערב, חיים ומשה יצאו לחפשו, ומצאוהו בקרחת יער, מתבוסס בדמו.
התברר שהפועלים הגויים הפולנים עשו לו אמבוש. הם דרשו ממנו כסף רב, ומאחר ולא היו בידיו מזומנים, הם פשוט דקרו אותו בחזהו. נפתלי לא החלים מפציעתו. הוא היה חולה במשך 10 שנים, שכב במיטה. עישן והשתעל בו זמנית. חיים המשיך בעסקיו של אביו והצליח לא רע. באחת הפעמים חתם על חוזה חשוב עם משרד הדואר הבריטי על הספקת כמות עצומה של עמודי טלפון. הוא שכר פועלים רבים שעבדו ללא הרף, והזמין קרונות רכבת להובלת עצים, הפועלים העמיסו את בולי העץ על הקרונות. לפי התוכנית, היו אמורים להוביל את הסחורה ברכבת מערבה, ומשם דרך תעלת למאנש לאנגליה.
אותה שנה הייתה גשומה מאוד. ירד גשם במשך למעלה מחודש. לא ניתן היה להמשיך בעבודה. בינתיים, בולי העץ שהיו על הרכבת נרקבו. היה זה נזק כספי עצום, והמשפחה התרוששה. חיים, שהיה אופטימי, אמר: "סוחר אמיתי יודע גם להפסיד".
גם רחל ניסתה להתעודד, ואמרה: "למה לדאוג, הרי יש לנו ארגז מלא בשטרות כסף".
נאמר לה שמדובר בכסף ישן של האימפריה האוסטרו הונגרית, ואינו שווה דבר...
היא ענתה בביטחון: "אתם עוד תראו, הקיסר ישוב והכסף יחזור להיות כסף".
למשה ולחיים היו שתי אחיות צעירות יותר – לאה ורגינה. לאה הייתה אשת עסקים בתחום הטקסטיל – לא היה אריג אותו היא לא הצליחה לזהות מבחינת איכות ושווי שוק.
רגינה הייתה הצעירה ביותר. כאשר משה חזר מהשבי, הבחין בילדה קטנה בבית. נאמר לו שזוהי אחותו הקטנה, והוא התקשה להאמין בכך, אך תמיד אהב אותה. כאשר רגינה הייתה בת 10, נפטר אביה.
אימה רחל נאלצה לעבוד במשרה עירונית בגביית מיסים, כי הרי כאישה משכילה, מעמדה לא אפשר לה לעבוד בתור עוזרת בית...
היא עבדה בעירייה המקומית בימי חמישי בשבוע, ימי השוק בעיר, ולשם כך עמדה ליד מחסום בכניסה לעיר. כאשר הגיעו עגלות רבות העמוסות בתוצרת חקלאית מכפרי הסביבה, היה עליה להעריך את שווי הסחורה ולגבות מס מקומי. רבים מהעגלונים ניסו להתחמק מתשלום בצורה אלימה. רגינה בת ה-11 נאלצה בימי חמישי להיעדר מהלימודים ולעזור לאימה, והושפעה בצורה קשה מהמראה של אימה המותקפת.
עצמאותה של פולין נמשכה 20 שנה, בין השנים 1919 ל-1939. ב-1 בספטמבר החלו הפצצות בהרבה מערי פולין. המוני אנשים מפוחדים צעדו מאות קילומטרים מהערים הגדולות לפריפריה, מאחר והאמינו שלגרמנים אין עניין לפגוע בכפרים. לא כך היה המצב – הצבא הגרמני תקף בכל מקום אליו הגיע.
הצבא הגרמני נכנס לבילגוראי, העיר בה התגוררה המשפחה, ומיד החל לפעול באלימות קשה. אזרחים רבים נפגעו. האוכלוסייה ובעיקר היהודים היו מפוחדים מאוד.
באותו זמן, נחתם חוזה בין גרמניה לרוסיה – "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, לפיו שתי המעצמות חילקו ביניהן את שטח פולין. באחד הימים, הגרמנים הודיעו לתושבים שעל פי ההסכם עם הרוסים, הם נסוגים מהעיר, ובמקומם יבואו חיילי הצבא האדום.
הרוסים באים! הגיעו אנשים נחמדים, חייכנים, שמיד התחבבו על האוכלוסייה המקומית. השפה הרוסית דומה לפולנית. האנשים האמינו שבא קץ למלחמה...
לאחר זמן מה הרוסים הודיעו ששוב נערכים תיקוני גבולות, הם עומדים לעזוב, והגרמנים יחזרו. רוסיה הייתה זקוקה לכוח אדם. הרוסים שלחו רכבת לתחנה בעיר, והציעו לתושבים לנסוע לרוסיה ולקבל עבודה. הרכבת שהתה בתחנה במשך 3 ימים...
התעוררו ויכוחים בין היהודים: האם כדאי להם לנסוע אל הבלתי נודע, או להישאר בפולין בבתיהם הנוחים שלהם. רק כ-10% מיהודי המקום החליטו לעבור לבריה"מ. כל השאר, כ-5000 יהודים, עד האחרון שבהם נרצחו על ידי הגרמנים.
בני המשפחה שלנו היססו – הם הלא חיו עם גרמנים ואוסטרים ושלטו בשפה הגרמנית.
משה הביע את דעתו ואמר: "בתקופת היותי בשבי פגשתי אסירים שסיפרו לי על עולם חדש שנוצר. הוקמה ברוסיה ממשלה קומוניסטית. מדובר בשיטת ממשל מתקדמת ושוויונית. כל העמים והגזעים שווים איש לרעהו, אין עשירים ועניים. אין אנטישמיות וישנה התקדמות מדעית עצומה". בני המשפחה השתכנעו. משה עם אשתו וששת ילדיהם, חיים עם אשתו ושבעת ילדיהם, לאה עם בעלה ושלושת ילדיהם ורבקה הרווקה, שנחשבה לאחת היפהפיות בעיר, עברו את הגבול ונחתו בעיר שהייתה כמעט הכי יהודית – אומן!
איזה יופי, בתי כנסת, ה"ציון" של הרב הקדוש, מזון כשר. לאחר זמן מה, השלטונות הציעו להם לעבור למזרח לתוך רוסיה, והם אכן עברו לעיר רוסית תעשייתית, שם היה מפעל ענק לייצור מלט. הפליטים הפולנים-יהודים התקבלו לעבודה, קבלו דיור הולם והחלו להשתלב בחיים החדשים. לפני כן, הם לא הכירו מפעלי תעשייה כה גדולים בפולין.
רבקה למדה בקורס לשרטוט טכני, עבדה במפעל למכונות והצטיינה בעבודתה. פה ושם הילכו שמועות שהקומוניסטיים רודפים את כל מי שנחשד בחוסר נאמנות לתורתו של לנין.
אצל יהודי אחד מצאו חוברת פולנית בשם "Kino" העוסקת בקולנוע. הוא נעצר באשמה של הפצת פרופגנדה אנטי קומוניסטית ונעלם.
באחד הימים התקיימה אסיפת פועלים במפעל הגדול. המנהל בישר לעובדים שההנהלה דואגת לרווחתם, ומאחר וקיים מחסור במזון, כל משפחה תקבל חלקת אדמה בסביבות המפעל, ותוכל לגדל לעצמה ירקות. הידיעה הייתה משמחת, כי משה ואחיו עסקו בזמנו בחקלאות במגרש ליד ביתם, ורכשו ניסיון רב.
המנהל הוסיף: "כל אחד מכם יקבל מעדר, שבעזרתו יוכל לעדור את האדמה. זוהי אדמה קשה, ואם לא יעדרו אותה, לא ניתן יהיה להשתמש בה". משה בעל הכישרונות, הגה מיד רעיון נהדר. הוא הרים את ידו ואמר: "כדאי לחרוש את האדמה בעזרת סוסים, כי זה יחסוך זמן". תשובתו של המנהל הייתה – "אין לנו סוסים". משה הגיב: "ראיתי הרבה סוסים באזור המפעל. המנהל בשלו – "אין לנו סוסים!" משה המוכשר אמר: "איך זה? בפולין לכל איכר היה סוס!". המנהל סיים במילים: "אמרתי שאין סוסים, אז אין סוסים!
למחרת בבוקר, כאשר משה עמד לצאת לעבודתו במפעל, הגיע אליו שכן שלו, שעבד במשטרה.
השכן חייך ואמר: "מויסיי, מה שלומך? אני מזמין אותך למפגש עם כמה חברים שלי. בעוד חצי שעה תחזור הביתה", משה הצטרף לשוטר, והם הלכו לבניין ממשלתי ונכנסו לאולם. התברר שזה היה בית משפט.
השופט אמר מיד למשה: "אתה אמרת שבפולין לכל איכר יש סוס?" משה הסס לענות.
השופט רעם: "כולם שמעו זאת! אנחנו דנים אותך ל-10 שנים בבית הסוהר!"
משה עוד הספיק ללחוש לחברו השוטר: "תגיד לבני משפחתי לצאת מיד מהעיר לכיוון מזרח"!
הסבתא רחל אמרה שהעיר הזו הייתה שנואה עליה מלכתחילה, כי אין בה בית כנסת ולא שחיטה כשרה. היא החליטה לפנות מערבה לאומן. חיים בנה, אשתו חוה ושבעת ילדיהם וכן אחותו הצעירה רבקה בת ה-22 הצטרפו לאם הכה דתייה והם עלו על הרכבת לאומן.
לאה התקשתה לפרנס את ילדיה, לכן התחברה לכמה יהודים שעסקו בהברחות. הם נסעו בדרך לא דרך עד גבול פולין, קנו שם סחורה, העבירו אותה לרוסיה ומכרו אותה ברווחים נאים. באחת הפעמים כל הכנופייה נתפשה על ידי המשטרה הרוסית והם הגיעו לבית הסוהר. לאה נידונה לשנה וחצי מאסר בפועל. בעלה יצחק דאג לשלומה בכלא, בנוסף התקשה בטיפול בשלושת ילדיהם. בזמן שנעצרה, היה ברשותה מטען רב של בגדים בהם רצתה לסחור. בעת בה שהתה בבית הסוהר, לאה האנרגטית החלה להשתולל ומררה את חיי האסירים ושומרי בית הכלא ולא חדלה לצרוח ולקלל... התנהגותה נמאסה על הצוות והם הביאו אותה למנהל הכלא, שאמר לה שאינו יכול לשאת את התנהגותה, לכן הוא משחרר אותה לאלתר. היא המשיכה בשלה, ודרשה לקבל את הסחורה אותה החרימו ממנה ואם לא, אז היא לא תסכים להשתחרר. המנהל נשבר, ופקד להחזיר לה את הסחורה בתנאי שתסתלק מיד מהמקום.
ובני משפחתו של משה נדדו לאוזבקיסטאן, שם ניסו לשרוד איכשהו, ובה משך הצטרפו אליהם גם לאה ומשפחתה.
משה שנידון ל-10 שנות מאסר, ישב עם פושעים מסוכנים אשר הכו זה את זה וגנבו מזון אחד מהשני תוך איומים וקללות. משה פנה אליהם בעדינות ואמר להם: "לכל אחד מאתנו יש מעט מזון ואנחנו רבים – מה יוצא לנו מזה? אני מציע שאהיה אחראי על המזון. אתם תתנו לי את מה שיש לכם, ואני אחלק את הכול שווה בשווה בין כולם". האסירים נעתרו לבקשתו למרבית הפלא, וכך היה. מש ה חילק את המזון הדל מדי יום, והשלווה חזרה לשרור בכלא.
בין האסירים שישבו עם משה בבית הכלא, היה יהודי אחד מסכן. לאחר כשנה בה משה שהה בכלא, הגיע רופא לבדוק את האסירים ואת הצוות. הרופא הסתכל בעיניו של משה ולחש לו ביידיש: "דו ביסט א-ייד?" משה הנהן בראשו, והרופא הדריך אותו מה עליו לעשות –"מהיום תתחיל להשתעל ללא הרף כך שכולם ישמעו אותך, לאחר חודשים אחדים הרופא הגיע לבדיקה חוזרת. לאחר שסיים לבדוק את כולם, הרופא דיווח למנהל הכלא: "המצב בכלא סביר, אך ישנם 2 אסירים שחלו בשחפת. זוהי מחלה חשוכת מרפא. הם לא ימשיכו לחיות זמן רב, אך הבעיה העיקרית היא שהם עלולים להדביק את כל האסירים והסוהרים. כולם ימותו וגם אתה עלול למות!" למשמע הדברים הללו המנהל הזדעק ושאל: "מי הם?" הרופא ענה: "משה ויעקב". המנהל פקד להוציא את שני האסירים היהודים ולזרוק אותם החוצה לשלג. משה החל בנדודיו ברוסיה הגדולה, והתאחד עם משפחתו באוזבקיסטן.
בתקופה של שנה וחצי בה שהה בכלא, שערו של משה הלבין לגמרי, וכן נעלמו מראשו כל המחשבות הנעלות על הקומוניזם...
הסבתא רחל, בנה חיים, אשתו וילדיו ואחותו רבקה הגיעו לאומן. בתחילה הכול נראה תקין. רבקה היפה ה כירה קצין חתיך שאמר לה שהוא יהודי. הוא הציע לה לנסוע יחד למוסקבה ולהתחתן שם. היא נסעה איתו, ובפעם הראשונה ראתה את העיר המיוחדת הזאת, הכיכר האדומה, הקרמלין ובעיקר הרשימה אותה הרכבת התחתית של מוסקבה, שהיא היפה בעולם. היא התרשמה מכך שבחורף הקר ברוסיה, בטמפרטורה של 20 מעלות מתחת לאפס, אנשים אוכלים גלידה שהיא חמה מהאוויר...
כאשר נודע לרבקה שהחתן המיועד יהודי רק מצד אביו, הבינה שאימה לעולם לא תסכים לנישואיה עימו. אך ברוסיה הקומוניסטית, למי אכפת מהדת או מאמונות תפלות אחרות? לאחר שרבקה גילתה שהיא בהריון, בני הזוג החליטו לעבור לחיות באוקראינה. רבקה נסעה, והגיעה לעיר חרקוב. בן זוגה היה אמור להגיע אחריה לאחר זמן מה. כאשר הגיעה לחרקוב, היא קיבלה מברק מבן זוגה בו נכתב "שעליה לעזוב מיד את המקום, שכן עומד להתרחש משהו איום ונורא". הוא הציע לה שתיסע מזרחה לאסיה התיכונה, כדי להציל את עצמה.
לאחר זמן קצר החלו הפצצות נוראות על חרקוב. רבקה יחדה התינוק שנולד לה, וניסתה לברוח לאוזבקיסטן.
הנאצים נכנסו לאומן, ובעזרת אוקראינים מקומיים רצחו את יהודי המקום, כולל הסבתא רחל ובנה חיים ומשפחתו.
באוזבקיסטן חוותה המשפחה תלאות רבות. לאחר תום המלחמה, נחתם הסכם בין המעצמות – אנגליה, ארה"ב ובריה"מ המתיר לכל פליטי המלחמה לשוב לארצות המוצא שלהם. אורגנו רכבות שהכילו קרונות מטען רבים. כל רכבת כזו נמשכה על ידי שני קטרים ענקיים.
הרכבות הללו הובילו פליטים רבים שמספרם הגיע למאות אלפים. הרכבות עצרו בכל כפר ובכל עיר והעלו בכל מקום פליטים נוספים. הנסיעה מאסיה התיכונה עד מערב פולין נמשכה כחודש. לאחר שש שנות רעב ומחלות, הגענו פתאום לחיים הטובים. התחברנו כ-18 איש בעלי קרבה משפחתית וקבלנו לרשותנו קרון ריק לחלוטין. נסענו מרחקים עצומים, ומבעד לחלונות הזעירים ראיתי את המרחבים של רוסיה, ובהם השדות האינסופיים והנהרות הגדולים.
איך הצלחנו לשרוד בנסיעה כה ארוכה ברכבת? בכל תחנה בה עצרנו כדי להעלות פליטים, עמדו מקומיים והציעו למכירה מזון ומצרכים שונים. כאשר חנינו בתחנת הרכבת הענקית בטשקנט, הגיעו רוכלים ומכרו לנו פיתות חמות מרוחות בחמאה. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי בה אכלתי מזון כה טעים.
הייתה בעיה קשה של חוסר חדרי שירותים בתחנות הרכבת. אנשים נאלצו להתאפק, וכאשר הרכבת עצרה, המונים רצו לשיחים כדי להתרוקן, לא פעם הרכבת החלה בנסיעה ופליטים ששהו בשדות לא הספיקו לחזור לרכבת ונשארו ברוסיה.
משה המוכשר הביא עימו כלי עבודה... הוא ניסר חור בקוטר של 20 ס"מ ברצפת הקרון בפינה. הוא תלה פרגוד סביב המקום, והיו לנו שירותים צמודים במשך כל הנסיעה...
הגענו לפולין, שם התמקמנו בעיר תעשייתית גרמנית לשעבר, ובה היה כל טוב. נמצאו בה חנויות מזון, כל-בו מלא בבגדים ובצעצועים ועוד. כולנו חיכינו תסתיים מלחמת העצמאות בפלשתינה. ולשמחתנו, אכן הוקמה מדינת ישראל וכולנו נרשמנו לעלייה לארץ.
הגענו ארצה! בני משפחה אחדים לקחו חלק במלחמת העצמאות.
אני התחלתי לעסוק בנגרות, בגיל 10 בניתי שובך יונים ולול תרנגולות.
ליום הולדתי ה-12 אמי רבקה, קנתה לי ספר ששינה את חיי. היה זה "טכניקה ומדע לנוער", לקט חוברות שיצאו לאור בשנים 1947-8. הצצתי בו ונשביתי בקסמו. לפתע התחוור לי שכל דבר בו אחפוץ אוכל לבנות במו ידיי, כמו סוכה, חסקה, מיקרופון ואפילו רדיו...
באחד הימים אמי לקחה אותי לתל אביב, שם ליד תחנת הרכבת הישנה היה בניין של מרכזיית הטלפונים של תל אביב. משה עבד שם בתיקון "סלקטורים", מכשירים המאפשרים את החיוג הטלפוני האוטומטי. כולם התייחסו למשה בכבוד, כי הוא היה מומחה גדול במרכזיה הגדולה בארץ. לא היה מכשיר אותו הוא לא יכול היה לתקן.
ישבתי אצלו במעבדה, הוא שאל אותי במה אני מתעניין. "בחשמל וברדיו", עניתי. ואז שאל: "האם אתה יודע כיצד טלפון פועל?" הוא שרטט עבורי מעגל ובו אוזניה, מיקרופון פחמי וסוללה מחוברים בטור, ואמר: "זה הטלפון. אם תשתמש בשתי אוזניות ובשני מיקרופונים, המחוברים בטור – הרי לך טלפון".
בניתי כמובן טלפונים אחדים לחבריי... והרדיו – זה כבר סיפור אחר.
נשמור משהו גם לפעם הבאה...
