מאמר:

התמודדות הגיבורה עם חוויית המשבר ב-"כְּרִיתוּת" של דבורה בארון / עדי אביטל רוזין

"בתקופתנו לא ניתן להגדיר פרקטיקה נשית של כתיבה, ואי אפשריּוֹת זו תשתמר משום שלעולם לא נוכל לתאר את הפרקטיקה הזו כתיאוריה, לסגור אותה, לקודד אותה, אך אין פירושו שהיא אינה קיימת.."

עם הַנָּחָתָם על שולחן הדיונים של שני המושגים "ספרות נשים" ו-"כתיבה נשית", ישנה נטייה לסבור שהם עוסקים בחוויה הנשית וייצוגה, ככזו שרק אישה מסוגלת לכתוב על אודותיה, משום שרק אישה מסוגלת לתאר את המסע שלה, שקשיי  הלידה, תלאות האימהות ועניינים נשיים אחרים נמנים עליו.

יותר ממה שמשתמע על הכתיבה הנשית מדבריה הנזכרים לעיל של הלן סיקסו, הסופרת, המסאית, הפילוסופית, מבקרת הספרות,  המחזאית, הפרופסור והפמיניסטית, הנחשבת לאחת מהנשים האינטלקטואליות המובילות בצרפת משנת 1960 ועד ימינו,  מתבקש להקיש ממילותיה על המרחב התודעתי האינסופי שמקיף את הכתיבה הנשית.

בלב ליבו של הסיפור "כְּרִיתוּת" שנכתב בידי דבורה בארון, ופורסם לראשונה בקובץ "פרשיות: סיפורים מקובצים", בשנת 1951 בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, פועמות שתי גיבורות: האחת, אישה אנונימית היוזמת את גירושיה, ואילו השנייה, היא זלאטה, אשת איסר בר, המגורשת מעל פניו ביום בהיר אחד, מבלי שהיא מבינה מדוע. בסיועו של המוסד הרבני, היא מאבדת באבחה אחת את מעמדה המשפחתי, את עולמה, ואת עצמה.

על אף קביעתו של הרולד בלום, מבקר הספרות והסופר היהודי אמריקאי, פרופסור באוניברסיטת ייל, שכתב על גישות שונות בפואטיקה ופרסם מעל 20 ספרים בנושא ביקורת ספרות, אַטְרִים ואגלה שאני נוטה להסכים עם חלקו השני של המשפט לעיל.

מה הייתה קביעתו של בלום? בספרו "חרדת ההשפעה: תאוריה של שירה", שראה אור בשנת 1973,  הוא התמקד בַּקושי של יוצרים לנכס לעצמם נקודת מבט עצמאית על יצירתם מבלי למחוק את השפעותיהם של אלו שקיבלו מהם השראה. בלום שרטט מתווה מפורש: היוצר קורא קריאה מוקדמת ומקבל השראה לכתוב יצירה בעצמו, ההשראה הופכת לנטירת טינה, על כך שכל מה שרצה להגיד כבר נמצא בכתביהם של קודמיו, היוצר מתאכזב, משום שאינו יכול להיות הראשון להביע רעיון כלשהו בנושא שבו קיבל השראה מאחר, כדי להתגבר על אכזבתו, היוצר מוכרח לשכנע את עצמו,  במודע או שלא במודע,  שהיוצרים המוקדמים טעו במשהו או נכשלו בהצגת החזון שלהם. פרספקטיבה זו מאפשרת ליוצר להניח כי יש לו מה להוסיף למסורת היצירה מעצמו.

בלום סבר שכל יוצר "חזק" מקיים סוג של דו-שיח עם יצירותיהם של אלה שהשפיעו עליו, בסוג של יחסים אדיפליים  היוצר המאוחר, "הבן", ינסה לחקות ולתקן את יצירתו של היוצר המוקדם, "האב",  לא לפני שירצח אותו, כלומר יצביע על הפגמים ביצירתו

יחד עם זאת, הצעתו של בלום מציבה קשיים בפני מחקר ספרות הנשים, שכן, היוצר שבלום בוחן הוא גבר ובכך הוא מרמז כי נשים כותבות מעולם לא נטלו או ייטלו חלק בהיסטוריה של הספרות. בלום מייחס היבטים מיניים לדילמה של היוצר ולמאבק הסימבולי שלו. "כתיבה מחדש של האב" היא מרד אדיפלי, שבסיומו מקווה המנצח לזכות בנצחיות, אך, מה קורה כאשר היוצר הוא אישה?

התשובה לשאלה זו מצויה במאמרה "ארכימדס והפרדוקס של הביקורת הפמיניסטית" של מירה ג'לן, פרופסור לספרות, אשר לדידה אין לבחון את הכתיבה הנשית כטריטוריה נפרדת, אלא כגבול ארוך ומפותל.

"והנה קרה אשר יום אחד נתערער כל זה. אם בהשפעת בני משפחתו, אשר הגו שנאה לאשה, או מפני ש’מצא אחרת נאה הימנה', והוא נהפך לבו. ובאין עוד אותו התבלין השׂם מר למתוק, נעשה הכל תפל וחסר טעם."

"כְּרִיתוּת" אינו רק שמו של סיפורה בשני חלקים שנכתב בידי דבורה בארון, שהראשון בו מתמקד באישה אנונימית היוזמת את גירושיה,  ואילו השני מעמיד במרכזו גיבורה בשם זלאטה, המגורשת בידי בעלה, כי אם גם שמה של המסכת השביעית בסדר קדשים, שהנושא המרכזי שלה הוא קרבנות החובה של היחיד: חטאת ואשם. שם המסכת הוא ריבוי של כרת, עונש בידי שמיים שקבעה התורה להשית על העובר במזיד עבירות חמורות במיוחד.

על אף שסיפורה של בארון מובא בשני חלקים, ומתאר את קורותיהן של שתי נשים שהתגרשו, האחת ביוזמתה ואילו השנייה ביוזמת בעלה, אין ביניהן שוני, שתיהן, ביחד וכל אחת לחוד, נופלות לתוך משבר אישי כה גדול הרסני, עד כדי איבוד שפיותן וטירוף נפשן.

כמו בעבודת תַּצְרֵף עדינה ומיוחדת של דבורה בארון, נשזרים בסיפורה כל המשמעויות הגלומות בביטוי "כְּרִיתוּת", וכמו בתמונת מראה משתקפים ממנו כוונותיו של הטקסט ובעיקר, כוונותיה של היוצרת. בעוד שהנושא המרכזי במסכת הוא קרבנות החובה של היחיד ועונש המוות, מתבקש להקיש כי בבואה לכתוב את סיפורה, סברה היוצרת שגירוש אישה בידי בעלה עלול להגיע עד לכדי אבדנה וחדלונה.

הסיפור הראשון מבין השניים מתאר את קורותיה של אישה, מתוך עיניה של מספרת עֵדָה, אשר עוד מילדותה הייתה מיודעת לה, אולם היא משחזרת אותו בפרספקטיבה לאחור, תוך שהיא מעלה את זיכרונותיה ומתבלת בהם  כאישה בוגרת את פרשנותה.  יוצא מכך, ש-"כְּרִיתוּת" מתנקז משני מקורות: זה של הילדה הקטנה, בתם של הרב והרבנית, שהייתה עֵדָה לסיטואציות שהתרחשו בביתם, וזה של המספרת שגדלה ובגרה והפכה לאישה מנוסה וחכמה, המשחזרת את האירועים בדיעבד, תוך ליוויים בפרשנותה.

כמו כן, היות שהמספרת נוקטת עמדה, מכאן כי תיאוריה כאישה בוגרת גדושים באמפתיה וסימפטיה לגיבורה שהיא מצדדת בה. ולא זו בלבד שהגיבורה משמשת לה כמודל לנשים אחרות, אלא היא אף ניצבת בבסיס מחשבתה כתמרור אזהרה לציבור הנשים הקוראות, למען יראו וייראו כיצד מתירה ההלכה בידי גברים להרע את גורלן של נשים יהודיות.

הקהל העיקרי אליו המספרת פונה הוא נשים ועובדה היא כי כבר בפתחו של הסיפור היא קוראת לילד בשמו: מציינת מפורשות את המילה "נשים" ומציבה אותן במרכזו של תרחיש אפשרי קשה, בדיון אצל הרב, רגע לפני שהן עומדות להישלח מבית בעליהן. בזירת אחת היא ממקמת נשים מול גברים המעוניינים לגרשן ומתארת אותם כשתי ישויות המתגוששות זו בזו. היא מתחבטת בשאלה: ידו של מי תצא על העליונה בסופו של דבר? האם הנשים תצלחנה בטיעוניהן לגבור על תירוצי בעליהן, שמא יקרה ההיפך מכך? תוך זמן קצר חורצת המספרת ומכריזה: הם ינצחו אתכן.

מה הסיבה? פשוט, משום שההלכה פוסקת: "כי ייקח איש אישה והיה אם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כְּרִיתוּת", כלומר ההלכה הנמצאת לצדם של הגברים ומצדדת בעניינם, היא גם זו שמסייעת להם לגבור עליכן, הנשים, בנקל. הצגת המספרת את גורלן של הנשים היהודיות כקבוע מראש, כמוהו כהתייצבותה לצדן של כלל הנשים, כמי שמזהירה ומתריעה בפניהן את שעלול לקרות אותן.

נכון לקבוע כי בשל עמדתה של המספרת העֵדָה, קליטתה כדמות העומדת מן הצד את האירועים מוגבלת, ובפרט בעדויותיה של הילדה הקטנה, שתוך כדי משחקיה נהגה להקשיב לשיחות ההתייעצות של אנשים בעיירה עם הוריה וקלטה מהן פרטים רבים. זיכרונותיה של הילדה שזורים כשתי וערב בשחזור הסיפור בידי המספרת הבוגרת ובולטים בדמיונם לפיסות רבות של עדויות על מראות וסיטואציות שנקלטו בחושיה, אלא שהסיפור האמתי הוא זה של המספרת הבוגרת, שבדברי פרשנותה וירידתה לעומקן של הנפשות הפועלות והמשמעויות הגלומות בהתנהגותן לא רק שופכים אור על השתלשלותם של האירועים, אלא היא אף רואה אותם עין בעין כמו גיבורות הסיפור.

"חמש, או עשר שנים ישבה האישה באוהלה ושמרה את משמרת שלומו. רחצה, סרגה והטליאה. ישרה בידיה המסורות את כל ההדורים והחליקה כל המחוספס. ליד בנינים ההולכים ונבנים קוששה עצים להסקה, אספה בצדי גנים שרידי זבל בשביל שתי הערוגות שבחצרה וגידלה בהן את הפּוֹל, והגזר והסלק, ומזה התחכמה אחר כך להתקין מרקי ירק ולפתנים. יש מאין יצרה..."

משברה האישי של הגיבורה מתואר בידי המספרת הבוגרת ומכאן כי, האחרונה מיטיבה לתאר את איברי הגוף ופעולותיהם ככאלה שמייצגים את תחושת האישה המגורשת. כדי להעיד על אהבתה ומסירותה הגדולה לבעלה ולביתה, המספרת מתארת את ידיה של הגיבורה, שעשו מעבר למיטב יכולתן כדי לתחזק את הבית, המקביל בעיניה לאוהל: הן יישרו את המסורות ואת ההדורים, החליקו את המחוספס, קוששו עצים להסקה, אספו שרידים של זבל, טיפחו ערוגות בחצר הבית, ומאוחר יותר גם התקינו מן הפול, הגזר והסלק שצמחו בהן מרקים ולפתנים לבני הבית.

לעומת ידיה העושות, גם ללא חדווה את המוטל עליהן, עיניה של האישה משקפות את עגמת נפשה. כמי שנמצאת בתוך עיניה, המספרת מדווחת לנו מה הגיבורה רואה מבעדן: את האירוניה הטמונה בנצנוץ המבט של הבעל, הוא  השכר הזעום לטרחתה העצומה.

המספרת נמנעת מלצלול פנימה לעומקה של נפש הגיבורה, הן בשל העובדה כי היא דולה את סיפורה מזיכרונותיה והן בשל נקודת התצפית המוגבלת שלה כילדה. כתחליף לניתוח פסיכולוגי, היא מדגישה את פעולותיה השונות של הגיבורה, ככאלה שמייצגות את מצבי נפשה. מראה החיצוני ושתיקותיה מביעים את המתחולל בנפשה, וכל איברי גופה אינם אומרים אלא צער, תסכול, כאב וייאוש. 

נטייה מינימליסטית זו של המספרת בעיצוב הנפש של הגיבורה מתפרשת בעיניה של חנה הרציג כשהשפעת יצירותיו של צ'כוב ומסכים עמה אהרון מגיד, הסבור כי אמנות הסיפור הבארונית מזכירה את אמנות הסיפור של צ'כוב , אלא שלפי שמעון בר אפרת, "המספר המקראי נוהג לתאר את חיי הנפש של הדמויות לא במישרין כי אם באמצעות מעשיהן ודיבוריהן, ועל הקורא להסיק מן ההתנהגות החיצונית על המצב הפנימי".  ומכאן כי, לא רק צ'כוב השפיע על אופן כתיבתה של דבורה בארון, אלא גם  הסיפור המקראי.

מהתנהלותה במרחב הפנימי של עצמה ניתן להקיש על מצבי נפשה המשתנים של גיבורת "כְּרִיתוּת". בפתחו של הסיפור המספרת מעידה על מסירותה הרבה בדרך של הקבלת ביתה לאוהלה והכברת הפעולות הכרוכות בשמירת משמרת שלומו. לעומת זאת, כשבעלה משנה את פניו ואינו מעוניין לחיות עמה עוד, הבית הופך מאוהל מקודש לבית שמוטל בחשיכה ולזירת קרב של הבעל מול האישה.  בתוך כך, משתנים מצבי נפשה של האישה וכמי שנהגה לחוש בטוחה בתוך ביתה שלה, הופכת האישה למאוימת החשופה לגילויי אלימות של בעלה, שבטירוף אפו מתנפל עליה ועל הילדים המדומים בעיני המספרת כאפרוחים, ומכה אותם ללא רחמים.

כמו המספרת, גם הגיבורה מודעת לכך שלבו של הבעל נהפך, בניגוד למספרת, הגיבורה אינה מבינה את הסיבה לכך. המספרת הבוגרת, שממרום ניסיון חייה ברי לה כי הבעל חדל מלאהוב עוד את אשתו, מבינה כיצד מאשת חייל הפכה האישה, בעיני בעלה, לזו שתחת ידיה חורכת את הלחם ותבשילה יוצא מוקדח, וכי אלה האשמות שווא שהוא טופל עליה במטרה ליצור מריבה. כשהאישה נמלאת אומץ וכוח, היא זוקפת את גבה וגומלת בליבה להתגרש מבעלה, המספרת מלווה אותה אל בית הדין, אלא שכשהיא שבה ממנו אל ביתה, זה האחרון שוב משנה את צורתו והופך לגשר שאין בו משענות לאחיזה. בתוך כך היא פוסעת בתוכו כשהיא מבועתת, מאוימת, חרדה וחסרת הגנה. תחבולת הזרה זו, יש בה כדי להצביע על מצבה הנפשי.

"ואחר כך, כשבלבבות נצטברה המרירות, ברעם ורעש, כעננים כבדים אלה, בהתפרקם מן החשמל, ומסביב נסער הכל ונתערבל."

כדי להעיד על הכעס הרב השרוי בבית ובעיקר על תחושות הפחד המקוננות בלבה של האישה, המספרת מדמה את בני הזוג בתוך הבית לעננים כבדים, טעונים ומלאים, עד כדי כך שהם נראים ומתפרשים בעיניה כבלתי אנושיים. לא זו בלבד שבדימוי זה המספרת מעניקה לצירוף עננים כבדים משמעות חדשה, אלא היא אף מקנה להם אופי של יצורים חיים בעלי כוח רצוני משלהם, מעמיקה את יסוד החיים שבהם ומעצימה את תחושת האיום המצויה בנפשה של האישה. שהרי, גם כשהיא יוצאת אל המרחב החיצוני היא עדיין אחוזת בהלה.

"מכשירי הסופר על השולחן, אשר האולר היה מנצנץ מביניהם פתוח ומושחז, מושב הדיינים, שכמוהו ראתה בדמיונה את בית הדין של מעלה אשר שם עתידה היא להתייצב בבוא עתה, והנשיבה המקפיאה שבאה מן הפינה אשר בה ישב הוא, מבוצר בין בני משפחתו, שהיו כחומה סביב לו..."

כשהיא נמצאת בין כתלי בית הדין, היא מביטה במכשירי הסופר שעל השולחן וביניהם מבחינה באולר המנצנץ כשהוא פתוח ומושחז, ובתוך כך המספרת מעבירה אל הקורא את פרפורי הפחד שבלב האישה, החשה כמי שעומדים לחתוך בבשרה החי.

בקישור שנעשה בידי המספרת, בין מושב הדיינים שהאישה רואה בבית הדין לבין זיהויו של זה כבית הדין של מעלה, מהדהדת תחושת המשבר והאבדון המכרסמים בה, העולים בקנה אחד עם אסוציאציה של חידלון ומוות, כמו גם בתחושה שכוח רב נתון בידיו של בית הדין, הרשאי לחרוץ את גורלה. עניין זה, מגביר את התחושה בלב הקורא כי גורלה של האישה עומד להיחרץ לחומרה ושהיא עומדת לצאת בשן ועין מן התרחיש הזה. אפילו התנכרותו של השמש כלפיה תמוהה בעיניה, שכן, היה מיודע לה. מדוע, אפוא, בחר להתנכר לה? מאישה מוכרת ובעלת סטאטוס חברתי מקובל, היא הופכת לדחויה וזרה, שגם הקהילה מתנכרת לה.

אף את מבטם של הבעל ובני משפחתו הננעץ באישה זוכרת המספרת היטב. היא מדמה אותו לנשיבה מקפיאה. מעבר להיותה מסמלת את יחסם הקר והמנוכר כלפיה, נשיבה זו מייצגת בעיקר את התעלמותה ואדישותה של הקהילה כלפי נשים העומדות להתגרש.  המילה "מקפיאה" בה משתמשת המספרת נושאת משמעות דואלית. לא רק היחס אל האישה קר ומקפיא אלא גם האישה עצמה קופאת על מקומה עד כדי שיתוק. בני משפחת הבעל נראים למספרת כחומה בצורה סביב לו. הם מגנים עליו, בעוד שהאישה נותרת בודדה וחסרת הגנה. אין מי שיחוס עליה. נישואיו אליה נחשבו בעיני בני משפחתו של הבעל לשרשרת. והנה כי, משעומדת היא להיכרת,  חוליה אחת בשרשרת תתנתק, והגט הוא הזדמנות להשיב את מקומו ביניהם. לעומתם, אמה של המספרת (אשת הרב) מביעה את תמיכתה באישה המגורשת באופן גלוי. היא מסרבת לבקשותיהם לשמוח לפני שהדיון מסתיים. תחת זאת מכניסה את האישה למחיצתה ומגוננת עליה מפניהם.

השפעת טקס הכְּרִיתוּת על נפשה של המגורשת הנה בלתי הפיכה. מיטיבה המספרת לתאר כיצד לאחר שפסקה הדממה בחדר בו התדיינו הדיינים מעבר לקיר ונאמרו מילים בשפה האשורית שהאישה אינה מכירה, נפתח העיגול שמסביבה, והיא נדחפת מתוכו החוצה. העיגול, כצורה סגורה שמסמלת כוח איתנות, חוזק וחוסן, נפתח כדי להוקיע ולהקיא אותה מתוכו. היא מרגישה כמי שכבר אינה שייכת. עוצמת ההלם כה חזקה, עד כי היא נצפית בעיניה של המספרת כמי שממשיכה להתנודד בגינה גם אחרי שיצאה. 

"כר האחו היה פתוח פה מאחורי החלון, ומעל הדרגש שזו הושבה עליו, יכלה בקיץ לראותו על ירק דשאו, שרוי, בתוך הרווחה הגדולה, באותה שלוות תום שאינה מזדהה כלל עם נפתולי לב האדם ולבטיו: בצעי המים שנראו רוגעים שם, ליד מיצר הגנים, עם הזיהוּרים השמימיים שבתוכם, והתרזה היחידה בקרבתם, אשר במראה עשויה הייתה להעיר בלב רגשות עידוד, שהרי לא פעם בוודאי באו עליה בבדידותה נחשולי סער, ובכל זאת הנה עומדת היא עמידת בטחון במקומה."

בעת כתיבת הגט בבית אביה נכחה הילדה שלימים הפכה להיות המספרת. בתוך פער שהיא יוצרת במכוון, היא מיטיבה לתאר את מראה הנוף הפסטורלי, מעורר ההשתאות ומלא החיים הניבט מן החלון בבית הוריה,  מראה שגם האישה העומדת להיכרת רואה. מה ראתה? את כר האחו הפתוח, את ירק דשאו, את  בצעי המים הרוגעים ואת מצר הגנים המאופיינים בזיהורים השמימיים שבתוכם, מראה שטמון בו כוח החיים. כוח חיים זה מתנגש בעוצמה מול כוח המוות הגלום בטקס הכְּרִיתוּת שהאישה עומדת לעבור. טקס שגודע, כורת ומביא את חיי הנישואין אל קיצם.

אלמנטים אלה של חיים ומוות אותם האישה פוגשת בהמתינה לגט מייצגים את מצבה הנפשי המעורער, והדבר בא לידי ביטוי גם בדרך שבה היא אמנם עומדת עמידה של ביטחון, אך פניה לובשים סבר של הגות. תיאור המציג אותה כמלאת הרהורים לפני שהיא עומדת להיכרת מבעלה. אפילו המספרת בעצמה מעידה ששלוות התום והרווחה הגדולה הניבטים מן הנוף שבחלון, אינם עולים בקנה אחד עם מה שבוודאי האישה חשה בתוך תוכה. ברי לה שנפתולי לב, לבטים ונחשולי סער מציפים את לבה של זו שעומדת להיות מגורשת, וזו הסיבה שהיא מוצאת נחמה בנוף הניבט מן החלון.

החשיכה שלתוכה האישה מתפיידת, שוקעת והיא נבלעת בתוכה בצאתה עם קבלת הגט. חשיכה זו מטונימית למצבה הנפשי. תוך שהמספרת מתארת את שביל האור שנמתח בחוץ ומוביל את הגיבורה החוצה אל דרכה החדשה כאישה כרותה, היא מדגישה את המילה "ריק", ובכך היא מעידה על הנפש שהתרוקנה ועל תחושות של אי-וודאות ופחד המציפים אותה. המילה "ריק" מהדהדת את הוואקום והחלל שנפערים באישה.

באומרה "ובא אחר גם המשך", המספרת מעידה על כך שהשפעת הכְּרִיתוּת על האישה כה הרסנית, עד כי מעתה ואילך יהיה ניתן לבחון את חייה של האישה על פי שתי תקופות, זו שקדמה לכְּרִיתוּת וזו שבאה אחריה. היא מתייחסת לעניין כאירוע מתמשך. משהו נורא קרה וזה לא נגמר, תהיינה לו השלכות.

טרם הכְּרִיתוּת הוכיחו ידיה של האישה הן את אהבתה לבעלה והן את מסירותה לביתה. היא יישרה את המסורות ואת ההדורים, החליקה את כל המחוספס, ואף קוששה עצים להסקה, ויש בכך כדי להעיד על מצבה הנפשי הבריא, האיתן והתקין. לעומת זאת, מאז הכְּרִיתוּת רפו אותן הידיים מלתמוך בבית וחדלו מעבודתן. נשים אחדות סייעו מתוך חמלה לאישה, אירוע שלא היה דומה לו לפני כן, ויש בו לא רק כדי להעיד על תגובתה למשבר שפקד אותה וכיצד היא נשקפת בעיניהם של אחרים כשהיא שרויה בתוכו, אלא אף כדי להקיש על היכולת הפיזית והרגשית שנעקרו מתוכה.

טרם גירושה, היו ילדיה מקור לאומץ ולנחישות שהייתה מוכנה לגייס עבורם. לעומת זאת, מאז גירושיה הם הפכו לחלק מנוף החלל הריק שרדף אחריה בכל פינה בבית, אפילו ליד מיטת הילד, בחוליו. נפשה מיוסרת ועולמה אבד. טרם גירושיה התאפיינה האישה בחריצותה ובערותה הרבה כלפי ביתה ומשפחתה. היא הקפידה על משמרת שלומם, יישרה את המסורות ואת ההדורים והחליקה את כל המחוספס, אלא שמאז שגורשה היא אפאתית, מבטה  מוזר והיא מנסה לשחזר אורות חוזרים על הבעל ועל החיים שהיו לה, דבר שיש בו כדי להעיד עליה כמי שהתנתקה מן המציאות. 

לא רק מהתנהלותה של גיבורת "כְּרִיתוּת" במרחב הפנימי ניתן להקיש על מצבי נפשה, אלא אף מהליכתה הפיזית במרחב החיצוני: המספרת מתארת בפתחו של הסיפור כיצד מתהלכת האישה "ליד בניינים ההולכים ונבנים" ואוספת "בצדי גנים" שרידים של זבל. מדוע רואה המספרת לנכון להדגיש את מיקומה של האישה ב"צדי" הדרך ולא במרכזה? עניין זה, יש בו כדי להעיד על המסר הסמוי המקופל בשולי אמירתה אודות מעמדן החברתי הנחות של נשים בכלל ושל הגיבורה בפרט, אשר חונכה שלא לראות עצמה כראויה, ומכאן כי אינה שווה בין שווים. תוך כדי שהיא משתפת את הקורא,  המספרת קוראת תגר על כך. אין להתעלם  ממטאפורת הבניינים ההולכים ונבנים, אשר גדלים ומתעצמים ובולטים בהיפוכם לאישה שקומתה הקטנה מעוררת רחמים.   

על הסיפור מנצחות שתי מספרות, המביאות איתן גם שתי פרספקטיבות, שביניהן מצוי פער. אין ספק כי פער זה נעוץ בעובדה שהסיפור מסופר משתי נקודות תצפית: האחת, זו של הילדה, והשנייה, זו של האישה הבוגרת ממרחק של שנים. בעוד שמנקודת התצפית הראשונה, של הילדה, הדיווח הוא על האירועים כפי שהתרחשו כלפי חוץ ומבלי יכולת של הילדה להבין את משמעותם, הרי שמנקודת התצפית האחרת, של האישה הבוגרת הנשענת על יכולתה לעבד משמעויות באופן תבוני ורגיש, הדיווח מובא מתוך נקודת מבט שיפוטית, תוך שהיא מוסיפה למסופר את פרשנותה.

דוגמא מובהקת לפער שבין תיאוריה של הילדה המספרת לבין תיאורי של האישה הבוגרת מצויה במשפט הפותח את הסיפור, בו אומרת הילדה כי מכל האנשים שמקריהם הגיעו להיות נדונים בפני אביה, "נראו לי כמקופחות" דווקא הנשים. בהשתמשה במילים- "נִרְאוּ לִי", המספרת מעידה על שני דברים: כיצד נראו הנשים בעיני רוחה,  וכיצד הן נצפו מתוך עיניה באופן ליטרלי.

בשל פרספקטיבת הילדה שהיא נוקטת, המספרת מדמה את רגעי הערעור בין בני הזוג כרגעים של שואה וניכר כי היא רואה בהם איום, יחד עם זה, היא אינה מבינה את פשרם של רגעים אלה ואיך זה שביום אחד נתערער הזוג. מתוך תפיסתה הילדית היא מנסה לפענח את סיבת התהפכות עולמם של בני הזוג ומניחה כי מצב שכזה מתרחש אולי בהשפעת בני משפחתו של הבעל אשר הגו שנאה לאישה. תוך שהיא נשענת על ידע קודם שלה כבת הרב ונסמכת על סיפורי כְּרִיתוּת אחרים שהייתה עֵדָה להם בבית אביה, היא מצטטת הנחה שנקלטה באוזניה לפיה סיבת ערעורם של חיי נישואין היא כי הבעל מצא אישה אחרת נאה הימנה. מצד שני, כאישה בוגרת ולמודת ניסיון, היא מזהה את אלמנט הדיכוי הנשי ומודה באוזני הקורא כי כבר ידוע לה שמחלת אי האהבה התוקפת את הבעל היא כמחלה ממארת והיא הגורם הראשי לערעורם של בני זוג.

מחלה זו, לדידה של המספרת, נושאת עמה תוצאות הרסניות, ומרגע שזו נוגעת באישה, שוב לא יירפא מצבה, ואם קרה ונהפך לבו  של הבעל, שהחליט שיש אחרת נאה הימנה, כל ניסיון של האישה להציל את נישואיה או את עצמה בתוך נישואיה, יעלה חרס בידה. בית הדין יתיר לבעל לכתוב לה ספר כְּרִיתוּת גם ללא הסכמתה. ולראייה המספרת נעזרת בגיבורת "כְּרִיתוּת" כדוגמא לאישה שחוותה על בשרה ועל נפשה את טראומת התהפכות לבו של בעלה, ומתארת כיצד ביום אחד עולמה של זו נתערער, מרגע שחדל לאהוב אותה ואותו התבלין השם מר למתוק, קרי האהבה, אזל. והנה כי, הכול הפך תפל וחסר טעם ביניהם.

המחאה הגדולה ביותר של המספרת הבוגרת בסיפור "כְּרִיתוּת" נוגעת לדיכוי הנשי. המספרת מזדהה עם מצוקותיה של הגיבורה, ואינה מסתירה את עמדתה כלפיהן. היא משרטטת קווים לדמותה של זוגיות שמתה עם מות האהבה ושוזרת בשוליה את מחאתה נגד ההיתר ההלכתי המאשר לאיש לגרש את אשתו, גם ואפילו בעל כורחה. לדידה, העונש החמור ביותר לאישה נעוץ בעובדה שבעלה אינו אוהב אותה יותר. מצב זה כשלעצמו הנו חסר תקנה, אלא שעל עונש זה מושת על האישה עונש נוסף, ההלכה מתירה את כְּרִיתוּתה של האישה בידי בעלה. 

דעתה של המספרת בעניין זה ייחודית לה ועומדת בניגוד לתפיסה נשית בת זמנה ותקופתה. היא רואה בה את הדיכוי הנשי, המצביע על מעמדה הנחות של האישה בעולם היהודי. עניין זה מסביר מדוע היא רואה לנכון להבדיל בין משפטי הנשים לבין משפטי הפועלים, שבין היתר הובאו בפני אביה הרב. משפטי הנשים חמורים יותר בעיניה. מה כבר יכולה לטעון להגנתה אישה כנגד בן זוגה, הטוען שהיא אינה מוצאת חן בעיניו עוד? אלו טיעונים יכולים להיות בפיה בבואה לדיון בפני הרב?

לעומת משפטי הנשים, משפטים מן הסוג האחר קלים יותר  כי סדר דינם ידוע מראש. הקובל והנתבע מורשים להציג כל אחד בנפרד את טענותיו בפני הרב, ואם יש צורך בכך, כל צד רשאי להביא בפני בית הדין עדים משלו. מקרה כזה נחשב לבר תיקון, שכן, זה שנמצא חייב- חויב ועל פי רוב, הדין עם הנגזל, אך לא כך הם משפטי הנשים המקופחות

זאת ועוד, המספרת אינה מסתירה את ביקורתה כלפי בני העיירה היהודית ורומזת לכך שגם להם יש יד במנגנון דיכוי הנשי. חוץ מלנעוץ מבטים סקרניים בגיבורה, הם אינם עושים דבר למענה. יתירה מכך, הזוג שבתחילה מבליע את מריבותיו, עושה זאת מחמת הבושה מפני הבריות, מדוע? מכיוון שהסביבה היהודית רואה את חוזה הנישואין כערך עליון קבוע ונצחי שאין לשבש. אולם, כאשר אישה חפצה להתגרש מבעלה, היא נחשבת למי שמשבשת את הרצף התקין, ולכן מוקעת מן המעגל.

יתר על כן, מעמדה הנחות של האישה בעולם היהודי מעסיק את המספרת הבוגרת והיא קוראת עליו תגר. את דמותה  של הגיבורה היא מתארת  כמי שכל יומה כרוך במטלות השירות עבור בעלה וביתה. על רקע הכברת והדגשת עומס תפקידיה של הגיבורה, שרחצה, סרגה, הטליאה, קוששה, אספה, גידלה, התחכמה ויצרה, בולט ההיפך מזה בדמות בעלה שבא, ישב, חתך וגמע. צא ולמד שאישה מעניקה ונותנת, בעוד הבעל רק לוקח, מקבל, ולא מעריך.

גיבורת הסיפור היא תוצר של חברה דכאנית אשר מרגע שנולדה, לא חונכה לראות עצמה כשווה בין שווים, ומעצם היותה אישה מעמדה נחות.

לסיכומו של עניין, הגיבורות של דבורה בארון ב-"כְּרִיתוּת" פאסיביות באופן כמעט מוחלט אל מול גורלן והן ככלי וכחפץ בידי ההלכה, בידי החברה ובעיקר, בידי בעליהן. אין להן שליטה על ההחלטות וההכרעות, גם ואפילו כשאלה תקפות לגביהן. כיצד הן מתמודדות עם המשבר האישי שלהן, היות שכך? לא רק שהן אינן מזהות אותו כלל וכלל, הן גם אינן מודעות ליכולותיהן ולכוחותיהן לצאת ממנו. הן קופאות במקומן, לא מסוגלות לברוח וגם לא להילחם, ומרגע שהמשבר פוקד אותן, הן נשאבות לתוכו ומאבדות בו את עצמן ואת שפיותן.

מתוך סיפורה, דבורה בארון מצטיירת כסופרת פמיניסטית חלוצה, שכתבה על נשים מנקודת מבט נשית. עם זאת, היא גם מציגה מציאות נשית פסימית, המתארת נשים כקורבנות של נסיבות חייהן. בארון מציגה נשים כמי שנתונות לחסדי גברים ולחסדי החברה. הן אינן מסוגלות לשנות את גורלן, ואינן מודעות ליכולותיהן. ייצוג זה הוא בעייתי, מכיוון שהוא מחזק סטריאוטיפים מגדריים שליליים.

עם זאת, חשוב לציין כי בארון הייתה חלוצה בכתיבה על נשים. היא הייתה אחת הסופרות העבריות הראשונות שכתבו על נשים מנקודת מבט נשית, והיא עשתה זאת בצורה כנה ואמיצה. תיאוריית הפמיניזם הרדיקלי טוענת כי דיכוי נשים הוא שורש כל הדיכוי. ומסבירה מדוע בארון מציגה נשים כקורבנות של נסיבות חייהן.

תיאוריה פמיניסטית נוספת המתכתבת עם אופן כתיבתה של בארון היא תיאוריית הפמיניזם הסוציאליסטי, הטוענת כי דיכוי נשים נובע מיחסים חברתיים וכלכליים.

רשימה ביבליוגרפית

1-איריגארי, לוס, מין זה שאינו אחד: מבחר (מצרפתית: דניאלה ליבר; ייעוץ מדעי והקדמה: דינה חרובי; אחרית דבר: מירי רוזמרין), תל אביב: רסלינג, 2003

2-בארון דבורה, כריתות, בתוך: פרויקט בן יהודה, פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשכ"ח 1968

3-דה בובואר, סימון, המין השני, כרך ראשון - העובדות והמיתוסים, הוצאת בבל, 2001, תרגום: שרון פרמינגר.

4-דה בובואר, סימון, המין השני, כרך שני - המציאות היומיומית, הוצאת בבל, 2007, תרגום: שרון פרמינגר.

5-הרציג, חנה, "מגדר", בתוך: אורי רם וניצה ברקוביץ (עורכים), אי/שוויון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006, עמ' 220–227

6-סיקסו, הלן וקלמנט, קתרין [2006] [1975]. זה עתה נולדה. מצרפתית: הילה קרס. עריכה מדעית: קרולה הילפריך. רסלינג, ליבידו סדרה לתרגום.

7-Bloom, Harold [1973] [1997]. The Anxiety of Influence.  New York: Oxford University Press

8-Butler, Judith, "Sex and Gender in Simone de Beauvoir's Second Sex" in Yale French Studies, No. 72 (1986), pp. 35–49

9-Enns, C. Z., Williams, E. N., & Fassinger, R. E. (2013). Feminist multicultural psychology: Evolution, change, and challenge. In C. Z. Enns & E. N. Williams (Eds.), The Oxford handbook of feminist multicultural counseling psychology (pp. 3-26). New York, NY, US: Oxford University Press

10-Enns, Carolyn Zerbe (1997). Feminist theories and feminist psychotherapies. New York: Haworth Press

11-Firestone, Shulamith (2003). The Dialectic of Sex: The Case for Feminist Revolution. Farrar, Straus and Giroux

12-Hare-Mustin, Rachel, and Maracek, Jeanne (1988). The meaning of difference: Gender theory, postmodernism, and psychology. American Psychologist, June

13-Liss, M., Hoffner, C., & Crawford, M. (2000). What do feminists believe? Psychology of Women Quarterly, 24(4), 279-284

14-Lerner, Harriet Goldhor (1988). Women in therapy. New York: Jason Aronson Inc

15-Moi, Toril, "While we wait: The English translation of The Second Sex" in Signs: Journal of Women in Culture and Society vol. 27, no. 4 (2002), pp. 1005–1035

16-Jehlen, Myra [1981]. Archimedes and the Paradox of Feminist Criticism.  The University of Chicago Press

17-Root, M. P. (1992). Reconstructing the impact of trauma on personality. In Brown, L. S., Ballou, M. (Eds.), Personality and psychopathology: Feminist reappraisals (pp. 229-265). New York: Guilford

18-Williams, E. N., & Barber, J. S. (2004). Power and responsibility in therapy: Integrating feminism and multiculturalism. Journal of Multicultural Counseling and Development, 32, 390-401