סיפור:
על הרכבת/ מחמוד תיימור מערבית ראובן שבת
בוקר בהיר המסיר את החשכה מהלב העצוב, ומחזיר את רוח הנעורים לזקנתנו ,רוח עדינה מרעננת את הלבבות ומפיגה את דאגות הנפש. בגן, העצים מתנדנדים ימינה ושמאלה אנשים הולכים ברחוב, חום עמלם היומי זוחל לטבע הדברים. אני מנסה לשאול את עצמי. אבל אני לא מוצא כלום.
לקחתי את קובץ השירה של מוס'ת וניסיתי לקרוא אותו, אבל לא הצלחתי, אז זרקתי אותו על השולחן, התיישבתי על ספסל, מצאתי את עצמי חושב כאילו אני טרף בציפורני הזמן.
ישבתי שם וחשבתי זמן מה, ואז קמתי, לקחתי את המקל, יצאתי מהבית והלכתי, בלי לדעת לאן הרגליים שלי מובילות אותי, עד שהגעתי לתחנת באב אל חד'יד'. שם עמדתי וחשבתי, ואז החלטתי לנסוע קצת לנוח, וקניתי כרטיס מחלקה ב' ולקחתי את הרכבת לכפר לבלות שם את כל היום.
ישבתי באחד המושבים של הרכבת ,ליד החלון.
היו לו עיניים ועפעפיו עצומות, כאילו הוא עדיין לא התעורר משנתו. אחר כך הוציא מכיסו מחרוזת תפילה עם מאה ואחד חרוזים, והחל לחזור על שם אלוהים, הנביא, החברים, הקדושים והצדיקים. הפניתי את מבטי ממנו וראיתי בחור צעיר למולי.
הסתכלתי על הנער ועלה בדעתי שהוא תלמיד שזה עתה אך סיים את הבחינה וחוזר לכפר שלו לבלות את חופשתו עם משפחתו וחבריו. הצעיר הביט בי כשהסתכלתי עליו, ואז הוציא מארנקו רומן מסיפורי הרכילות של האנשים, והחל לקרוא, לאחר שהפנה את מבטו ממני ומהפרופסור, הסתכלתי על השעון, בתקווה שהרכבת תזוז לפני שנוסע רביעי יגיע לפתע.
החדר השתתק; התלמיד קורא את הרומן שלו, הפרופסור חולם, האפנדי מביט בבגדיו לפעמים ובנוסעים בפעמים אחרות, ואני קורא את עמק הנילוס, מחכה שהרכבת תנוע לפני שיגיע נוסע חמישי.
ישבנו שם זמן מה, לא דיברנו, כאילו חיכינו שמישהו יגיע. ואז נפתחה דלת החדר, וזקן בשנות השישים לחייו, פניו אדומות ועיניו בורקות, העידו על כך שהוא ממוצא צ'רקסי. מאלו השואלים אותם מאיפה הם באים ולאן הם הולכים. אחר כך שמענו את שריקת הרכבת שמורה לאנשים לעזוב, והרכבת נעה לאחר זמן מה, ואספה את האנשים שנותרו.
הרכבת המשיכה בזמן שישבנו, בלי לומר מילה, כאילו ציפורים על ראשנו, עד שהתקרבה לתחנת שוברא'ה ואז הצ'רקסי בהה בי, ואז אמר, פנה אליי: "יש חדשות חדשות, אדוני?"
אמרתי לו, מחזיק את העיתון ביד: אין שום דבר בחדשות היום שמושכות תשומת לב, חוץ מהידיעה על העניין של משרד החינוך בהפצת החינוך ובמאבק באנאלפביתיות.
האיש לא נתן לי זמן לסיים את דברי; כי הוא חטף את העיתון מידי בלי לבקש את רשותי, והתחיל לקרוא כל מה שראה, ומה שעשה לא הפתיע אותי; כי אני מכיר אנשים עם החדות של הצ'רקסים, ואחרי כמה זמן הגיעה הרכבת לתחנת שוברא'ה, ואחד מראשי העירייה של קלוביה עלה לאזור הישיבה שלנו הוא היה איש ענק עם שפם גדול ואף שטוח על פניו, והוא הראה סימני כוח ובורות. ראש העיר ישב לידי לאחר שקרא את סור'ת אל-פתחה והתפלל עבור הנביא, ואז יצאה הרכבת לקליוב.
הצ'רקסי ישב זמן מה וקרא את העיתון, אחר כך קיפל אותו והשליך אותו על הארץ .הוא אמר: הם רוצים להפיץ חינוך ולהילחם באנאלפביתיות כדי שהאיכר יוכל לעלות לדרגת אדוניו, והם לא יודעים שהם מבצעים פשע גדול.
הרמתי את העיתון מהאדמה ואמרתי: איזה פשע?
- אתה עדיין צעיר ולא מכיר את הטיפול היעיל לגידול חקלאי.
-לאיזה טיפול אתה מתכוון? האם יש טיפול יעיל יותר מחינוך?
הצ'רקסי קימט את מצחו ואמר בכעס: יש טיפול אחר.
-מה זה?
הוא צעק בשיא ריאותיו, מה שהעיר את הפרופסור משנתו הוא אמר: השוט! השוט לא עולה כלום לממשלה, אבל חינוך דורש הרבה כסף, ואל תשכח שהאיכר נכנע רק למכות; כי הוא היה רגיל לזה מהעריסה לקבר.
רציתי לענות לצ'רקסי, אבל ראש העיר - שאלוהים ישמור עליו - חסך ממני את הטרחה לענות הוא אמר לצ'רקסי, מחייך חיוך שקרי: אתה צודק, אדוני, אתה צודק אם היית גר בכפר כמונו, היית אומר יותר מזה. אנחנו סובלים עם החקלאי מה שאנחנו סובלים; בואו נרסן אותו ונמנע ממנו לבצע פשעים.
הצ'רקסי הביט בו בחשדנות ואמר: אתה גר בכפר?
- נולדתי עם זה, אדוני.
- אלוהים יברך.
השיחה הזו התקיימה בזמן שהפרופסור ישן עמוק, והאפנדי הלבוש היטב הביט בבגדיו, אחר כך הביט גם בנו וצחק. אשר לתלמיד, מבט של מיאוס ניכר על פניו, והוא עמד לדבר מספר פעמים, אך דבר לא מנע ממנו מלבד ביישנותו וגילו הצעיר. לא יכולתי לשתוק על מה שאמר הצ'רקסי, אז אמרתי לו: האיכר, אדוני, הוא בן אדם כמונו, ואסור לאדם שלא להתייחס יפה לחברו.
ראש העיר פנה אלי כאילו פניתי אליו, ואמר: אני האדם הבקיא ביותר בחקלאות, ויש לי הכבוד להיות ראש עיר עם אלף איש. אם תרצה לדעת יותר על חקלאות, אענה לך. האיכר, האפנדי שלך, יכול להצליח רק על ידי מכות, והביי צדק במה שאמר (והוא הצביע על הצ'רקסי).
הצ'רקסי אמר בחיוך סרקסטי: אף אחד לא יכול להגיד לך כמו מומחה.
התלמיד זעם ולא יכול היה לשתוק. הוא אמר, רועד: החקלאי, הוד מעלתך ראש העיר...
ראש העיר קטע אותו ואמר: תגיד "הוד מעלתך". כי הגעתי למקום השני לפני עשרים שנה.
התלמיד אמר: "החקלאי, כבוד השופט, אינו מציית לפקודותיך אלא בהכאתו, כי מעולם לא התייחסת אליו אחרת. אילו היית נוהג בו טוב, היית מוצא בו אח שישתף איתך פעולה ויעזור לך. אך למרבה הצער, התנהגת אליו רע, אז הוא נקט בכך למעשה לפגוע בך כדי להיפטר מהעוולה שלך ואת החקלאי הזה .אתה מפתיע אותי!
ראש העיר הניד בראשו, הביט בצ'רקסי ואמר: אלו תוצאות החינוך.
אמר הצ'רקסי: הוא ישן והתעורר ומצא את עצמו אחראי.
האדון הלבוש היטב פרץ בצחוק, מחא כפיים ואמר לתלמיד: בראבו, ג'נטלמן, בראבו, בראבו.
הביט בו הצ'רקסי, ורידיו מתנפחים ונשימתו קשה, ואמר: מי אתה?
אתה אדם בר מזל ועליז, אנס.
הוא צחק כמה פעמים ברציפות.
לא היה מוצא לצ'רקסי לצעוד קדימה, אז הוא צעק, לפעמים ירק על הקרקע, ובפעמים אחרות על חלוק הפרופסור ונעל ראש העיר: "אדבסיס, זה רק איכר".
אחר כך הוא השתתק, והקהל השתתק, והסערה עמדה להירגע, אלמלא פנה ראש העיר אל הפרופסור ואמר: אתה טוב השופטים, אדוננו, אז תפסוק לנו בתיק הזה.
הפרופסור הניד בראשו, כחכח בגרונו, ירק על הארץ ואמר: מה הדין לי לפסוק ברוך השם?
האם חינוך מועיל לחקלאי יותר מאשר מכות?
הפרופסור אמר: בשם אלוהים, החסד ביותר, הרחום ביותר. אכן, הענקנו לכם ניצחון ברור . הנביא עליו השלום והברכה אמר: "אל תלמדו ידע לבני השפלים".
הפרופסור חזר לעייפות שלו, עוצם את עפעפיו בתדהמה. צחק התלמיד ואמר: תתבייש לך, אדוני. יש בין העשירים והעניים שיש להם מוסר גדול, כשם שיש ביניהם שהם ברמה הנמוכה ביותר.
ואז ניגש הפרופסור ואמר: אוי ואבוי! מאז שלמדתם לדבר ג'יבריש, הושחתו המוסר שלכם, שכחתם את מצוות דתם, וחלקכם התנשאו, עבריינים, מתנשאים והכחישו את קיומו של הבורא.
הצ'רקסי וראש העיר צעקו: "יהי אלוהים איתך, פרופסור". אמר הצ'רקסי: הילד פחד לאכול עם אביו, והיום הוא מעליב אותו ועומד לסטור לו.
אמר ראש העיר: הילד לא ראה את פני דודתו, וכעת הוא יושב עם אשת אחיו.
הרכבת עצרה בקאליוב, אז בירכתי את כולם ועזבתי אותם. הלכתי בדרכי לכפר, בקושי שמעתי את קולה של הרכבת ושריקתה כשהיא רצה דרך כרי הדשא הירוקים. בגלל כמות הדיבורים שמהדהדת באוזני.
