פרק מספר:
תעודת מסע/ ברונו פרנק מגרמנית משה בן אליעזר
מתחת למקמורת המקיפה את כיכר השוק של עיר־הספָר קוּמֵירָאוּ אשר בצ’כוסלובקיה, הלך ובא באחד מלילות נובמבר הקרים של שנת 1935 איש צעיר־לימים בצעדים איטיים ולא ישרים מחמת עייפות. לפרקים היה האיש עומד ומביט סביבותיו. עוברים ושבים לא נראו. שׂרר כאן אופל, כי החנויות היו כולן סגורות, אף כי השעה היתה רק קצת אחרי שבע.
במקום, ששדרות העמודים פנו הצדה, נפלה רצועת־אור על פני המעבר. האיש הצעיר הציץ בפרוזדור של בית־מלון. נכנס. זה היה פונדק ממדרגה נמוכה. לא היה בו דבר הדומה לאולם־קבלה. על־יד מַכתּבה ומאחריה לוח למפתחות היו עולים ישר במדרגות מחוסרות שטיח. רימון־חשמל בלי סוכך הפיץ אור סולד. נראה, שבערב־סתיו סוער זה לא היה מפעל החשמל בקומיראו בסדר גמור.
האורח קרא בקול צרוד כמתוך מאמץ: האַלוֹ! וכשאיש לא בא לקולו, משך בחבל־פעמון עשוי קטיפה מרובבת. והנה נפתחה מאחרי המַכתבה דלת קטנה, בגבהה פחות מקומת איש, ובר־נש גוץ ושמן נראה בפתח והוא מוחה־פיו ושואל בלי סבר־פנים, מה האורח מבקש.
– חדר ללון הלילה.
הפונדקי הושיט לאיש הזר את גליון־השאלות, כנהוג, ושאל: “היש להביא את החפצים מבית־הנתיבות?”
– אין צורך. אם רצונך, יכול אני לשלם מראש. אבל יש לי רק כסף גרמני.
– חמישה מרקים, מיטה ופת־שחרית. ועתה בבקשה לתת את תעודת־המסע שלו?
הפונדקי בחן ובדק בעיניו את אורחו בלי בושה, בעוד זה רושם על־גבי הנייר את תארי אישיותו. הוא היה לבוש יפה, אף כי בגדיו היו קלים מדי בשביל אויר־ההרים בתקופה זו של השנה. נעליו המהודרות, אך לא חדשות לפי מראיהן, זבו מים עכורים והפיצו שתי שלוליות קטנות על־גבי הרצפה. ברור, כי האדון הצעיר במלבושי־טיול אלה ירד מעל הררי־המתכת הסמוכים שזה ימים אחדים רובץ עליהם השלג. ידו, הרושמת את פרטי אישיותו, רעדה מקור.
– קוֹמה שניה. מספר שמונה.
הפונדקי החווה בסנטרו המרובב לצד מעלה. הוא לא עשה שום הכנה ללוות את האורח.
– אַל תשכח את תעודת־המסע – קרא אחריו. אך הלה כבר קרב על הקומה הראשונה ובודאי לא שמע עוד את קריאתו.
השמנמן לקח את גליון־השאלות עמו אל החדר האחורי, אשר שם ישבה אשתו לסעודת־הערב. החדר הקטן היה מוּסק יותר מדי וריח של נקניק וסלט של תפוחי־אדמה עלה ממנו. ליד בעל־הבית המסורבל בבשר נראתה אשתו צנומה ודלה כעין עכבר־בית, ופניה העידו, כי גדולה היא בשנים ממנו.
– מה? – שאלה תוך כדי לעיסה.
– שוב איזה יהודי, אדם חשוד – והוא קרא בקול מעל הגליון: “לוּדוויג קַמַבּוּרג, נולד בשנת 1908, חוקר־אמנות. נוסח ידוע”.
ואמנם ידוע היה לו. המעבר מארץ הרייך הגרמני היה כאן, ליד הגבול של הררי־המתכת, לא קל לפיקוח, וכך חדרו בלי הרף פליטים, ביחידות או בחבורות קטנות, אל תחום הריפובליקה השכנה, שבה מצאו מחסה בצל ממשלה נבונה ואנושית. המקמורת מסביב לכיכר־השוק הזאת כבר שמעה לא אחת אנחת־פדות. אולם האוכלוסיה הדוברת גרמנית במקומות האלה ליד הגבול, הסובלת מבחינה כלכלית והמוּסתה על־ידי תעמלנים, הגתה חיבה ברורה אל מצב הענינים בתוך הרייך. שם פורח ללא ספק גן־העדן. בעל המלון “בן־שחר” היה בעצמו פעם מסובך בעסק ביש, בשעה ששני גברים אַלימים, לבושים בגדי־ספורט, אמרו בשלוש אחרי חצות־הליל למשוך אדם פחות אַלים מהם, שנראה גם מהוּמם קצת, לתוך מכונית מהודרה דוקא כאן לפני בית־מלונו שמתחת למקמורת. איש לא יכול להעלות על דעתו, כי בשלוש לאחר חצות יופיעו פתאום במקום הזה שני שוטרים צ’כיים.
הפונדק “בן־שחר” היה סגור אז במשך שמונה שבועות, ומן היום ההוא היה על האדון שטוֹהנצל להסתפק בזה שדרש מאת אורחים חשודים בשכר החדר מחיר כפול.
החדר מספר שמונה היה חוֹר ולא דירה, שני צעדים רחבו וחמישה ארכו, תבנית תא של כלא. אף רהיטי החדר הזכירו לאדם – אם היו לו זכרונות ממין זה – מקום־ישיבה כזה.
האורח נענע בראשו לעצמו, כאילו ציפה למצוא כל זה ולא בצורה אחרת, ופשט את מעילו. שיניו בפיו נקשו זו לזו מקור. היה בחדר תנור של ברזל. הוא הביט סביבו כמחפש פעמון. אולם ברגע זה נפתחה הדלת בלי שום הקדמות.
– באתי אל האדון בענין תעודת־המסע! – הפונדקי כּעכּע אחרי עלותו במדרגות.
– האם הדבר הכרחי הוא?
– פקודת המשטרה. בעוד שעה תוכל לקבל אותה בחזרה, אם הכל בסדר.
שלא ברצונו הוציא האיש הצעיר את התעודה שלו.
ישמע נא. כאן שׂורר קור סיבּירי, הלא יואיל להסיק את התנור.
– כעת, בלילה? מסופקני, אם המשרת עודנו עֵר.
– מתי משכיב הוא למנוחה את האדון המשרת שלו? אכן זהו מעשה טוב מצדו, אך פחות טוב כלפי אורחיו.
האדון שטוֹהאנצל לא ענה מאומה, אף לא חייך. גרמו לכך גם פניו התפוחים, שלא היו נוחים לחיוך, והוא נעלם ותעודת־המסע בידו.
האורח ישב על המיטה, שלתמהונו היתה רכה וגמישה. בהיותו בלתי־מוכשר לקבל החלטה כלשהי, עצם את עיניו. פניו הצרים על עורם החוּם, שלא גולחו היום ואולי גם לא אתמול, הפיקו חולניות מחמת עייפות. רימון־החשמל בלי סוכך, התלוי למעלה בתקרה – מין מאור זה היה. כנראה, מן הדברים המיוחדים לבית הזה, – סלד בלי הפסק. וסלידה זו גרמה לו כאב מאחורי ריסי עיניו.
נשמעה דפיקה בדלת. הוא לא ענה. על גבי השטיח המזוהם למרגלותיו כבר התפשטו שתי שלוליות על מי־השלג.
בזהירות נפתחה הדלת ושוב הופיע הפונדקי ולו צורה אחרת וגופו התפוח כפוף כולו מתוך כניעה. מאחוריו נראו פני בת־זוגו האפורה וזרועותיה הצנומות עמוסות משא עצים להסקה.
האדון שטוֹהאנצל זז קדימה אל מול המיטה, תעודת המסע שלוּחה לפניו, ככלי־חמדה שאסור לנגוע בו.
– יואיל־נא הוד־רוממותו בחסדו לסלוח לי – השמיע קולו – לא יכולתי לדעת, כי הוד רוממותו…
– רק תסיק את התנור – קרא האיש הצעיר – כל גופי כבר כחול מקור.
– אולי מבקש הוד־רוממותו חדר גדול יותר… יואיל־נא הוד רוממותו רק לתת פקודה.
– יחדל מדברי־הבלים – קרא האורח ברוגז וזרק לאחוריו על השמיכה את תעודת־המסע העושה־נפלאות. הוא קם והתהלך על פני החדר הנה והנה.
הפונדקית עמדה ליד התנור. היא החזיקה את משא העצים והנייר בסנטרה ועיניה הביטו אל האיש בהתפעלות שבטמטום.
בעלה כרע על ברכיו, מילא את התנור עצים, רשרש והבעיר אש. עכּוזו הגדול, שאמר לפרוץ את התפרים, וגבו הפילי, שמתח את העניבות של חולצתו החוּמה, נראו כמבקשים סליחה מתוך תחנונים. בשעת הליכתו שׂם האיש הצעיר את ידו תחת חזיתו. מישש את כותנתו והנה היא רטובה וקשה.
– ישמע נא – פתח. האדון שטוֹהאנצל הטיל את הדלק על הקרקע ועמד על רגליו – יכין לי טה, חריף כהלכה, נוסף לזה יביא רוֹם או עָרָק או משקה אחר. מלבד זאת הייתי רוצה לקבל כתונת־לילה. אבל החנויות ודאי כבר סגורות?
– הכל יסודר על צד היותר טוב, הוד־רוממותו. מצוא אמצא כניסה מצד החצר. יואל־נא הוד־רוממותו להגיד לי את מידת הרוחב של הצואר.
– מידת הרוחב שלושים ותשע, לכל היותר ארבעים. ואם אפשר, גם מברשת שינים וחתיכת סבון.
– ודאי, הוד־רוממותו, אביא. הכל אביא, הוד־רוממותו.
הוא טבל עצמו מתוך תענוג בתוך תואר־כבוד זה ולא ידע די.
הוד־רוממותו ודאי תעה בדרך בצאתו לצוד ציד – הרהיב להוסיף, אולי מתוך שזכר מה שקרא על הקיסר מכסימיליאן, סיפור מעשה, שבימי מלכות האבּסבּוּרג היה מחויב לשננו בעל־פה בבית־הספר העממי.
– בשעת ציד – קרא האורח הצעיר – במידת־מה.
כאשר התפשט מקץ רבע שעה, נקרעה באצבעותיו הקפואות שרשרת דקה עשויה פלטין, שנשא על צוארו, וחפץ כבד נפל על השטיח המזוהם. נדהם הביט למטה על החפץ, הרים אותו ושׂמהו על שולחן־הלילה ליד כלי־הטה. הוא גמע גמיעה אחת מן המשקה הרותח והתפל, ופזל בשעת מעשה על החפץ הירוק. זה היה דבר שטוּח כעין קמיע או מידליון. הוא העמיד את הספל ולקח בידו את החפץ. נראה, כי זה עורר בו ענין רב, אף כי נשא אותו על גופו וידע איפוא מה טיבו. אולם אפשר, שדוקא משום כך לא ידע אותו כראוי.
כך הוא הדבר. קמיע או מידליון זה נשא על צוארו למיום הולדתו העשירי במשך שבע־עשרה שנה בלי הפסק. גם בשבתו באמבט. ודוקא היום, דוקא כאן, נקרע החוט והחפץ השלך ארצה. אי־אפשר היה לו לבלי ראות את המקרה כמוזר. כעין צמרמורת קלה חלפה בבשרו, וזו לא באה מחמת הקור.
הוא שמט לתוך המיטה ורגלו נכותה בבקבוק מחמם עשוי פח, שתחבו לו שם שלא בידיעתו. אחרי־כן ירדה עליו קורת־רוח, נחת זו של אדם מוּצל, שמצא מקלט – הנאה אסורה, שהתבייש בה, ובכל זאת התמכר לה. ליאוּת שבכאב נעים פעפעה ועברה כל אבריו. מפתח המאור נמצא במרחק קטן מעל המיטה. בעצם – הרי כאן בית־מלון עם כל הנוחיות, אף נמצא הוא בתוך הריפובליקה הצ’יכוסלובקית.
אולם במקום אל המפתח שלח ידו עוד הפעם ימינה ותפש את הקמיע שלו. הוא התבונן בו, כאילו ראהו זו הפעם הראשונה. ואמנם ראוי היה להתבוננות.
זו היתה ברקת נפלאה, יקרת־המציאות לפי מידת גדלה. באמנות עליונה תיקנוה ועשוה שלט־אצילים. ביַרקותה השופעת אור חרות היה השלט ועליו כתר־מלכות של זהב. נראו עליו שבעה מגדלים, והמגדלים אף הם היו להם דלתות קטנות עשויות אבני־ספיר – חלק מן הירושה הפורטוגזית של משפחתו. ובאחזו בידו את הברקת הזאת של מריה די־גלוֹריה נרדם. רימון־המאור ללא־סוכך דלק וסלד כל הלילה. נראה, שמערכת החשמל בקומירָאו הלכה ונתקלקלה יותר ויותר, אולם נרדם כמת או כנמלט ממות.
*ברונו פרנק-
(בגרמנית: Bruno Frank; 13 ביוני 1887 – 20 ביוני 1945) היה סופר, משורר, מחזאי, תסריטאי והומניסט אמריקאי יליד גרמניה.[1]
