סיפור:

האצבע האמצעית של כף רגל ימין/ אמברוז בירס מאנגלית ראובן שבת

ידוע היטב כי בית מנטון הישן רדוף רוחות.

בכל הסביבה הכפרית הסמוכה, ואפילו בעיירה מרשל המרוחקת מייל אחד בלבד – אין איש שפוי שאינו מאמין בכך; הספקנות שמורה רק לאותם אנשים עקשנים שיקראו להם "תמהונים" מיד כשמילה זו תתפשט אל תחום ההשפעה האינטלקטואלי של עיתון מרשל אדבנס. הראיות לכך שהבית רדוף נחלקות לשני סוגים: עדות של עדים אובייקטיביים שראו זאת במו עיניהם, ועדות הבית עצמו. את העדויות הראשונות אפשר לפטור בשל טענות כאלה ואחרות, אבל העובדות שכולם רואים בעיניהם – הן מהותיות ומשכנעות.

ראשית, הבית לא היה מאוכלס בבני אדם כבר יותר מעשר שנים, והוא, יחד עם מבני המשק שמסביב, הולך ונשחק ונרקב — דבר שלא כדאי להתעלם ממנו. הוא עומד מעט מחוץ לקטע המבודד ביותר של דרך מרשל-הריסטון, בשטח פתוח שבעבר היה חווה, וכעת מכוסה גדרות רקובות ועטוף בקוצים שמכסים אדמה סלעית, עקרה, שלא ידעה מחרשה זה שנים רבות. הבית עצמו במצב סביר, אם כי קירותיו דהויים מאוד וזקוקים נואשות לתיקון זכוכיות, לאחר שמרבית ילדי הסביבה הביעו את דעתם כלפי בית נטוש בדרך הידועה להם. הבית בן שתי קומות, כמעט ריבועי, חזיתו כוללת דלת אחת ושני חלונות חסומים בלוחות עץ. בקומה השנייה יש חלונות תואמים, לא מוגנים, המכניסים אור וגשם לחדרים העליונים. עשבים שוטים גדלים סביבו בשפע, ומספר עצי צל, שכבר נשברו מרוחות קשות ונוטים כולם לאותו כיוון, נראים כאילו הם מנסים לברוח. בקיצור, כפי שכתב ההומוריסט המקומי בעיתון אדבנס, "המסקנה ההגיונית היחידה מהנסיבות היא שהבית אכן רדוף רוחות."

העובדה שבבית זה, לפני כעשר שנים, בחר מר מנטון באישון לילה לשסף את גרונות אשתו ושני ילדיהם הקטנים — ואז לעבור לגור בחלק אחר של המדינה — לא הועילה במיוחד לשיפור המוניטין של המקום.

ובכן, לבית הזה הגיעו ערב קיץ אחד ארבעה גברים בעגלה. שלושה מהם ירדו מיד, והנהג קשר את הסוסים לעמוד היחיד שנותר מהגדר שהייתה שם פעם. הרביעי נשאר לשבת בעגלה.

"בוא," אמר אחד מהשלושה האחרים ופנה אליו, בעוד השניים האחרים מתקדמים לעבר הבית, "הגענו."

האיש הפנה אליו מבט קפוא. "אלוהים אדירים!" פלט בזעם. "זה תרגיל, ואתה חלק ממנו."

"אולי," השיב האיש האחר ביובש והביט היישר בפניו, "אבל אתה הסכמת מראש שהצד השני יבחר את המקום. אם אתה מפחד מרוחות—"

"אני לא מפחד מכלום!" התפרץ האיש וקילל, וירד מהעגלה בקפיצה. השניים הצטרפו לשאר ליד הדלת, שאחד מהם כבר הצליח לפתוח בקושי ,בשל חלודה במנעול ובצירים. כולם נכנסו. בפנים שרר חושך מוחלט, אך האיש שפתח את הדלת שלף נר וגפרורים והדליק אור. לאחר מכן פתח את הדלת לימינם, שהובילה לחדר מרובע וגדול, שאור הנר בקושי האיר. הרצפה הייתה מכוסה אבק סמיך, שכיסה את צעדיהם; קורי עכביש השתלשלו מהקירות ומהתקרה , כמו תחרה מרקיבה שזעה ברוח.

לחדר היו שני חלונות, אחד בכל צד סמוך, אך דרך שניהם לא נשקף דבר פרט לקירות פנימיים של לוחות עץ שהיו מרוחקים מהזכוכית כמה סנטימטרים בלבד. לא היה אח, לא רהיטים, לא דבר פרט לקורי עכביש, אבק, וארבעת הגברים עצמם.

האיש שירד בעיכוב מהעגלה היה המרשים מכולם. הוא היה בגיל העמידה, גוף מסיבי, חזה רחב וכתפיים רחבות. לפי גופו היה נראה כאדם חזק, אך לפי פניו – כאדם שמנצל את כוחו לרעה. פניו היו חיוורים מאוד, הוא היה מגולח למשעי, שיערו קצר ואפור. מצחו הנמוך היה חרוש קמטים, בפרט  בין העיניים, גבות שחורות עבות נפגשו כמעט אך נמשכו מעט למעלה בקצה. עיניו, הקטנות מדי, נראו מאיימות, כמו גם פיו האכזרי ולסתו הרחבה. אפו היה סביר, ככל שאפים יכולים להיות, אך מבטו הכללי עורר תחושת איום.

שאר הגברים נראו רגילים למדי — כאלה שנפגשים ושוכחים. כולם היו צעירים ממנו, ובינו לבין הבוגר מביניהם נראה כי שררה עוינות שקטה.

"גברים," אמר האיש עם הנר והמפתחות, "נראה שהכול מוכן. אתה מוכן, מר רוסר?"

האיש שעמד בצד הנהן וחייך.

"ואתה, מר גרוסמית?"

האיש הכבד השיב בהנהון ובמבט קודר.

"אנא פשטו את בגדיכם החיצוניים."

הכובעים, המעילים, האפודות והעניבות הוסרו והונחו במסדרון. האיש עם הנר הנהן, והאחר – זה שגרם לגרוסמית לעזוב את העגלה – שלף מכיס מעילו שני פגיונות גדולים ומאיימים.

"הם זהים בדיוק," אמר, ומסר אחד לכל אחד מהשניים – שכן כעת ברור היה שמדובר בדו-קרב. כל אחד מהם בחן את נשקו לאור הנר ובדק את חוזקו. לאחר מכן נבדקו גופיהם זה על ידי השני של יריבם.

"אם זה מוסכם עליך, מר גרוסמית," אמר האיש עם הנר, "תעמוד שם, בפינה הרחוקה מהדלת."

גרוסמית ניגש לשם, ולחיצת היד מהשני שלו לא נראתה חמה במיוחד. מר רוסר עמד בפינה הקרובה לדלת, והשני שלו עזב אותו לאחר לחישה, ועמד בצד השני. באותו רגע כבה הנר, וחשיכה מוחלטת שררה בחדר.

"גברים," נשמעה לפתע קול, מוזר ושונה, כאילו החושים עצמם התבלבלו, "אל תזוזו עד שתשמעו את סגירת הדלת החיצונית."

נשמעה דריכה, הדלת הפנימית נסגרה, ואז הדלת החיצונית נסגרה ברעש עז שהרעיד את המבנה כולו.

מספר דקות לאחר מכן נתקל נער חווה בעגלה דוהרת לכיוון מרשל. הוא טען כי ראה שלוש דמויות – שתיים יושבות, והשלישית עומדת מאחוריהן, ידיה מונחות על כתפיהן הכפופות, והן מנסות לשווא להשתחרר מאחיזתה. הדמות הזו לבשה לבן, ולטענתו, עלתה על העגלה כשחלפה על פני הבית הרדוף. לנער זה, שנחשב למומחה בזיהוי תופעות על-טבעיות, ניתן אמון רב. הסיפור הופיע בעיתון למחרת, עם מעט קישוטים ספרותיים והזמנה לגיבורים לשלוח גרסתם – אך אף אחד מהם לא מיהר להיענות.

בשעה עשר בבוקר שלמחרת, נכנס שוטר העיירה מרשל לבית מנטון יחד עם שני אזרחים מכובדים. הם פתחו את הדלת בזהירות ונכנסו לחדר שבו התקיים הדו-קרב. הם מצאו את גופתו של מר גרוסמית, שוכבת על הרצפה, פניו כלפי מעלה, עיניו פתוחות לרווחה ומביטות בתקרה. על פניו הייתה הבעת פליאה — כאילו מת בעודו תוהה על משהו בלתי צפוי.

היה פצע קטן בחזהו הימני — לא נראה שיכול היה לגרום למוות — וכולו היה מכוסה אבק, פרט לשוליים של גופו, כאילו גופו סומן על הרצפה כמו דמות מגזר עוגיות.

מר רוסר לא נמצא שם. הפגיון שלו, מגואל בדם, נמצא ליד הדלת. לא היו סימנים לקרב, ולא זכר לתנועה או מאבק כלשהו. האבק לא הופרע פרט לשוליים המדויקים של גופו של גרוסמית, כפי שהוזכר לעיל.

השוטר והגברים שליוו אותו עמדו נבוכים זמן מה, ואז חיפשו בכל הבית אחר רמזים. לא מצאו דבר. בשעה אחת בצהריים, נרשמה הודעת מוות, והגופה הועברה למשרדו של חוקר מקרי המוות, שם נמסר דיווח למושל.

יום לאחר מכן, התגלה שמר רוסר הגיע לביתו בשעת לילה מאוחרת כשהוא חיוור כסיד, חלוש, וכנראה חולה. הוא מיעט לדבר, אכל מעט, והסתגר בחדרו. שלושה ימים לאחר מכן מת.

לפני שמת, כתב מכתב קצר אך מוזר מאוד לעורך העיתון "מרשל אדבנס", שבו נאמר:

"איני יכול להסביר את אשר אירע. רק דבר אחד אוכל לומר — לא אני הרגתי את גרוסמית. אם יש אלוהים בשמיים, אני מדבר אמת. אך אם איני דובר אמת, יהי גופי לעולם כלוא בחדר ההוא, מוקף אבק וקורי עכביש, בלי מנוחה ובלי שלום."

ואכן, כך נראה שהדבר קרה.

מאז מותו, בכל פעם שמישהו העז להיכנס לבית מנטון — דבר שקרה רק לעיתים רחוקות — מצאו בחדר את הסימן בגודל אדם באבק — אותה דמות שוכבת, אותה תנוחה. אף לא סימן אחר של חיים, או תזוזה. כל פעם ניסו לטאטא, לנקות, לשטוף – אך הדמות תמיד חזרה, כאילו נחקקה לתוך הרצפה.

יום אחד, תלמיד סקרן ניסה לשכב בדיוק במקום, בתנוחה של הגופה, אך קם בצעקה איומה ואמר שמישהו נוגע בו. הוא ברח משם, לא חזר, וחלה זמן קצר לאחר מכן. אחרים דיווחו על קולות חרישיים, לחישות, נשימות, תזוזות קלות – תמיד באותו חדר.

כך נולד לו מיתוס – שהרוח של מר רוסר, אף כי גופתו נקברה, נענתה לקללתו שלו – ונותרה לכודה לנצח במקום שבו מת יריבו, באותה תנוחה שבה נשבע שהוא חף מפשע.

ובכל זאת, היה דבר נוסף אחד שמדאיג את המקומיים יותר מכול: באבק, ליד הגופה, מופיעה לפעמים טביעת רגל בודדת. לא שלמה – רק אצבע רגל אחת, האמצעית, של כף רגל ימין. כאילו משהו, או מישהו, עומד שם לפעמים, אך רק קצה רגלו נראה לעולם.

שנים חלפו. בית מנטון, למרות ניסיונות למכור או להשכיר אותו, נותר ריק. קורי עכביש צמחו על אדני החלונות. הגג החל לקרוס, והקירות התקלפו. אבל החדר שבו אירע הדו-קרב נשאר כפי שהיה — פרט לכך שהאבק הלך והתעבה, והצורה בגודל אדם נותרה בו קבועה, כאילו מישהו עדיין שוכב שם.

לא אחת נשלחו לשם חוקרים, אנשי רוח ואפילו אנשי דת. כולם יצאו משם במהרה, חלקם חיוורים, אחרים שותקים, איש לא הסכים לדבר בפירוט. אך אחד מהם, עיתונאי צעיר בשם סיימון בלנט, פרסם תיאור שנשכח כמעט לגמרי:

"הייתי שם רק כמה דקות. זה מספיק. אתה נכנס, אתה רואה את הדמות — ברורה, שוכבת, כאילו ישנה. ואז אתה שומע את זה — צליל יבש, כמו צעד של רגל יחידה. רק רמז. ואתה מביט — ואין שם דבר. אבל אתה יודע שזה שם. האצבע. האחת. היא מתקרבת."

הסיפור לא עורר הדים. הוא נדפס בטור אחורי, נבלע בין דיווחים אחרים. אך לאלו שחקרו את הבית, זו הייתה עדות יקרה.

יום אחד, קבוצה של סטודנטים מבית הספר לרפואה, חמושים בכלים מדעיים, החליטה ללון בבית מנטון ללילה. הם הציבו מכשירי מדידה, תרשימי תנועה, מצלמות, והדליקו פנסים גדולים שהאירו כל פינה.

בחצות, האור כבה. פתאום. ברגע אחד.

אחד הסטודנטים הצליח להדליק פנס קטן. האור ריצד רק לרגע — אך באותו רגע, כל השלושה שראו את מה שראו — ברחו. הם לא דיברו על כך לעולם, פרט לאחד מהם, שנים לאחר מכן, שכתב ביומנו האישי:

"זה לא היה גוף. לא אדם. זה היה היעדר. מין חור במציאות, שוכב, חסר משקל. אבל אז — האצבע. לא רגל. רק אצבע. ארוכה, דקה, נמשכת קדימה. כאילו מנסה לגעת. הרגשתי אותה באוויר. היא רצתה אותי."

מאז, הבית נאטם. מסמרים בכול פינה, סורגי ברזל על החלונות. איש אינו מתקרב.

אבל בלילות מסוימים, כשיש ערפל בעמק, תושבי העיירה נשבעים שהם רואים אור קלוש בחלון הקטן ביותר. כמו פנס. כמו עין.

וכשהם מתקרבים — אם הם מעזים — הם רואים סימן קטן באבק שליד הדלת.

טביעת אצבע אחת.

האמצעית.

של כף רגל ימין.

*אמברוז גווינט בירס (באנגלית: Ambrose Gwinett Bierce; נולד ב־24 ביוני 1842, מת בערך ב־1914) היה עיתונאי, סופר, ממשיל משלים וסאטיריקן אמריקאי.