היה יום ראשון בבוקר, אחרי לילה טרוף חלומות ויקיצה מיוזעת. שוב יחזרו הכניסה הלא נעימה, השנאה העזה לריח, ההשלמה, כמעט עד יום שלישי בבוקר יתקשה להתרגל, ואחר-כך חוסר הרצון לצאת מתוך הריח הזה: והיתה לו פקידה, מזכירה, יפה מאוד, קראו לה יפה, אחרי שקודם היתה לו פקידה אחרת, מכוערת, והוא לא נכנס לחדר שלו כשהייתה שם, והיה יוצא כשבאה, ואפילו שידע כמה לא מוסרי כל המשחק הזה, לא יכול היה למנוע את זה, כי שנא כל מה שהיה שייך לה וכל מה שנגעה בו, כדי כך שנא הכל, רק בגלל שלא היתה יפה, כאילו היתה אשמה, והוא ביקש להחליף אותה ותירץ תירוצים, תירוצים כבר מצא, שגיאות כתיב, רשלנות, יחסי־מין עם אסיר, בחדרו ממש, וגם היא לא אהבה את יחסו אליה, ואולי גם חלמה להיות פקידת-בוס, בוס אמיתי, חטוב, בעל בלורית, אולי שפם, אולי אפילו זקן פרוע, אולי עיניו יהיו אדומות מחוסר שינה, וכל טעות קטנה שהיתה עושה הפקידה המכוערת במשרדו של מפקד כלא 6, היתה מכעיסה אותו מאוד, והוא צעק, נאנח, מלמל משפטים בשפה זרה, מה עשה שככה הצבא גומל לו על כל מה שעשה, וגם הומור היה בהערות הללו על אודות השגיאות שעשתה הפקידה המגושמת, שהשתדלה, כל־כך השתדלה, להיות בסדר, כי ריחמה עליו, עם המלמולים שלו, אבל מצד שני, כיוון שבאה לצבא עם הרבה תקווֹת לשפר את בטחונה העצמי, ולצאת מרשות הוריה, ולהיכנס לרשות מפקד כזה או מפקד אחר, נאלצה להודות כי הצבא מתחיל להרוס את מעט הביטהון העצמי שהיה לה, בניגוד מוחלט לייעודו, ולכן מילאה טופס 55 והועברה לכלא 400, כלא הנשים של הצבא, וכלל לא נודע מה היה סוף הקריירה הצבאית שלה.

העברתה לא פתרה כלום. כלום. במקומה הגיעה מכוערת אחרת, וגם אותה ביקש להחליף עוד לפני שיהיו כל מיני תקריות ובכי ועלבונות, וכשבא לקמצ״ר לבקש טובה, להתחנן שיחליפו גם אותה, נאמר לו, כצפוי, שהנה הוא מחליף יותר מדי פקידות, ואי אפשר להחליף ארבע פקידות בפחות משנה, ולכן לא היתה לו ברירה אלא להודות, באוזני מי שהודה, שאין הוא יכול לסבול חיילות מכוערות, ושחיילות מכוערות מוציאות ממנו את הרע החבוי בו ואין הוא יודע למה, ומיהר גם להישבע שאין לו שום כוונות מיניות, באמת לא, אבל אינו יכול לסבול חיילות מכוערות (ולפעמים הוא חושב לעצמו איך הוא מרסק להן את הפנים או קורע להן את השדיים, ולפעמים הוא חושב בזעווה איך זה שעד עכשיו לא עשה ככה אף פעם, אבל את זה הוא לא אומר עכשיו לראש אגף כוח-אדם במשטרה הצבאית, אלא רק מודה בתמימות, שאין כמותה לשכנע, שאין הוא יכול לסבול חיילות מכוערות ושגם לו מגיעה פעם אחת פקידה יפה עם חזה גדול), והקצין מדפדף באלבום תמונות ובוחר איזו תמונה, תיכף יראה לו, ואומר שהוא מבין ללבו, כי בדיוק ככה גם הוא הרגיש כשהיתה לו פעם פקידה רזה כמו חולת שחפת, ושניהם צוחקים, וגם מתבדחים כמה בדיחות, אבל מפקד הכלא ביקש עזרה, זה מה שהוא ביקש, ובשביל העזרה הזאת צריך היה להשפיל את עצמו ולנבל את הפה עם החזיר הזה, וכבר נתקף צער על הפקידה המכוערת שבכתה פעם, כשהייתה לבדה במשרד, כיוון שחשבה שאין איש סביבה, בכתה ובכתה, כי הרי ידעה למה שנא אותה המפקד, ומצד שני יש כל-כך הרבה חיילות מכוערות, ואיך יכול קצין כוח האדם, הממונה על מילויין של כל כך הרבה דרישות: פקידים, פקידות, סוהרים, סוהרות, חובשים, חובשות, קב״נים, קב״ניות, פקידות סעד, מִבְצְעי מלביש, חוקרים, חוקרות, שומרי מחנות שבויים למלחמה הבאה, חוקרי שבויים למלחמה הבאה, נהגים, כל־כך הרבה דרישות - איך הוא יכול להבטיח למפקד הכלא הזקן חיילת יפה (והחיילות היפות בלאו הכי רוצות ללכת לחיל הים, כי שם מרשים להן פעמיים בשנה, או שלוש, פעמיים הוא קובע, ואחר-כך מתחרט וחוזר בו ואומר שלוש פעמים בשנה מרשים להן, שלוש פעמים או פעמיים בשנה, ללבוש מדים לבנים לבנים), ובכל אופן, למרות כל מה שראש אגף כוח אדם במשטרה הצבאית אמר ונאנח והעלה במוחו כל מיני אפשרויות – הסכים לבסוף, תמורת הבטחה לדאוג לשלוח לו עשרה אסירים לעבודות שיפוץ, וגם בנה של עוזרת־הבית שלו הוכנס לעבוד במרפאה של הכלא – ובסופו של דבר נשלחה אל מפקד הכלא פקידת-מפקד יפה למדי, ומאז לא רצה המפקד לצאת משם, רצה לשבת ולהביט בה ולחוש אפילו את המחנק הלא נעים הזה בגרון, וגם נמלא פחד מוזר – לא הפחד שתקף אותו למראה הפקידות המכוערות, שכל רגע יכה בהן או ידרוש מהן דרישות משונות שעלו במוחו בצחוק, תתפשטי, או תשרטי את עצמך בפטמה, מחשבות שלא העלה על דל שפתיו אף פעם; לא מחשבות כאלה הפחידו אותו, אלא פחד אחר, בנאלי יותר, עמוק יותר, מצמרר יותר, שמא תרצה לעזוב כאן, משום שהוא מסתכל עליה או נכנס לחדר ועובד כל היום לצידה, באותו חדר, ואולי היא בכלל מעדיפה מפקד שנכנס לחדר רק פעם ביום ושואל אם יש משהו חדש, וכשתבקש לעזוב, יצטרך למנוע ממנה, והיא תיסע לראיונות למעלה ותפעיל דמעות וקשרים אחרים, ולא יהיה לו לב לסרב, ולא ידע איך יסרב, ולכן היה מפקד כלא מגוחך לגמרי, בבת-אחת הפך מפקד כלא 6 להיות אדם מגוחך לגמרי, התחיל אפילו לעשות דיאטה, קצת, לא יותר מדי, והקפיד על מדיו והלך לרופא־שיניים לתקן שיניים שנרקבו לו קודם, כי פתאום הרגיש כאב שיניים, וגם הכין לה קפה במקום שהיא תכין לו קפה, ואחר-כך התפתה מאוד לבקש ממנה שתכין לו קפה, וכשהכינה לו קפה נמלא רגש מוזר, אהבה נאמר, אבל גם פחד מילא אותו כאמור: בת ה-18 יפה כמו חלום, נמוכה ומלאה וצוחקת, ועוד מעט תיסע, או תלך לקורס קצינות, או תשתחרר, או תיאנס ותעזוב, אבל הוא לא העז לשאול אותה אפילו שאלה הכי קטנה, גם כשרצה לדעת למה היא צוחקת, לא העז לשאול, כי לא רצה לפגוע בנוחיות שלה, ורק חשב איך תרגיש נוח יותר, ואם היא רוצה סמכויות ייתן לה סמכויות, ואם תרצה לגרש סוהרים, תוכל לגרש סוהרים, ברור שהיא יודעת טוב יותר מה צריך לעשות, כי אנחנו לא מִתקן ענישה אלא מקום לתקן את הראויים לתיקון, אמר לה, והיא הביטה בו בפליאה ואמרה לו: ״מוזר כמה שאתה מזכיר לי ספר אחד שקראתי״, ולא עזר לו שום דבר, היא לא זכרה איזה ספר קראה חוץ מ׳אבא גוריו׳, וזה לא היה הספר שהוא הזכיר לה, בכך היתה בטוחה.

 * יצחק לאור- משורר, סופר, הוגה דיעות.הרומן הידוע שלו "עם מאכל מלכים" ראה אור בתחילת שנות התשעים וסימן אבן דרך משמעותית בספרות העברית לדורותיה. הרומן, יצא לאור מחדש בשנה הנוכחית-2013.