מאמר:
ספְרות על כּפּות המֹאזניים- על ד"ר אביב עקרוני ז"ל/ הרצל חקק
על מורשתו של אביב עקרוני – שילוב של ספרות עברית, תרגומים משובחים מספרות העולם – וביקורת ספרותית מעמיקה. ואל נשכח, אביב עקרוני השפיע על מערכת החינוך ועל אגודת הסופרים העברים
לאחרונה התבשרנו בשורה שהטילה כבד על הספרות העברית – ב - א' באדר תשפ"ה - אביב עקרוני המשורר, המתרגם והמבקר הלך לעולמו.
לאורך כל הדרך הוכיח עקרוני שאינו ספון במגדל שן. הוא השפיע על מערכות החינוך ותרם למתהווה בספרות העברית.
עקרוני היה נצר למשפחת אקרמן, יליד תל אביב. את הדוקטורט שלו כתב על ראשית החסידות וידוע מחקרו המעמיק על השפעת המהר"ל מפראג על התרבות העברית. מילא תפקידים בהסתדרות, בסוכנות היהודית, בעיריית רמת גן – ובעיקר השפיע על הספרות העברית. תפקידיו באגודת הסופרים העברים ובארגון פא"ן הותירו חותם. ואל נשכח את תרומתו כיושב ראש מכון גנזים וכממלא מקום המועצה לביקורת סרטים ומחזות. בשנים האחרונות היה עורך כתב העת 'פסיפס'.
במשך שנים פרסם עקרוני בכתבי עת נחשבים וכן בעיתונות הכתובה – סקירות על ספרים שיצאו לאור במשך השנים. אביב עקרוני תרם רבות לשדה התרגום – וקובצי השירים שתרגם הכילו פניני שירה מכל רחבי העולם. מי שיציץ בערך עליו ב'ויקיפדיה' ימצא עושר מרתק במיוחד.
אסופת המאמרים המרכזית שבה קיבץ את סקירותיו נקראת 'על כפות המאזניים'. הנה כמה רשמים שלי מן הקובץ המעמיק הזה. אסופת המאמרים של אביב עקרוני משקפת דרך והשקפת עולם. הקורא בספר זה חש שהוא במסע מרתק להבנת הספרות העברית והספרות הכללית – והקווים המשיקים ביניהן.
ממרחק שנים ניתן לראות פעלו של מבקר ספרותי – והפריזמה המוצגת בפנינו רחבת אופקים. אביב עקרוני פרסם מאות מאמרים במשך השנים, והאסופה שלפנינו היא מבחר, תמצית משנתו של עקרוני בקליפת אגוז. לעקרוני בקיאות רבה בספרות העברית ובמקורות היהדות, והוא מיטיב לרדת לשורשי הדברים.
במבט ממעוף הציפור על מאמרים שפורסמו לאורך שנים, ניכר שעקרוני היטיב לבחון ניגודים המתרוצצים בספרות העברית – יסודות של ניתוק ומגמה של המשך. השם "על כפות המאזנים" כמו מבטא רצון עז של המחבר לשקול הכול בזהירות ותוך בקשה למצוא את האיזון. מבטו של עקרוני על הספרות העברית אכן חשף דמות של תקופה, הסיר את הלוט מעל כיוונים של התהוות ספרותנו.
כבר בקריאת ניתוח שירו של ביאליק "קראו לנחשים" ניתן להבחין בעינו החדה של המבקר, ועקרוני בוחן את הרקמה השירית במקביל לבחינת המטרה האידיאית של המשורר. עקרוני יורד לנבכי הרבדים הלשוניים של השיר וקובע: "המרקם התיאורי אינו אלא גילוף של נוף פנימי ראשוני המצוי בנפשו המשורר ומועלה כלפי חוץ מכוח הדחף, שבו הוא מריץ את שורותיו. כמבקר אמיתי הוא נוטל את השורה המתארת את ה"עב" ומשווה אותה לשורה מן השיר "ואם ישאל המלאך" ("עם יחידה, לבנה וקטנה...ונפשו יצאה בראותו") ועם השיר "מי אני ומה אני" : "רק עב קטנה במרום...".
הניתוח של עקרוני אינו מדקדק רק ברבדים הלשוניים, אלא נדרש לשאלה בדבר החלוקה של שירי ביאליק לשירים אישיים ולשירים לאומיים. לעקרוני גישה אינטגרטיבית: "אף השירים הקרויים לאומיים אינם אלא פרי גילויים של רחשי נפש ומראות נוף פנימיים, הבוקעים הרבה מעבר לתכולתה ועוצמה של האידיאה".
לעקרוני מסילות לאותם משוררים גדולים, שידעו לכתוב בעט אוהב לא רק על מצוקת היחיד אלא גם על מצוקת האומה, וכמבקר בעל ראייה כוללת ומקיפה ניסה בעין אוהבת להבין את הקשר בין דרכי המבע השונים. כך בחן בכישרון גם את שירתו של יעקב אורלנד, ומעבר לשירים חשף רבדים תת קרקעיים - את ההגות ואת המשנה שבין השיטין.
יפה גם היום לשמוע קביעות כה מאלפות: "אנו מוצאים אצלו מערכת גלויה של שירי חיפוש ה'אני' או שירים 'פרגינטיים'. בשירים אלה תהה המבקר על העומק ביצירת המשורר -והוא תוהה היכן נמצא מהות מציאותו של הדיוקן השירי – "עדיין לא גילה המשורר את פשר היותו ופשר שברו של חלום חייו, אך שביב של תקווה כבר ניצת".
המבקר היטיב למצוא הן הלאומית והן האישית: עינו של המבקר מבקשת לראות דברים מעבר, לחשוף את דמות היחיד – ואת תמונת הכלל והתקופה המובלעת בין השיטין: תוך ניתוח של אקוורל קיצי מנוף כינרת, ובחינה של השיר "כדרך אבות" הוא מחפש את הקשר בין אבות ובנים, כנייר לקמוס שיסייע לו לחשוף את ההוויה הישראלית ואת ההוויה האנושית. מסקנתו אחת: "האב ממשיך להתקיים בבנו ובנכדו ובדורות הבאים. המשכיותם של החיים והמשכיותה של היצירה האנושית הן מתחרותיו הגדולות של המוות".
עיוניו האינטגרטיביים של עקרוני בשירה נוגעים לא רק בשירת דור האבות, אלא גם במשוררים צעירים יותר. גם בבואו לבחון את שירתו של משה דור, הידוע כמשורר "ילידי" השר את שירת הארץ ונופיה, צולל עקרוני בין השיטין ומגלה את מראות הנפש מעבר לנופים המתוארים. תמצאו בספרו ניתוח שירים של מאיר ויזלטיר, יערה בן דוד, אבנר טריינין, נתן יונתן, פנחס שדה בצד עמודי תווך מן הדור הקודם - ביאליק, ש' שלום, גבריאל פרייל, עזרא זוסמן, יונתן רטוש.
ההיכרות של עקרוני עם שירים מדורות שונים מגלה בפנינו קווי אופי של יחידים ושל דורות.. עקרוני בוחן יצירות מתוך שאיפה מובהקת לבחון טקסטים בכלים ספרותיים, ובד בבד הראייה מוצאת אידיאות, כיווני חשיבה, דרכים שונים לעיצוב הזהות.
אחד היוצרים הזוכים להארה מיוחדת בספרו של עקרוני הוא המשורר איתמר יעוז קסט, שעדיין לא זכה להכרה האמיתית, ובעת כהונתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים הציעה האגודה את מועמדותו לפרס ישראל לספרות. ניתוחיו של עקרוני עושים צדק עם היוצר: יעוז-קסט שהעמיד במרכז שירתו את ה"דו שורש" והיטיב ליצור שירה שחותרת לעבר שורשי זהותנו, כאן ושם, מוכיח שניתן ליצור כאן שירה ישראלית חדשה: שירה שיונקת מן העבר, ובה בעת יונקת מן העצבים החשופים של ההוויה הישראלית.
התחושה היא שאיתמר יעוז-קסט מיטיב לפלס נתיב מ"דור בארץ" ל"דורות בארץ".
עקרוני הוכיח שלא היה רק מבקר שירה אלא גם מבקר פרוזה, וכאן הוא נדרש בספרו לבחינה של הספר "אחיזה של חול". אנו נסחפים אחר הניתוח של עקרוני ואחר חשיפה של תמצית ההתמודדות – אותה התמודדות פנימית שמעלה סיפורו של יעוז-קסט, הקונפליקט בין שתי ההוויות, בין שתי הזהויות.
הטעימה מן הדיון בספר "אחיזה של חול" מוכיחה עד כמה חסרה בארץ ביקורת שתיתן לנו ראייה מקיפה יותר של יצירת יעוז-קסט. עקרוני מיטיב לבחון את שאלות הזהות, את תחושות הכישלון והכאב, את המגע בין הזהות הצברית לבין הזהות של ניצול השואה.
גם בניתוח קובץ הסיפורים של דוד שחם "היום האחרון לחיי, ניכרת משיכתו של עקרוני לבחון הגות של יוצר, דרכו של יוצר ופרוזאיקן לחשוף את זהותו באמצעות העלילה הסיפורית. לאחר ניתוח של סיפור בעל רקע היסטורי מובהק, בוחן עקרוני סיפור בשם "האפשרות האחרת" כדי לעקוב אחר דרכו של גיבור הסיפור לחשוף את עצמו, והוא מצטט את השורות החזקות: "מי אני? היכן אני? מדוע אני?.|".
אסופת המאמרים מזמנת לנו הפתעה מענגת בדמות עיון מלומד ורגיש באגדות תלמודיות. עקרוני חושף בלשון חסכנית את העימות בין רבי מאיר לרבן גמליאל, וכל זאת בסוגיה המרכזית באגדה במסכת הוריות:
המאבק לעליונות – ומעבר לבחינת הטקסט הוא חושף בפנינו מסכת אנושית לא קלה – המזימה לסילוקו של רבן גמליאל, העמידה בניסיון, מערכת הניגודים.
סקירה על ספר אינה יכולה להקיף הכל, ואכן יש מקום לדון גם בסקירותיו של עקרוני על יצירות מספרות העולם: האסופה כוללת רשימות מעמיקות על סמואל בקט, ג'ורג' אליוט, פרימו לוי, ג'והן סטיינבק, עזרא פאונד, ז'אן קוקטו ועוד.
אסופת המאמרים מעידה כי ביקורת אמיתית אינה נכתבת בריחוק, וטעות לראות בה ז'אנר קר ושכלתני. מקריאה בעיוניו של עקרוני אנו חשים את מעורבותו ביצירות, את הכורח שהוא חש להבין את הנפש שמאחורי ההגות או מאחורי תיאורי הטבע. המבקר אינו רק חוקר ואיש מדע, אלא יוצר המקורב לכתובים, מקורב נפשית לכותבים.
אכן הספרות העברית איבדה יוצר רב פעלים – יצירה אב גונית, שכל כולה התחברות למורשת העברית לדורותיה. יהיה זכרו ברוך!
