מאמר:
על המסכת זכות אבות/ אבינועם חקלאי
————-
אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בֶּן נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן:
מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ" (ישעיהו סג, טז)?
לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר לו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ.
אָמַר: אֹמַר לוֹ לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לוֹ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר שֶׁיְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם.
אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ.
אָמַר: לֹא בִּזְקֵנִים טַעַם וְלֹא בִּנְעָרִים עֵצָה.
אָמַר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "בָּנַי", וְלֹא בָּנֶיךָ?
בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ "נַעֲשֶׂה" לְ"נִשְׁמַע" קָרָאתָ לָהֶם "בְּנִי בְכֹרִי" (שמות ד, כב)
עַכְשָׁו "בָּנַי" וְלֹא בָּנֶיךָ?
וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ?
כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם? שִׁבְעִים שָׁנָה.
צֵא עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אַתָּה עוֹנֵשׁ עֲלֵיהֶן – נִשְׁתַּיְּרוּ חֲמִשִּׁים.
צֵא עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שֶׁל לֵילוֹת – נִשְׁתַּיְּרוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ.
צֵא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּמֶחֱצָה שֶׁל תְּפִלָּה וַאֲכִילָה וְשֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא
נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּמֶחֱצָה
אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּן – מוּטָב, וְאִם לָאו – מֶחֱצָה עָלַי וּמֶחֱצָה עָלֶיךָ
וְאִם תֹּאמַר: כֻּלָּן עָלַי – הֲרֵי הִקְרַבְתִּי אֶת עַצְמִי לְפָנֶיךָ.
פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ" (ישעיהו סג, טז).
אָמַר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִים לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא
וּמַרְאֶה לָהֶם יִצְחָק את הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵינֵיהֶם.
מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ" (שם).
ב״זכות אבות״ אשר במסכת שבת שבתלמוד הבבלי עולה סוגיית האב והחטא. כפי שנאמר בספר ישעיהו, האבות אברהם ויעקב (ישראל) אינם מרחמים על ישראל אשר חטאו ואומרים לאל כי עליו להענישם. אלא, שהאל מתגלה כאב האמיתי אשר מרחם על בניו. מכאן נפתח שדה רחב ועצום של פרשנות הנוגעת לאהבה ללא תנאי של האל לעמו ועל ברית חזקה שהולכת מעבר לחטא ועונשו. ב״זכות אבות״ מופיע יצחק, המרשים פחות מקרב שלושת אבות האומה; זה שבילדותו כמעט הועלה לעולה; זה שמצא עצמו במעמד הקורבן; כמי שמסנגר ומגן על ישראל החוטא באמצעות שני טיעונים: האחד מפיל את היחס שבין החטא לעונשו בכך שהוא מוכיח שרוב ימיו של האדם הוא אינו אחראי למעשיו. השני מבקש ליטול על עצמו את האחריות והעונש על חטאי בניו. מובן שקל להיסחף הן לאמונה באהבה ללא תנאי של האב, והן למיתוס ההקרבה של זה אשר משלם כישוע על חטאי בני האדם, ובכך נעמד בעמדת הקדוש והשעיר לעזאזל בעת ובעונה אחת. אלא שהטיעון של יצחק מכוון אל מעבר לדמיוני-מיתולוגי זה, ובאמצעות מתודולוגיה חשבונאית הוא מתקרב אל הממשי. שאלת אחריות הסובייקט על מעשיו ועמדתו אינה קלה כלל וכלל. הוא אינו חופשי באופן מלא להכריע כפי שגורסות תיאוריות פילוסופיות-מדעיות שונות, אבל גם אינו נתון לגורל דטרמיניסטי קבוע מראש. לאדם יש אפשרות לבחירה כפויה, גורס לאקאן. משחק מסוים עם מעט הקלפים שחולקו לו. ולא פעם הוא לוקח אחריות על בחירות שהוכרח לקחת בדיעבד. הוא אפילו מסכים לתוצאות דטרמיניסטיות מסוימות שקבעו באיזה אופן את דרכו ותוצאותיה. והרי אין לו חירות גדולה יותר מאשר עבודת השם (הפרטי).
החוק הפלילי, גם כאשר העוסקים בו מאמינים בקיומו של הלא מודע, מתנהג כאילו הוא אינו קיים. כלומר, מדובר בתחום שחייב להניח שהאדם אחראי למעשיו, חוץ מאשר במקרים מיוחדים. ואם האדם אחראי למעשיו, כאילו אין מצבים של מעבר לאקט מתוך תשוקה שמקורותיה מסתוריים ודחפיה פורצים מתוך חור הקיום, הרי שעונשו יהיה בהתאם לחטאו. זוהי למעשה עמדתם של האבות אברהם ויעקב המגלמים את הפונקציה האבהית כאוניברסלית, כלומר, הכפיפות השוויונית לחוק.
יצחק, כפי שכבר הוזכר, מערער את התפיסה שאדם הוא חוטא רוב חייו, הן בשל גיל האחריות הפלילית והן מכיוון שחלק מחייו הוא פשוט…ישן, מתפלל ומחרבן.
מהו המשפט של קפקא?
עמדה אתית. למעשה, שתיים. העמדה הראשונה היא הבחירה של האדם לחקור, אמנם עם כישלון ידוע מראש, את החטא שבגינו הוא אשם. הוא נקרא להליך משפטי בשל אשמה שאינה ידועה לו וגם לא תיוודע (לפעמים ידע ברגע מותו), אבל באופן אקזיסטנציאליסטי הוא יבחר לחקור אשמה זו.
העמדה האתית השניה היא כנראה רדיקלית יותר.
החטא הוא המשפט עצמו.
לא מדובר באהבתו האינסופית של האל, וגם לא בהקרבתו האינסופית של יצחק/ישוע הלוקח על עצמו את פשעי האנושות. האינסופיות היא נקודת הקיום עצמה של ההוויה, שאינה נענית לייצוג ולניסוח, לבינאריות ולדיאלקטיקה. מכאן, שהיא גם אינה יכולה להיות נשפטת.
ההוויה שהיא האדם; אם כהוויה לקראת מותה ההיידגריאנית, ואם כהוויה המדברת הלאקאניאנית היא תוצר של שיח. השיח מורכב מדיאלקטיקה של מסמנים והחומר שלו הוא הסמלי. ההוויה יכולה לדבר על מה שאינו קיים כמו חד קרן. היא יכולה להפיק אמת ממשפטים לוגיים הנוגעים במה שאינו קיים; לכל חדי הקרן ארבע רגליים, פרווה סגולה וקרן זהב במצח. לביבי ארבע רגליים, פרווה סגולה וקרן זהב במצח, ועל כן הוא חד קרן…הקיום לפי האקזיסטנציאליסטים הוא הבשר העירום, החי. עבור לאקאן, את נקודת הקיום האונארית ניתן רק להסיק, להקיף במסמנים ולקרוא לה בשם. הקיים ביותר בחייו של אדם יכול להיקרא ״האין״, מה שלא ניתן לומר אבל ניתן להוכיחו, להניחו ובו בעת להיות ודאיים באשר לו.
הקיום הוא הממשי, הוא החור. הוא הסינגולרי ביותר והוא אינסופי ובלתי ניתן לצמצום.
מתוך קיומי שלי אני מסיק שמסכת זו (מסכת שבת) בונה לו מיתוס על אהבתו האינסופית של האלוהים, ועל הקרבתו של יצחק. אבל זהו מיתוס בלבד, כי אין דרך אחרת למסור משהו על הקיום.
יצחק מנסה באופן מעניין להוכיח את הקיום ככזה שאינו שפיט. אבהותו של האל שאינה מותנית, היא למעשה מראית העין של מה שחומק מהאתיקה הבלתי נסבלת, הרווחת כל כך של ״הכל שפיט״.
על כן, במובן זה (שאין לו מובן) כולנו קפקא (ואף מרסו של אלבר קאמי בספר ״הזר״), שהרי לכל אחד אותו ״ניצוץ״ ייחודי, שלמעשה הוא גרעין הוויתו, כלומר הקיום הבודד, האוטיסטי. הנקודה הקשה הנמצאת בלב כל הוויה משתנה וסובייקט מתפוגג. בימים אלה של מלחמה, כאשר בתוך גיהנום אזורי הקרב, אדם מבצע פעולות המתפרצות כבריאה יש מאין, ללא כל סיבה נראית לעין; האם ניתן בכלל לשפוט אותו? לעיתים מערכות החוק נאלצות לעשות כן, אבל בל ניפול לבור האשליה שהחוק והסדר יודעים ולוּ רסיס של משהו על המעשה.
לא פעם גילם היהודי את נקודת הקיום בעולם, שאינו אלא עולם של שיח.
לפיכך בית המשפט בהאג ומציאות השיח אשר בראה אותו, בבואה לשפוט מישהו מישראל,
הוא ביטוי של אינסופיות הרוע כשלעצמו.
