מאמר:
על הספר המלחמה הזו אינה שלך –כינרת מעיין/ יוכבד בן דור
כינרת יקרה, את אישה שאיבדה את בעלה
את אישה שיש לה שם בין שמיים למים
ואני יודעת שמילותייך נמחצות בתוך הדמעות
על גדות הזמן את בועטת בחלומות העקודים
ומתפללת "הללויה".
הספר, " המלחמה הזו אינה שלך", חושף אהבה עמוקה, וניחן בתובנה
בתופעה נדירה על החיים, על זוגיות יחידה בין גבר ואישה. הסופרת כותבת זורם
בלי נשימה, בתחושה של בכי פורץ, במתקפה חזיתית של אין זמן.
האישה חולה בסרטן והידרדרותה מהירה ולוהטת.
בעלה אינו יודע נפשו,
מרגיש כמו אמבולנס המזנק לפעולה להצילה.
אוהב אבוד החבוי בתוכה,
שולח לה אהבה-- תרופת פלא רק שלה,
טורף כל פירור ומיד צולל לתוך מערבולת מחלתה.
רץ הלוך ושוב, יחף ולבוש לגמרי.
הוא יוצא מדעתו.
האישה שלו חולה, והוא הופך אותה לנימפה.
"רוקד" במעגל סביב שתזדקף כמו תמיד בטוחה ומוריקה.
הוא יודע שמצבה הולך בכיוון לא טוב, אבל לא יכול להפסיק.
כאילו כיוון צינור מים על שניהם, מחוברים, לא נפרדים.
במהלך הטיפולים הקשים התרככות מצטברת סביב עיניה של האישה החולה,
היא מנסה לצחוק, אבל
כמו אצל הילד ההולנדי שהוציא את האצבע מהסכר, כשהיא מניחה לעיניה להתרכך,
הכול מתמוטט.
1
תוך כדי הקריאה אני מבחינה שהמלחמה של הריפוי הופכת למלחמה
שלו, למרות שם הספר:" המלחמה הזו אינה שלך".
הדברים נפרמים סביב שניהם, וכל קצה בנפרד עומד בתוך הריסות. תשושים נדרשים
כל כך הרבה אנרגיה לקרב הבלימה, והרבה שקט חולף ביניהם. מתנשמים כל אחד
להציל עצמו, וזמן רב לוקח למילה לפלס לה דרך אל הגרון.
היא יודעת שיש לו כוונה טובה, שרק לא תיעלם לו,
אבל היא חומקת לו ככה בין האצבעות,
והוא נותר בכאוס נוראי.
לכתה נתפס בתוכו באיטיות מייסרת שופך מילים שלו שלה מבלי שיוכל לחשוב מה לומר.
מהרגע הראשון שהתוודע למחלתה, חלק מסוים ממנו האמין שהוא יציל וירפא אותה.
חלם בהקיץ והעביר את מחשבותיו ומעשיו במבוך של תקוות.
מותה הפריך בטירוף.
וזהו זה. זה הכול.
הספר נפתח בארבע מילים משיר השירים: " כי עזה כמוות אהבה". ואכן כל ימיהם באהבה ובהבטחה.
בסופו מסתיים : " תומאס מאן כתב בהר הקסמים כשהתייחס למוות כי בני האדם
יוצאים מערפל בתחילת חייהם וחוזרים לערפל בסופם. ניכר כי הבהירות הנראית
בין הערפילים האלה היא אשליה".
" רגע אחד קטן הוא מתרפק מזיכרון הציטוט הזה, מרגיש בהיר יותר, לפחות לעצמו.
לרגע נוסף נכנס פנימה לייאוש עמוק, הלוא כיצד אפשר לשאת את המחשבה שכל מה
שהיה איתה, עם יפעת שלו, עם צוקי האהובה והנדירה, שישים וארבע שנות חייה המפוארות,
היה אשליה, ורק המוות וודאי? " ( שם, עמוד 118 ו 119).
2
הוא ידע שתלך, היא ידעה שתלך, ושניהם ניסו לזכור את כפות ידיהם המחפשות
גופם הנמתח עד שהתכופף, עד ששניהם לא הצליחו לשכוח כמה רחוקים הם מעצמם...
הסופרת, כינרת מעין, הצליחה לכתוב באריכות את כל אהבתם של האיש והאישה, במקצב
של נשימה אחת...
היא התעטפה בטלית שחורה בבדידות המוות שלו ושלה,
ואז כתבה על קדושת הזמן: עבר, עתיד, הווה שהוא עוצמה של הרגע החולף.
ואם תשאלי את המלאך, תאמרי לו: " מי שברך קדוש הוא וקדוש שמו"
