סיפור:
הפתרון הסופי / זאב ליכטנזון
---------------------
אומר זאת שוב. בשביל זה אני משלם לך.
פסיכולוג.
לעצמי כבר סיפרתי...לא יודע כמה פעמים , לא ספרתי. המון.
אני יודע מי היא. כלומר רק למטרות מסדר זיהוי .אבל אני כמעט לא מכיר אותה.
ראיתי אותה פעמיים בלבד. פעם מקרוב ופעם מרחוק. חשוב שאדע ואזכור זאת.
כתבו על כך הרבה. מי בספק. מי בשמחה. מי בגישוש ומי להרע. ערמות כבדות של
מילים. צילומים, עדויות. אגדות.
על האירוע ,כמובן. תאונה? רצח? שניים בבת אחת? ועוד שני אלה – תעשיינים
בולטים? נאצים? גם היום? מוזר. מרתק. חדשות-הו -הו
אני קבור אי שם ברקע. מקווה שלא יגיעו גם אלי.
לשאול. לברר. לחקור. לראיין.
כמו שעשו לכל מי שהיה שם, השתתף בקוקטייל הגדול ,שלפני, ואחר כך, צפה, ראה,
התרגש ורץ לספר לשואלים לפרנסתם,
אותה לא מצאו, גם לא זיהו.
יכולה הייתה לקשט לראווה כל כתבת צבע .בלטה באופן מוחלט בין כל המשתתפים.
אמרגנית. במאית. שחקנית. מארחת. כוכבת. מזמינה. משלחת.
וגם.. זריזת מחשבה ובצוע ,מתוחכמת וערמומית ,ובעקר ,אמיצה ,עקשנית, עתירת
מעוף ודלת עייפות.
אני אומר את זה, כשזה בדיוק הקלסתרון הפסיכולוגי האפשרי שלך, אחרי שתשמע
ממני כמעט הכול. נכון שאני כנראה מפריז ומתלהב ממנה יותר מידי. אבל זה חלק
מרכזי בספור.
רומן רומנטי. בלש חלש.
תאונה. כך דווח. כך סופר. כך סולק ותויק ברשומות המשטרה. גם הספק הקל הושלך
לפח. קורה. ספור יפה. עוד יעשו מזה סרט.
את האמת ,שאני יודע ,כנראה רק אני היודע. ידיעה של וודאויות משתנות, בריגושים
עולים ויורדים, בחוסר רצון ובהנאה מיוסרת.
חייב הייתי לדעת. הכול השתלב בדייקנות של נוסחה פשוטה.
הייתי שותף פאסיבי לרצח כפול ומתוכן היטב. ולא ידעתי. לא כטענת הגנה,
אלא רק במשפט העצמי שלי. ביני לבין האגו המדמם שלי.
נוצלתי עם היהירות המקצוענית שלי ועם מפולת ההתאהבות הפתאומית .
אני מהנדס את הפרטים לאחור. נשבע, שלא ידעתי .לא יכולתי לדעת.
כן. יכולתי. אבל הכול היה מהיר ופתאומי כל כך. אאוט-אוף –דה-כלום.
אילו הקדמתי לכנס את מחשבותיי המרקדות סביבה ,הייתי מבין מייד. הייתי עושה
מעשה. איתה, או נגדה.
תסתכל עלי. תראה.
שנאה מעוכה מטפסת לי לעיניים ונופלת מתוך הפה. משפטים עקומים ומתאמצים, אל
האוזניים המקצועניות והמשולמות שלך. נו, פסיכולוג בעבודה.
אני את עצמי כבר שמעתי עד שבא לי להקיא מהממני הזה. אצלך זה ,עוד בכיין,
אצלי, שעבוד שזועק לשחרור ועזרה.
היה שם מוות עשוי היטב ומתוכנן לעילא. כן. המוות האווילי ,הגרוטסקי והמצטלם
היטב ,שלהם. עדיף היה אם היו מתהדרים במדי האס.אס המהוקצעים שלהם, בהצגה
האחרונה של חייהם ,אי אפשר להאשימם. הם לא ידעו. גם אני לא, רק ברטרוספקט.
שנאתי אותם. על מה שהם, על מי שהם, על זכייתם הענושה בסיום מומחז,
במהדורה פרטית ונדירה. אך בעיקר, במבט אגואיסטי ומכריע ,על כך שמוטטו אותי
מתוכה.
מותם היה נחוץ, נחרץ ותובעני. אל נקמות אדוני. ואם לא הוא, אז היא. אישית.
אם לא עמודי התלייה הרשמיים, אז משפט צדק פרטי.
אני כועס על התפקיד השולי שמילאתי .על שהייתי כל כך קרוב, אך בעצם כל כך
מורחק מהמהלך המרכזי.
אני מתווכח עם ישותי הסרבנית והמסכסכת. זו שהביאה אותי אל הקליניקה שלך.
אני משלם על כל שעה אתך ,כאילו זה קנס שהטלתי על עצמי. ההגדרה – טפול,
יושבת אצלי יותר בהגדרה של טפיל. כל האירוע נדבק אלי ובתוכי כמו טפיל פתאומי
ורע. נראה אותך משחרר אותי ממנו.
אהבתי אותה לרגעים כבדים וקצרים. מאד. מידי. ואולי זאת לא ההגדרה הנכונה. אני
לא איש של מילים, לא יודע מה לעשות אתן, למרות המבול שאני שופך פה. כיוון
שההקשבה שלך היא בקבלנות, לפי שעה, אני כנראה רוצה לנצל כל שקל, כל מילה.
לא חולה בזבזת.
המקצוע שלי מאלף אותי להישען על דברים מוצקים . עובדות, לא פרשנויות. נתונים,
לא רגשות. אבל אין באלה כדי לשים בי הפוגה עכשיו.
ומה שהפיל אותי לפה במכה סופית אחת, הוא זה.
בדואר, לא במייל. בול לא משאיר עקבות. נייר עולה בלהבות. הדיגיטל – לנצח,
האורגני – בר מוות.
כתב ידה החסכני והמדויק התיר בי שוב את כל הדברים. המכתב שלה, הנה הוא בידי,
רועד ואינו מרפה. נכון, זו היד, לא הנייר, אבל זו ההרגשה, לא העובדה.
לובנו עושה תכריך הדוק על ניסוח מקמץ וסופי. ממדינה רחוקה מאוד ומנוכרת. היא
מוכרחה. לא יכולה אחרת. מתנצלת. מגלה לי הכול,
אף כי היא בגלות. מסתתרת.
"ננעצת בי." כך היא מתארת. "מפתיע. משמח וכואב מאוד. אבל אי אפשר היה לי
לנטוש את המשימה ארוכת השנים שגזרתי עלי.
משימה שחשובה וגוברת על כול מפלה של רגש רומנטי.
ההיסטוריה כופה ודוחקת אותה. הווה חטוף ומתקתק לא יוכל לה.
אל תחשוב לרגע שזה היה ניצול. בשום אופן לא. זו הייתה הסתעיות מתוך אמון של
התאהבות. בטוחה, כי אם הייתי מגלה לך אז את הכול, היית נעתר .
אולי לא מתוך הסכמה מלאה [למרות שגם אתה דור שני, והשניים האלה איכשהו
ואיכשהם קשורים גם אליך. רוצחי המונים. נתעבים ונהנים] ,
אבל מתוך השתוקקות פתע ,מתנפלת וקשה.
לא רציתי לערבב אותך. זה לא היה הוגן מצדי. גם זיהיתי עד כמה אתה לא עשוי
למשוגות אכזריות כמו שלי. אתה לא איש נקמות. מסודר מידי. מקאברית, זו תכונה
שדווקא שרתה את הנאצים. פול פאואר"
אני מבין. אולי אפילו מסכים. אבל אסור לי לטבוע. עלי לשכוח. בכל הכוח. אני איש
מדע מדויק, והיא משבשת אותי. גורמת להיסקים שגויים בעבודתי.
מוטב לי לחדול פן אבגוד במשרתי ובעצמי.
הופ. כבר נגמרה השעה. אין דבר. פילסתי לעצמי מסלול. פרצתי דרך. מכאן אספר
שוב לעצמי, בדיוק, בפתיחות וביושר, אחזור אליך בסוף. אחרי.
כדי לסגור. לסכם להמשיך הלאה. אולי.
אני מודד קרקעות מוסמך. בכיר. התעודות המעידות תלויות אצלי במשרד בסדר
מופתי.
אל המסעדה ההיא הכנסתי את עצמי אחרי בוקר נטול אופי של הרצאות מייגעות.
הכנס הבינלאומי העשרים ושבעה של ארגון המודדים העולמי.
הנחתי את גופי במושב שלידה. היו עוד מקומות פנויים, אבל בודד בארץ נוכרייה,
נמשכתי אל החלל המנחם שמול גזרתה הרכה.
לא קהתה. מבטאי הזר והנבוך עם עייפותי הבולטת, לא הצביעו על תמרורים מסוכנים
במיוחד.
הפלתי כמה משפטים מאומצי חיוך. מגששים. והתחלנו לשוחח, כמעט מיד. על כל דבר
ועל שום דבר. לא כלום נינוח .השיחה ניגרה בערנות
עשויה ומרוחקת. נימוס עשוי טוב .
עכשיו, כשאני משחזר ,ברור לי, כי כלל לא הייתה נתונה לנוכחות שלי אתה. נראה
שלא היה לה משהו יותר טוב לעשות, ולא יודע למה ישבה שם.
זה מאוד לא מחניף, בשים לב למאמצים שהשקעתי למיצוי הפגישה הבלתי מתוכננת
הזו. לא הצקתי. לא הזקתי. הייתי. גם הכורסה הייתה שם.
קצת יותר שקטה ממני.
הניחה לי לדלג על מראות גופה ופנתה עצמה לסיים את הארוחה, שהתגמגמה קצת
בגלל התערבותי. נעם לי. אצבעותיי, עסוקות בעצמן, מוללו טעם של תשוקה מופתעת.
מנסה לאחות את קצות שיחתנו הגוועת.
ברק משונה, עכור משהו וייגע, בא בעיניה ברגע שהתחלתי לספר על נסיבות שהותי
במדינה הזו, בעיירה הזו, במסעדה הזו. מטעם משונה, שלא הייתי רגיל בו,
עורר בה מקצועי עניין רב. מעולם לא היה מקצועי מוקד לשיחה חברתית. שמחתי.
עטפה אותי בשאלות הרבה. חקרניות, קפדניות, מדויקות. הרצתי את דיבורי בהנאה
גלויה. מששמעה דיה, ניכר כי פוסעות מחשבות בראשה.
העידו הקמטים העדינים שהתכנסו במצחה ורטט עדין וחטוף באפה. במתינות רבה
התירה שאלה אחרונה.
אמורה הייתה להיות רק סקרנית, שהתעוררה משום מה. אלא שהמילים שסדרה
במשפט ארוך ומורכב, אותתו על יותר מכך.
באנו אל ההרים.
בהיסח דעת מיומן ניהלתי מסע ומתן מייגע עם הכביש הפתלתל.
קולה המתנגן קרא מתוך מדריך תיירים רציני ומפורט. כובד הראש של ביטויי הדפוס
הנמלצים שעשע אותנו. מחיוך קל ועד לצהלה קצרה ומתפרצת.
שמים מעורטלים חשפו את עורם הכחול. פסגה קשוחה פישקה רגליים בפריצות
חפורה, מקבלת אל תוכה את זרימתו של האספלט השחור.
התחלתי רואה מערעורי לבי. צוחק אל פטמות הר מדומיינות, מתערבב בעליצות ברוח
המבודחת שנושבת ברכב. עיניה נתהנו.
אני לא רגיל בחשיבה כל כך עצלה, צבעונית, משוחררת. צחקתי אליה ואתה, מנסה
למצוא בה שותפה ליותר מהדרך. ייחלתי לבאות. חולצתה העולה ויורדת ,
לאטה לי נפלאות. כמי שרגיל לספק רק תשובות מדודות ומדויקות, לא נבטו בי שאלות.
וכמובן, לא ידעתי, כי אני מגויס כשותף לפשע. תפקידי, כמומחה, היה לאשש ולאשר
את המדידות וההחלטות שקבעה בעצמה, כאשר סימנה את שני מסלולי המרוץ, אלה
שתוכננו כדי לייצר את התאונה.
גזר הדין ,הנקמה.
החשבון האישי שלה, בשם עצמה ובשם כל כך רבים, כל כך רבים
כל כך רבים שצועקים מן האפר.
