שיר:

תַּמְצִית מִשְׁנָה פֶּדָגוֹגִית/ בנימין אלקובי

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אוֹמְרִים, שֶׁהַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ מֵבִין,

זֶה כִּי אֲנַחְנוּ מִתְנַשְּׂאִים עָלָיו.

לֹא פַּעַם אָדָם אַף אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ

כִּי הוּא מִתְנַשֵּׂא.

הוּא יָכוֹל לַחֲשֹׁב בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע,

כִּי הוּא יָשָׁר וְהָגוּן מֵאֵין כָּמוֹהוּ.

(הִנֵּה כִּי-כֵן אַף עַל עַצְמוֹ

הוּא מְסֻגָּל לְהִתְנַשֵּׂא).

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ טוֹעֲנִים, שֶׁאֵינֶנּוּ מְבִינִים שִׁיר,

זֶה כִּי אֲנַחְנוּ מַפְחִיתִים מֵעֵרֶךְ עַצְמֵנוּ.

כְּשֶׁאֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים בֶּאֱלֹהִים,

זֶה כִּי הוּא נוֹכֵחַ נֶעְדָּר.

זֶה כְּמוֹ לֹא לְדַבֵּר עַל הַפִּיל שֶׁבַּחֶדֶר.