שיר:

אלדוראדו-ארץ הזהב/ אדגר אלן פו מאנגלית יעקב שקד

אֶלדוֹרָאדוֹ

- אֶרֶץ הַזָּהָב (1)

עוֹלֵז וְרוֹהֵב,

אַבִּיר אַמִּיץ לֵב,

  בַּקַּיִץ וּבַסּתָו,

לִנדּוֹד כֹּה הִרחִיק,

וּבזַמּרוֹ שִׁיר עַתִּיק,

  חִפֵּשׂ אֶת אֶרֶץ הַזָּהָב.

אַך הוּא בָּא בַּיָּמִים--

הָאַבִּיר הַתָּמִים--

  וְאוֹר לִבּוֹ הוּעַב.

גּוֹרָלוֹ לֹא אִינָה

בְּדַרכּוֹ אַף פִּינָה

  דּוֹמָה לְאֶרֶץ הַזָּהָב.

וְעֵת הוּא כָּשַׁל

וְלִבּוֹ בּוֹ נָפַל,

  צֵל זָר אֵלָיו קָרַב--

"הוֹ, צֵל," הוּא שָׁאַל

"אֵיכָה זֶה אוּכַל--

  לִמצוֹא אֶת אֶרֶץ הַזָּהָב?"

"מֵעֵבֶר לְהַר

וְיָם וּמִדבָּר

  בֵּין עֲמָקִים וָעָב,

רְכַב בּלִי תּפוּנָה,"

הָצֵל לוֹ עָנָה,

"אוּלַי שָׂם אֶרֶץ הַזָּהָב."

אֶלדוֹרָאדוֹ

- אֶרֶץ הַזָּהָב (2)

מאת אֶדגָר אָלֶן פּוֹ

תרגם, יעקב שקד

אַבִּיר רוֹהֵב,

  הָדוּר רוֹכֵב,

בַּקַּיִץ וּבַסּתָיו,

  לִנדוֹד הִרחִיק,

  שָׁר שִׁיר עַתִּיק,

לִמצוֹא אֶת אֶרֶץ הַזָּהָב.

  אַך הַתָּמִים-

  בָּא בַּיָּמִים-

וְאוֹר לִבּוֹ הוּעַב

  כְּשֶׁלֹּא גִּילָה

  אַף צֵל צִילָה

שֶׁל אֶרֶץ הַזָּהָב.

  וְעֵת כּוֹחוֹ

  תַּשׁ, כְּרוּחוֹ,

צֵל זָר אֵלָיו קָרַב-

  "צֵל," הוּא שָׁאַל,

  הֵיכָן אוּכַל

לִמצוֹא אֶת אֶרֶץ הַזָּהָב?"

  "הֲרֵי הָחוֹשֶׁך

    תַּעֲבוֹר,

וּלגֵיא צַלמָוֶת קרָב.

  דּהַר, עַז לֵב דּהַר,"

  הַצֵּל אָמַר-

"אוּלַי שָׁם אֶרֶץ הַזָּהָב!"

Eldorado

By Edgar Allan Poe

Gaily bedight,

A gallant knight,

   in sunshine and in shadow,

Had journeyed long,

Singing a song,

  In search of Eldorado.

But he grew old-

This knight so bold-

  And o'er his heart a shadow

Fell as he found

No spot of ground

  That looked like Eldorado.

And, as his strength

Failed him at length,

  He met a pilgrim shadow-

"Ho shadow," said he,

"Where can it be-

  This land of Eldorado?"

"Over the Mountains

Of the Moon,

  Down the Valley of the Shadow,

Ride, boldly ride,"

The shade replied-

  "If you seek for Eldorado!"

על אלדוראדו / שקד

זהו שיר חידה. אניגמה שמסתיימת בשאלה-משאלה. ככל חידה, הוא קצר ואפלולי. אך סיומו מותיר יותר שאלות מאשר גופו. אדם בעקבות חלומו. אדם בעקבות גורלו. זאת היא התגלמות האשליה. אם כל האשליות. ארץ הזהב. רק תבוא אליה והכל מזומן לפניך. אבל זוהי רק אשליה. גם המזומן. השאלה הגדולה של האם אדם חי את חייו, או שהם חיים אותו.

אֶל-דוֹרָאדוֹ היא - בספרדית - המוזהבת. אחרי גילוי אמריקה, צצו אגדות שיש ביבשת החדשה הזאת מקום, ארץ, שיש בה אוצרות זהב לאין שיעור ומידה, עד כי אף רחובותיה מרוצפים בזהב. ותמיד היו אנשים שהאמינו שיש מקומות כאלה, ויצאו לחפשם. האם פו - מוכה עוני וריש כל ימיו - מוכה אכזבה על כי הוא, המוכשר כל כך, לא ראה ברכה חומרית בכשרונו כי רב? האם השיר הזה מתאר את עלומיו מלאי העזוז - כשיצא לחיים עצמאיים, מלא בטחון בכך שכשרונו יביא לו את מה שמרבית בני האדם הצליחו להשיג מבחינה חומרית? הוא הינו האביר הרוהב. לא מפשוטי העם. אביר. "A gallant knight". לוחם רם-המעלה שהעולם פרוש לרגליו.

מי שיחפש, יוכל למצוא הקבלה סיסטמתית בין הצד החומרי של חיי פו, לארבעת בתי השיר. היציאה מלאת התקוה לחיים עצמאיים; המפלות הכלכליות שנחל בזו אחר זו; ההכרה בכך שתוחלתו נכזבה; ואז, אולי, ההיאחזות באיזו תקווה מיסטית, פלאית, ב"צֵל זָר" המופיע פתאום כמין דֵאוּס אֶקס מָכִּינָה. וזה עונה לו שהארץ קיימת. קיימת אולי. אבל מעבר להרי החושך ולגיא הצלמוות.

השיר נכתב ב-1949, ויש האומרים ש'אלדוראדו' היה שירו האחרון של פו. יש גירסאות אחרות, לפיהן היה שירו האחרון 'אנבל לי', או אולי 'הפעמונים' (The Bells). פו נפטר ב-1849, ובערוב ימיו היה עֵד לקדחת הזהב (the gold rush), שתקפה את אמריקה ב-1848. הבהלה לזהב עוררה את אגדת אלדוראדו ביתר שאת. רבבות אנשים עזבו הכל בתקווה לזכות בַּכֹּל. כל אדם מחפש את אלדוראדו שלו. אבל, כמאמר שירה של רחל, לכל איש הנְּבוֹ שלו. כמו משה שראה את הארץ המובטחת, הנכספת, מהר נבו, ואליה לא עלה בידו לבוא. זאת היתה לפּו נבו, אליה לא עלה בידו לבוא.

אם לא היה זה השיר האחרון אותו כתב פו, ברור שהיה אחד האחרונים. אי אפשר להימנע מלראות בו את הסיכום העגום של חייו. למאמין בחיי העולם הבא, זהו רק שלב. עליו רק לצלוח את הרי החושך ואת גיא הצלמוות, ואז יבוא אל הארץ המובטחת, לגן העדן. גם ב'העורב' שואל פו על לֶנוֹר אהובתו המתה "נָא, אֱמוֹר, אָזנִי קָשֶבֶת, וְנַפשִי שְׂבֵעַת עֲצֶבֶת, / הַבְּעֵדֶן, נֶאֱהֶבֶת, אַחֲבֵּק אוֹתָה לָעַד?" אבל גם שם העורב עונה לו, "לֹא עוֹד לָעַד."

ואולי מדבר השיר על הביקוש אחר האושר. אולי על נפשו שְׂבֵעַת העֲצֶבֶת של פו. בכל פעם שמצא אושר, נלקח זה ממנו, מוטיב החוזר בשירתו. "מֵאוֹשֶר שַֹרפֵי אֵל אוֹשרֵנוּ גָדַל / ולָכֵן הֵם קִנאוּ בַה וּבִי" כותב פו ב'אנבל לי' - דוגמה אחת מני רבות. כמה עצוב הוא מראה האביר שהיה צעיר, ועכשיו הוא זקן ובא בימים, שלא מצא את שביקש. אך הלא זהו גורל מרבית בני האדם. או, כמו שאמר המשורר-פילוסוף הנרי תוֹרוֹ, "בּנֵי-הָאָדָם, בְּרוּבָּם, חַיִּים חַיֵּי יֵאוּשׁ שָׁקֵט." (The mass of men live lives of quiet desperation. Henry David Thoreau).

תרגמתי את השיר המופלא הזה - מועט המחזיק את המרובה - לפני שנים. תמיד הפריע לי שלא יישרתי קו עם מבנה השורות בנות ארבע ההברות של המקור. מאידך גיסא, ניחמתי את עצמי, מרבית המלים בעברית ארוכות הרבה יותר ממרבית המלים באנגלית. מרבית המלים באנגלית הן בנות הברה אחת בלבד. כך יכול המשורר להכניס במרבית השורות ארבע מלים בארבע הברות. בעברית הסיכוי לכך קלוש. אתה כותב 'ירקותיהם' וחיסלת  בית שלם.

התפשרתי לפיכך וחרגתי בתרגומי מן המסגרת של ארבע הברות. הם השנים  שבתי וניסיתי לתרגם בארבע הברות, אבל אחרי שתיים שלוש שורות העניין נראה לי בלתי אפשרי. רק כעבור שנים, התפצח לי העניין, ובקלות שהפתיעה אותי. חוץ משורה אחת. השורה "Ride, boldly ride" זאת היא פשוט שורה מרגשת וענקית. ארבע הברות בלבד, שלוש מלים בלבד, ששתיים מהן בכלל זהות, החלק של ה-boldly ride הוא במלעיל לא נוח לעברית, וראה איזה משפט. אני כותב בדרך כלל בקלות ובהנאה. עם השורה הזאת נאבקתי ימים אחדים. עלו במוחי אפשרויות שונות, אך אף לא אחת מהן הניחה את דעתי. האמת היא שגם מן השורה בה בחרתי לבסוף "דהַר, עַז לֵב דהַר,", איני שבע רצון. זה לא ה-boldly הנהדר שבמקור. בקריאה בקול, יש למשוך את המלה 'ride', כציווי, כהבטחה, כקריאת עידוד. אפשר למשוך את החלק הפתוח של המלה עד אין קץ, לפני שסוגרים אותה. אפשר לעשות זאת גם עם 'דהר', וכמובן שיש לבטא את ה'ד'