"וְהַדְּבָרִים הַחֲסֵרִים וְהַשְּׁתִיקוֹת הַנּוֹסָפוֹת"-

 על הספר "עֵיבָל" לחיים גורי, הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2009

 מאמר מאת: חיים סֶפְטִי

חיים גורי כותב בספרו זה על המלחמות שבהן לחם ועל אשר התרחש בהן ועל תוצאותיהן הפיזיות והנפשיות הטראגיות והקשות על הכלל, שהיה צד להן, ועל היחידים, שהשתתפו בהן, הן בעת המלחמות והן בתקופות שלאחריהן. גורי אינו מציין באילו מלחמות מדובר. נראה שדבר זה מלמד על כך שגורי מבקש להעניק מימד של הכללה לשיריו שבספר זה, דהיינו שהוא כותב, בעצם, על מלחמות בכלל. יחד עם זאת, הואיל ואנו יודעים  כי הוא לחם במלחמות שמאז מלחמת העצמאות ועד מלחמת יום הכיפורים (ראה למשל בעמודי "בפתח הספר" שבכרך ג' של שיריו המכונסים, "השירים", בהוצאת "מוסד ביאליק" ו"הקיבוץ המאוחד", 2011), הרי שנראה שגורי מתייחס בשירי הספר למלחמות אלה, בדגש רב ומיוחד על מלחמת העצמאות, כפי שיצוין בגוף המאמר.

ספר זה הינו ספר רחב יריעה, המקיף בשיריו השונים נושאים רבים תחת נושא-על שניתן לכנותו "המלחמות ותוצאותיהן", ובמהלך מאמר זה גם אנסה להגדירם ולפרטם. 86 שירי הספר מהווים למעשה מחזור שירים (על מנת להדגיש שמדובר במחזור שירים, בחר גורי שלא להעניק לשירים שמות, אלא מִספרים עוקבים).

א': הנושא הכללי של מלאכת הכתיבה השירית, שבפניה עומד גורי בכתיבת שירי ספר זה:

שלושת שירי הספר הראשונים עוסקים בנושא הכללי של מלאכת הכתיבה השירית, שבפניה עומד גורי בכתיבת שירי ספר זה.

שיר מס' 1 פותח בשורה "והדברים החסרים והשתיקות הנוספות", הרומזת על דברים נעלמים, בלתי ידועים, חסרים מבחינת התודעה הציבורית, כפי שיובהר בהמשך הספר, ועל שתיקות צופנות סוד בעניין אותם "הדברים החסרים".

השיר הזה עוסק, למעשה, בקושי הנפשי של גורי לכתוב את שירי הספר, כי "אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ, אָז לָמָּה לְךָ, לָמָּה לְךָ.".  בשיר זה לא מובן לנו, הקוראים, מהו אותו "עִקָּר", אך ככל שאנו מתקדמים בקריאת השירים, אנו מבינים כי "הָעִקָּר" הזה הוא המלחמות שעליהן כותב גורי בשירי ספר זה, על צדדיהן הקשים ובמקצת אף הבלתי מוסריים, ואנו מבינים שלגורי היו לבטים כבדים האם לכתוב שירים אלה, אך, מצד שני, הדחף להיות ישר עם עצמו ולספר על אשר ארע אינו מניח לו, והוא כדיבוק בנפשו.

גורי מדמה את עצמו ל"מְשֻׁגָּע שָׁקֵט", כלומר כמי שנוהג בשיגעון בכך שגם בזִקנתו הדחף לספר ולכתוב על אשר ארע אינו מרפה ממנו, והוא תמהַ מדוע הוא ממשיך במלאכת כתיבת השירים הללו: "אָז אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ, אָז לָמָּה לְךָ, לָמָּה לְךָ". "אִם הָעִקָּר כְּבָר יָדוּעַ"- במובן של עיקר הדברים שאתה עומד לכתוב עליהם (על המלחמות וגו', כאמור לעיל), שאם הם ידועים, מדוע זה אתה מתאמץ להוסיף ולעסוק בהם ביצירתך השירית. הַפְּנִיָּה "אָז לָמָּה לְךָ" טומנת בחובה תחושה של גורי שלא כדאי לו להוסיף ולעסוק בנושאים שעליהם הוא עומד לכתוב בשירי הספר זה. בעניין צירוף-המילים "מְשֻׁגָּע שָׁקֵט" שצוטט לעיל, יצוין, כפי שניווכח בהמשך המאמר, שגורי המשורר, בסִפרו זה, כלל וכלל אינו "מְשֻׁגָּע שָׁקֵט", ובמקצת מהשירים הוא כותב דברים קשים, כך שצירוף-מילים זה הינו אירוני.

בשיר מס' 2 מביע גורי את דעתו הנחרצת (להבדיל מהסתייגותו שבשיר הראשון) כי מוטב לו שלא יכתוב את השירים הללו. הוא לא יצליח (באופן מטפורי, כמובן), "לשחד" (את השופטים, בלשוני, הלוא הם קוראי השירים) ו"עדי אופי" שיעידו לטובתו לא יימצאו לו (כי חבריו, שלחמו עמו והיכולים להעיד לטובתו, המכונים בשיר זה "האחרים ההם", כנראה ימשיכו בלעדיו, כלשונו, כלומר: יעזבו אותו לנפשו ואף יתרחקו ממנו ויתנערו ממנו: "אתה תראה שָׁם את גבותיהם המתרחקים ממךָ", וזאת, ללא ספק, עקב כך שהוא חשף סודות הידועים רק להם, שהשתיקה יפה להם, לדעתם). הדבר נותן רמז נוסף לאותם "הדברים החסרים והשתיקות הנוספות": חשיפתם עלולה להביא להרשעתו בדין (שוב, באופן מטפורי, כמובן), כלומר, מוטב שלא יכתוב את השירים ולא יחשוף את "הדברים החסרים", את הסודות שעדיין אינם ידועים לציבור הרחב. שוב, אנו רואים כאן רמזים לסודות שעתידים להֵיחשף בשירי הספר.

שיר מס' 3 מתאר מצב, שבו פלוני, היודע דבר-מה בלתי נעים על עברו של גורי, עלול לצעוק ביטוי פוגע כלפיו. חלק מן השומעים יפצירו בו להניח לגורי, אך חלקם "יִשְׂמְחוּ עַל שֶׁסּוֹף-סוֹף אוֹמְרִים אֶת הָאֱמֶת". נוסף כאן נדבך לרמזים, שפוזרו בשני השירים הראשונים, האומר כי יש לנו בספר זה עניין עם סודות, שיש מי שמבקשים לנָצרם ויש מי שישמחו אם יגלו אותם.

ב': הקשיים הפיזיים והנפשיים של הלוחמים בלחימה היומיומית, ועל ההרוגים משני הצדדים:

גורי מתאר סיטואציה קונקרטית מהמלחמה (נראה שמלחמת העצמאות, וכך גם לגבי יתר ההתייחסויות שבפרק זה), שבה הסיירים מייעצים ללוחמים להפתיע את האויב (שיר מס' 13). "מִי יוֹדֵעַ", שואל גורי, אולי הפעם יזכו להתערבותה של "אֶצְבַּע אֱלֹהִים" למענם. גורי יוצר אֶרמֵז (אלוזיה) לסיפור דבורה הנביאה, שהובילה לניצחון על צבא סיסרא ("אוּלַי, לְשֵׁם שִׁנּוּי, הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם/ יִלָּחֲמוּ גַּם לָנוּ", כותב גורי, על פי דברי דבורה בשירתהּ, ב"שופטים" ה' 20). מן הציפייה להתערבותה של "אצבע אלוהים" למענם, עולה שמצבם של גורי וחבריו הלוחמים היה קשה (ואכן, גורי מתאר, בשיר מס' 21, מצבים קשים במלחמות, שבהן הסכנות "הקשיחו והלכו"). עולה כאן התמונה הידועה, שבה, במצבים קשים, לוחמים, אף שאינם משתייכים למאמינים, מבקשים סעד מן השמים.

גורי משלב, בשילוב מעניין ומיוחד, את קריאתו של אלוהים אל אברהם "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ...אֶל- הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ" ("בראשית" י"ב 1) עם הקריאה ביחידות הלוחמות לנוע בקרב ("נוּעַ נוּעַ סוֹף"- שיר מס' 22): "נוּעַ נוּעַ סוֹף, לֶךְ לְךָ בַּלַּיְלָה, אֶל אַרְצְךָ, אֶל מוֹלַדְתְּךָ.". תנועתם של הלוחמים בדרכם לקרב מתוארת בצבעים קשים. גורי אומר את האמת: הדרך אל הקרב היא "דֶּרֶךְ הָאֶבֶן, דֶּרֶךְ עֵיפָתָא [עֵיפָא, חשֶׁךְ], דֶּרֶךְ דּוּמָה וְצַלְמוּתָה"- דרך קשה כאבן, אולי דוממת כאבן, אולי כאבן-מצבה. זוהי דרך של עלטה, קבר וּשְׁאוֹל, דרך המבשרת מָוֶת.

גורי מנגיד בין המרחבים ותכלת השמים, שהינה בבחינת "שַׁעַר הַשָׁמַיִם לְבַדּוֹ" (שיר מס' 25), מרחבים המשתרעים למלוא עין והפתוחים עד אין קץ, לבין המציאות הקשה של תוצאותיהן של המלחמות: "הַבַּרְזֶל שֶׁיִּשָּׁאֵר" (של כלי המלחמה שנפגעו) ו"הָעֲצָמוֹת הַמַּלְבִּינוֹת" (של הלוחמים שנהרגו) שיישארו בחולות, והזיכרון מתרחק מהם.

בחמש השורות הראשונות של שיר מס' 31 מתאר גורי לוחם (מן הסתם- הוא עצמו), הנמצא בטבע הפתוח, במצב של שֶקֶט, ויש לו זמן (למחשבה), שבדרך כלל אין לו בקרבות הבלתי פוסקים. במצב זה הוא חושב על כך שהאויבים עייפו כמוהו- חיילי שני הצדדים חווים אותם מצבים. בשלוש השורות הבאות אומר גורי שהאויבים, אמנם, הרחיקו מעבר לגבעות, אך הוא ידע ש"הֵם יֶשְׁנָם, שֶׁהוּא יָקָר לָהֶם,/ שֶׁהֵם לֹא יִפָּרְדוּ מִמֶּנּוּ, כִּי מַה יַּעֲשׂוּ  הֵם בִּלְעָדָיו./ כִּי מַה יַּעֲשֶׂה בִּלְעֲדֵיהֶם.".  גורי, לדעתי, וזאת על פי שירים אחדים שבספר, מתייחס לחיילי האויב ביחס הומאני לחלוטין, ולפיכך אני סבור, שהוא רוצה להאמין שגם הם מתייחסים אליו באותו יחס, ואין לראות בדבריו אלה סרקאזם. גורי הוא הומניסט אמיתי, אוהב אדם אמיתי, טהור-לבב וחף משנאה כלפי אויביו. הוא רואה בהם כמי שקשורים עמו בעבותות של גורל המשותף להם כבני אדם, הדומים זה לזה בהווייתם הבסיסית.

גורי וחבריו הלוחמים נמצאים במצב מתמשך של מכאוב רִגְשִׁי ("וְהָאוֹר הַהוּא מֵעֵבֶר לַדְּמָעוֹת"- שיר מס' 34) ושל פגעים וייסורים ("מִתְמַכְּרֵי הַתַּלְאוּבוֹת")- הם מצויים תחת שמש הקיץ היוקדת במלוא עוזה והיו רוצים לנוח מעט, אך הם ממשיכים לנוע, מאחר שעליהם למהר ולהגיע לקרב הבא. שיר זה מתאר היטב את קשיי הלוחמים במלחמות. לא הרואיות בלבד יש במלחמות, אלא גם קשיים פיזיים וסבל רגשי ונפשי ללוחמים.

גורי שם בפיו של "כוכב הערב" את השאלות הנוקבות: "כַּמָּה יַעַבְרוּן? כַּמָּה יִשָּׁאֲרוּן...?"- מי יעבור את הלילה הקרֵב בשלום ויישאר בחיים למחרת, ומי לא- מי ייהרג בקרַב הקרוב (שיר מס' 35). גורי בחר בצירוף-המילים "כמה יעברון", המופיע ממש כך בפיוט ליום הכיפורים "וּנתנֵה תוקף" לרבי אמנון ממגנצא, על מנת להעביר לקוראים את התחושה, שהלוחמים חשו לפני כול קרב, כמי שנמצאים במצב של יום הדין, במצב של מי שדינם עומד להיגזר. ראוי לשים לב לאמצעי האמנותי  שנוקט כאן גורי- כה נוקבות וקשות הן השאלות, וכה ניסו, כנראה, הלוחמים להסתירן איש מרעהו, עד שגורי בחר לשים את השאלות הללו בפיו של "כוכב הערב"; וכמו כן, כוכב הערב הינו "נמוך מהרגיל", כמטאפורה למצב רוחם השפוף של הלוחמים.

גורי מביע את תקוותם של הלוחמים, שמאחר שעד כה הם שרדו בקרבות שהיו, הרי שהם יישארו בחיים גם לאחר הקרבות הבאים (שיר מס' 36). הלוחמים נאחזים בכל "סימן" על מנת לקוות כי לא ייפלו בקרבות. במידה מסוימת, מבחינת הרעיון העקרוני של הצורך של לוחמים הנמצאים במצבים קשים לבקש סעד ותקווה מגורמים טרנסצנדנטיים, דומה שיר זה לשיר מס' 13 הנ"ל.

גורי מתאר את הלוחמים, השבים מאחד הקרבות לעת ערב. חללים רבים נפלו בקרב, כך מובן מהמילים "ונִצּחון פירוס בעיניהם", והדבר ניכר בפניהם ובעיניהם ובתנועתם האיטית, תנועה מהורהרת ועצובה כמו במסע הלוויה. ראוי לשים לב שבשיר זה (מס' 43), באופן יוצא מן הכלל, מכנה גורי את הלוחמים, ששבו מן הקרב, במילה "אַחַי", פעמיים, כמבע של אהדה וקירבה נפשית אליהם, לאחר שאיבדו רבים מחבריהם.

גורי מנגיד בין הארץ הפיזית שופעת האוֹר לבין הלוחמים, שהיו נתונים במצב של צעקה, פְּעוּרֵי-נשמה (שיר מס' 52).

גורי מתאר מצב של מלחמה מתמדת. אין ללוחמים הפוגה בין הקרבות. כל יחידה חיונית, דבר המלמד על מחסור חמור בלוחמים ומרמז על מצב קשה במערכה (שיר מס' 54, וראה גם את הכתוב לעיל על שיר מס' 34). שיר מס' 55 מציג מצב זה של לוחמה ללא הפסקה באופן חריף יותר: הלוחמים מבקשים לתת להם לנוח מעט מן הקרבות. קבלת ההחלטה לגבי בקשתם מושווית על ידי גורי לבקשה לחנינה בפני דיינים, אך בקשתם נדחית.

גורי כותב על הסתבכות המלחמה ועל ריבוי הנופלים ועל ריבוי הבוכים עליהם. הנותרים בחיים קראו מדי פעם "מהטקסטים המאוחרים" (לא מובהר מה הם- אולי טקסטים לְזיכרון שנכתבו על הנופלים על-ידי חבריהם ואולי טקסטים ספרותיים שנכתבו על הנופלים או על המלחמה), ולאחר מכן שבה השתיקה המעיקה (שיר מס' 57).

גורי מתאר הוויה קוֹצית, שבה שהו הלוחמים, ובה כאילו ברנר המת עודו חי והוא מצוי שם, עִמם "זָב דָּם [מן הקוצים, אך גם כמטפורה], עוֹדוֹ אומד את היותנו/ בלב החשבונות הלא גמורים", כלומר בלב חשבונות הנקמה שטרם תמו.

ג': זיכרון המלחמות וזיכרון הנופלים וההשפעות הנפשיות של זיכרונות המלחמות על הנותרים בחיים:

גורי מתאר את חיילי האויב המוטלים מתים, כמו לוחמינו המתים, ולא הרחק מהם. תיאורם נובע מיחס אנושי לאנשים שנהרגו בקרב, אף אם ממחנה האויב הם, ועולה מתוכו תהייה נוקבת מדוע הגיעו הדברים לידי קטל הדדי, למרות שכבני אדם דומים הם לחיילינו במעשיהם ובהתנהגותם (שיר מס' 9).

גורי מתאר את זיכרון לוחמינו המתים, שאינו מניח ללוחמים שנותרו בחיים (שיר מס' 10). שיר מס' 11 ממשיך  לעסוק בלוחמינו המתים, המוטלים בקרבות השונים, ומקנה להם מאפיינים מיתיים ("והם עזים כקודמיהם"), וכך מקנה להם הילת גיבורים מיתולוגיים: "כְּתֹם תרועת החצוצרות וְדַהַר הסוסים האבירים,/ כפי שֶׁצֻּיַּן בָּאוֹדוֹת ובאֶפוסים", ומיד לאחריהם מציין גורי את "האנשים ההם", שלמרות מוֹת חבריהם המשיכו "לנוע אל האש הממתינה להם", מתוך "חוש ההשתייכות ורגש הבושה" (שני המניעים האמיתיים לנכונות הלוחמים להילחם באומץ, לפי עדויות ידועות של לוחמים, וזו עוד ראייה שגורי הינו משורר-אמת). גם בהמשך שיר זה מתגלה גורי כמשורר-אמת: לצד הילת המיתוס, שהוא קושר למתים וההערכה שהוא חש כלפי הלוחמים החיים, אין הוא מכחד ש"הַפַּחַד ההוא מסרב לעזוב את גופו", וחושב על "הקֹשי העיֵף להיות גִבּורים/ תחת שמים קלויים, הנושרים אפר חם". יצוין כאן שבשירים רבים מאזכר גורי במודע ביטויים וצירופי-מילים ייחודיים משירת ביאליק, לעיתים תוך ציון שמו, אך בשיר זה קיים, אולי, קורטוב השפעה של ביאליק, אולי לא-מודעת ואולי מודעת. כוונתי לתיאורם של המתים "המוּטלים" והם "עַזִים", המזכיר את תיאורם המיתי של מתי המדבר של ביאליק ("מוּטלים בחַמה ענקים...עַזִּים פָּנֵימוֹ...). ייתכן, כאמור, שבמתכוון השתמש גורי במילים אלה, כְּאֶרמֵז, כדי שהאסוציאציה שלנו תוביל אותנו אל "מתי מדבר", הפואמה המיתית. ראוי גם לציין שהצירוף "תחת שמיִם קלויים" מזכיר מאד יצירה  נוספת של ביאליק, שאף בה ישנם מאפיינים מיתיים, הלוא היא "מגילת האש": "כוכבים נִתזו מן-השמיִם הקלויים" כותב ביאליק בתחילת פרק א' של היצירה. אף לגבי צירוף-מילים זה ניתן לומר, שייתכן שגורי התכוון שהאסוציאציה של הקוראים תוביל אותם ליצירה מיתית זו. שיר מס' 16 מחזק את דבריי אלה בעניין האֶרמֵזים לשירת ביאליק וסיבתם (ארמזים למקורות מיתיים). בפרקים ד' וְה' של "מגילת האש" כותב ביאליק על "איש אֵימוֹת זְעוּם עפעפיִם", וגורי, בשיר מס' 16, כותב: "הזמן זְעוּם העפעפיִם מאיץ בה את סוסיו קסומי החַלחלה"- והדמיון הוא לא רק בצירוף-המילים "זעום עפעפיִם", אלא גם בהקבלת-המשמעות שבין המילה "אֵימות" לבין המילה "החַלחלה", ומובן, אפוא, שלפנינו ארמז מכוון.

בשיר מס' 23, הכתוב, כמו רבים משיריי הספר, בגוף שני רבים, מוליך אותנו גורי אל "הלגיון העשירי", הלגיון הרומאי בפיקודו של אספסיאנוס, שדיכא את "המרד הגדול" (66-72 לספירה) והחריב את בית המקדש השני. גורי רוצה לומר לנו שהארץ רווּיה במלחמות עוד מימי קדם, והיא זוכרת אותן ואת תוצאותיהן הקשות ("מָלֵאנוּ עִיֵּי מִקדשים" וגו'), וגם אנו, שבלשון המשורר "מאבותינו הקדמונים ירשנו את ההמתנה לאסונות" וגו', זוכרים. רוצה לומר: כה עמוקים הם הזיכרונות, עד שהוטבעה בתודעתנו ההמתנה לאסונות, כאילו מדובר בדבר צפוי שלא ניתן למָנעו. גם רחמים לא יועילו לנו, כפי שלא הועילו לקדמונינו.

תוצאותיהן הנפשיות של המלחמות על הלוחמים מתוארות בשיר מס' 24. גורי כותב בשיר זה בלשון יחיד: "מחציתי נשארה", ומכאן שמחציתו אבדה במלחמות, מחצית מנפשו, והוא מתקשה לשאת זאת וחושש שנפשו תהיה "חולה", או שיזיקו לה. את המילים "אצטרך להתפלל" שבפיו של מי שאינו מאמין  אני מפרש כאמירה מתוך עומק המראות הקשים מנשוא שראה גורי במלחמות וצערו על אובדן רבים מחבריו, שהוא, בנפשו הרגישה, נושא זה עשרות רבות של שנים.

בנושא הזיכרון עוסק גם שיר מס' 30. הלוחמים זוכרים הכול. הם זוכרים הן את הטבע הישראלי, היוקד בקיץ, שיש בו חמדת-יופי ומאכלים משיבי נפש, אך גם "סכין שלופה." וגם "נְחֹשֶׁת הרקיע.", רוצה לומר: שמים קשים כמתכת, הגם שצבעם יפה כנחושת. השיר פותח בהבטחה, לכאורה: "יהיה אחרת, טוב", אך הֶמשכו מלמד שזו הבטחה שלא תתגשם, לפחות לא בַּמלחמות. הטבע הפיזי יקיים את חלקו בַּהבטחה ("כל חמדת הקיץ... אבטיחי הבעל להחיות נפשנו."), אך "הטבע" האנושי לא יקיים זאת. הטבע האנושי נושא "סכין שלופה", וכן "שַׁבְּרִיּוֹת, נַבּוּטִים...מִטענֵי צד, מארבים". אלה הם חלקים אינטגראליים מ"הַבְּשׂוֹרוֹת" שיש לארצנו מוכת המלחמות להציע ליושביה. האסוציאציות של גורי  מובילות אותו אל מלחמות ישראל העתיקות ("עורב וזאב וזֶבַח וְצַלְמֻנָּע, כל נְסִיכֵמוֹ"- על פי "תהילים" פרק פ"ג, שמתוכו שרים חזנים צבאיים בהלוויות של חיילים, וראה גם "שופטים" פרק ח'- שרי ומלכי מדין שהובסו בידי גדעון) וכן מובילות אותו לתקופת יוון העתיקה, לספרטה. גורי, כמשורר-אמת, אינו מנסה לייפות את המציאוּת: לוחמים מתייפחים בהלוויות של חבריהם. אך בְּדימוי של ספרטה, סמל הגבורה וקשיחוּת הלוחמים מימי קדם, שכביכול "כּחֻלשה רגעית מתיַפחת על כתפנו", הוא מבהיר שמדובר בחולשה רגעית של לוחמים, אך הדבר אינו גורע מגבורתם.

כפי שמצוין בהערה בתחתית השיר, ה"נוּנוּן" (ראשי תיבות, נ"נ: נושא נשק), המצוין בשיר, הינו קומנדקר צבאי, המשמש לנשיאת נשק וגם לנשיאת ארון. בשילוב מילה זו בשיר (בלשון רבים- "נוּנוּנִים"), מקיף גורי את שני צדדיה של המלחמה- הגבורה, גבורת הלוחמים, היוצאים לקרב בקומנדקרים, והאובדן, אובדן הנופלים, המוסעים להלוויות בקומנדקרים. שוב, גם בשילוב מילה זו בשיר,  גורי אינו מנסה לייפות את המציאות, ולצד ציון גבורת הלוחמים הוא אינו מסתיר את מחירן הנורא של המלחמות- נפילת לוחמים. גם כאן אנו רואים, שוב, שגורי הינו משורר-אמת.

גורי נעזר בעצמים מן הטבע על מנת להביע את מחשבותיהם של הלוחמים על חבריהם, שאינם עִמם עוד: "כַּמָּה שִׁקמים כבדות שָׁבוּ וחִפשו בינינו/ את אלה שאינם." (שיר מס' 37). מטפורית, הטבע שותף לחוויותיהם ולמחשבותיהם הללו של הלוחמים. גורי אף מעיד שזיכרון הנופלים הינו עִמו לילה-לילה (שיר מס' 56)

גם שיר מס' 58 עוסק בנופלים משני המחנות, גם ממחנה האויב, כמו שיר מס' 9. גורי כותב, שהוא שומע את קולותיהם של הנופלים משני המחנות, שעולים מן הקרבות, וקולותיהם מתחזקים ומתערבבים בקולו. שיר זה, כמו שירים נוספים, מביע את הבנתו הרגשית של גורי, כי כל הנופלים, גם אלה שממחנה האויב, הינם בני אדם, וגם בשיר זה הוא מגלה גישה הומאנית נעלה ואצילית.  

בשיר אחר (מס' 62) מביע גורי את צערו על כך שאינו כאחד הנביאים [ישעיהו], שאחד השרפים נגע בפיו בגחלת-אש ("רִצפה") על מנת לטהרו מחטאותיו למען יוכל למלא את ייעודו כנביא ("ישעיהו" פרק ו'), וממשיך בהבעת משאלה לא-ריאלית כי היה רוצה להיות בעל כוח להחיות מתים, כמו אלישע הנביא, שעל-פי המסופר החיה את בנה של האישה הַשּׁוּנַמִּית ("מלכים ב'" פרק ד'), או בעל כוח לרפא (אנשים סובלים ו)חולים הנוטים למות, כמו ישוע הנוצרי, שעל-פי המסופר ב"ברית החדשה" (בשלוש גרסאות: ב"מתי" ח' 5-13, ב"לוקס" ז' 1-10 וב"יוחנן" ד' 43-54) ריפא את "בנו הגווע של שר המאה" (בלשונו של גורי. גורי "מיזג" בלשונו בין שתיים מהגרסאות, ונראה שכך שמע או קרא את הדבר שלא במקור). מובן שכוונתו היא שהוא היה רוצה להיות בעל כוח לרפא/להחיות את הלוחמים שנפגעו/שנהרגו במלחמות. בעיניי זהו שיר מכמיר-לב, שבו בא לביטוי, במשתמע, כאבו הרב של גורי על הפצועים וההרוגים הרבים שראה במלחמות, כאב שהביאוֹ לרצות דברים לא-ריאליים.

גורי עוסק גם, בשירים אחדים, במחיר המלחמות לגבי הנותרים בחיים. בשיר מס' 63 הוא כותב על כך שרבים מהם "שמרו על שתיקה". מועקת הזיכרונות מן המלחמות כָּבְדָה מששערו. מראוֹת מן הקרבות חזרו ותכפו בזיכרונם, ואף בחלומות הלילה הופיעו. גם בשיר זה, בשתי שורות הסיום, מגלה גורי יחס הומאני ל"אויבים" ומספר כי גם הם הפצירו בו ובחבריו, בחלומותיהם, שלא ישכחו אותם .

שלוש השורות הראשונות בשיר מס' 68 הינן מופת של כתיבה אמנותית ובנויות כקרשצ'נדו, במֶסֶר ההולך ומִתגבר מבחינת המשמעות והמִטען הרִגְשי והנָפִיץ. השורה הראשונה ("שָׁם נִהְיֶה הארכיונים") הינה שורה תמימה, חסרת מִטען רגשי או נפיץ. אנו רגילים לחשוב על ארכיון כעל מקום שקט ושלֵו ולא כעל מקום טעון רגשית ונפיץ. השורה השנייה ("שָׁם נִהְיֶה המכתבים החסויים") עולה מַדרגה לעומת השורה הראשונה. זו כבר אינה שורה תמימה, אלא שורה אוצרת סודות, וסודות, כידוע עלולים להיות טעונים רגשית ונפיצים. השורה השלישית מהווה עליית מַדרגה נוספת ("פִּצְצוֹת-הזמן שהותרנו אחרינו")- "פצצות-זמן", פצצות שהונחו בעבר, יתפוצצו בעתיד. אלה הם "הארכיונים" ש"נִהְיֶה", אלה הם "המכתבים החסויים" ש"נִהְיֶה". לדעתי, כוונתו של גורי בשיר זה היא ל"פצצות הזמן" שנותרו בנפשם של הלוחמים (שהרי הוא אומר: "שָׁם נִהְיֶה...שָׁם נִהְיֶה", כלומר: הלוחמים עצמם הם שיהיו לָ"ארכיונים" ולַ"מכתבים החסויים"). אין הכוונה לארכיונים ולמכתבים אמיתיים. אלה הן מטאפורות בלבד לַמִּטענים הנפשיים הכבדים שמותירה המלחמה בנפש הלוחמים, והעתידים להתפוצץ בנפשם-פנימה במהלך חייהם. עלי לציין שניתן לפרש את השיר בפירוש חֲלוּפי ולטעון שכוונתו של גורי בשיר זה היא שהלוחמים נושאים בלבם סודות מן הקרבות ("המכתבים החסויים" וכן "הארכיונים"), שהם מנסים שלא לגלותם, אך הסודות הללו הם כפצצות זמן שסופם לפרוץ מנפשם והם יִתגלוּ בָּרבים. לפירוש זה ניתן למצוא סימוכין בכמה משירי הספר, כגון בשירים המובאים בפרק א' של המאמר, אך לדעתי הפירוש הראשון שפרשתי לעיל הוא הנכון (וגם לוֹ ניתן למצוא סימוכין בכמה משירי הספר), מהסיבה שציינתי לעיל (המילים "שָׁם נִהְיֶה").

הזמן החולף לא יִמחה את העקבות שהותירו המלחמות, הן את העקבות המבורכים והן את העקבות הארורים, הן את המעשים הצודקים, שנעשו בִּשְׁמן של המלחמות והן את העוולות שנעשו בהן. המתים יבואו לבקר את החיים וידברו, כלומר, החיים לא יוכלו לשָׁכחם, והם יופיעו במחשבותיהם ובחלומותיהם ויֹאמרו את דברם ויוסיפו "פרטים לא ידועים.", "כי דברים שרואים מִשָּׁם לא רואים מכאן", כדברי גורי, כלומר: המתים יודעים שהעוול הנורא שנגרם בעצם מותם הוא העיקר, והוא מאפיל על הדיבורים של צד זה או אחר על הצורך במלחמות (שיר מס' 81).

גורי מדבר על הצורך של היחיד בהקשבה לדקויות של תחושותיו, מחשבותיו ורגשותיו. ואולם, אומרים לו לבוא, אולי, ביום אחר, בשעה אחרת, ואולי לאחר שיִבכה ישמעו אותו. היחיד, כך משתמע משיר זה, הוא למעשה יחיד-לנפשו, חי בבדידות נפשית מעיקה, ללא סעד ותמיכה נפשית אמיתיים מחבריו ומן הסובבים אותו (שיר מס' 80).

ד': אי-ידיעת הלוחמים כיצד יימשכו חייהם לאחר המלחמה, והשפעות הזמן החולף ברבות השנים:

בבתים האחרונים של שיר מס' 86 (מהבית הרביעי ועד סוף השיר), הכתובים באופן מטפורי ומופשט למדי, כותב, לדעתי, גורי על כך שעם סיום המלחמה (מלחמת העצמאות, ככל הנראה), הלוחמים לא יָדעו כיצד יימשכו חייהם ("לפנות בֹּקֶר נתקלנו בַּהֶמשך שלא יָדַע לאן עליו לְהִמשך", כותב גורי בדימוי יפה לאדם שקם בבוקר ואינו יודע לאן ילך), וזאת, ככל הנראה, מאחר שהמלחמה הייתה להם מרכז חייהם ותמצית תחושת השליחות שפִּעמה בהם כי הם לוחמים במלחמה קיומית והיסטורית להקמת המדינה,  ולאחר שהסתיימה המלחמה הם כעומדים תוהים כיצד ימשיכו את חייהם.

לפי שיר מס' 69, סופם של בני דורו של גורי, דור הלוחמים של מלחמות ישראל-ערב הראשונות, לא יהיה הֵרואי. בספר זה יורד גורי מ"מצב הצבירה" ההרואי שאִפיין חלקים משירתו המוקדמת ("הִנֵּה מוטלות גופותינו" שבספרו "פרחי אש", 1949, ועוד) ל"מצב צבירה" של החיים הריאליים. סופם יהיה כגרוטאות במגרשי גרוטאות עצומים: "גם אנחנו נִהְיֶה שָׁם, עִם מחצית תַּאֲוָתֵנוּ,/ כָּל אלה שהתחלוּפה גמרה אותם", שֶׁבּוֹ המילה "התחלופה" מדברת במישור המטפורי על תחלופת חלקי מכוניות ומכונות שנשְׁחקו שוב ושוב, עד שהמכוניות והמכונות שבקו חיים, והנמשל של מטפורה זו הם גורי וחבריו, הלוחמים לשעבר, שהתמוּרוֹת שחווּ בחייהם, על תלאותיהם ותלאובותיהם ומראותיהם ומוראותיהם וייסורי זיכרונותיהם יביאו לכך שהם ישבקו חיים.

דימוי מגרשי הגרוטאות שב ומופיע בשיר מס' 70, אך שָׁם- כדימוי לַחיים דווקא ולא לקִרבה אל המוות וְלַדימוי הנרמז של מגרשי הגרוטאות לבית קברות (שבשיר מס' 69). גורי פותח (בשיר מס' 70) באסוציאציה ל"מגרשי הגרוטאות, מחוץ לָעיר", וכדרכו כמשורר-אמת, הוא אינו מתיפייף. הוא יוצא, אמנם, מנקודת מוצא של התכנסות וֵטֵרָנִים, יוצאי מלחמה, שעיקר צביונה, ככל התכנסות של וטרנים, הינו,כידוע, העלאת זיכרונות נוסטלגית ("עִם השירים, שלא היו יפים מהם, עִם כָּל הסיפורים הידועים") ותחושת גאווה של המנצחים על ניצחונם בְּמלחמה, במקרה זה- בַּ"מלחמה ההיא", ה"רשומה על שמם" [במקור: "על שְׁמֵנוּ"] (וכאן ברור, לאור גילם המופלג של המתכנסים, שהכוונה היא למלחמת העצמאות), אך חושף את פניה האמיתיות של ה"וֵטֵרָנִיוּת" שחבריו והוא משתייכים אליה: המתכנסים כבר זָקְנוּ מאד, ו"לעִתים קרובות הדברים נופלים להם [במקור: לנו] מהידיִם", ובלילות, כאשר שקט שורר סביבם, הם שומעים לעִתים קולות ההולכים וקרבים אליהם, מחפשים אותם ואת צווארם. ותיקי מלחמת העצמאות, שגורי מכירם (מן הסתם לא כולם, ואולי בעצם רק גורי, היוצר כאן הכללה, מתוך כוונה אמנותית-פואטית), חיים בתחושה נפשית, לא ריאלית, כמובן (ויתכן שמדובר במטפורה בלבד שיוצר כאן גורי), שהם שומעים קולות של חיילי אויב  שנהרגו על-ידיהם, התרים אחריהם מתוך מטרה לשָחטם, לנקום את מותם.

גורי שב ועוסק בנושא הזמן, ומדבר על כך שנותרו רק "כמה זקנים.../ האמורים לדעת דבר-מה" (על העבר, כמובן. שיר מס' 77), שאותם "מוצא" גורי כמי ש"פוגש בעצים העבֻתים, כִּבדי הזמן" (ההקבלה בין הזקנים לעצים כבדי הזמן הינה ברורה, אך הזקנים רק "אמורים לדעת דבר-מה", בעוד שהעצים הינם "עבֻתים, כבדי זמן",כלומר (נראה שלכך מתכוון גורי), הם נושאים זיכרון מְעֻבֶּה ורב שנים, וכן פוגש גורי בעצמים ובחפצים פיזיים ("קוצים", "שִׁברי כֵּלים", "שרידֵי קירות") ומחפש מושגים וחפצים ("את אָלוּאֶלָה, סָרָפָן וסנדלים תנ"כיוֹת,/ זֵעַת קיץ וסבון 'עָדִין'" מ"התקופה החקלאית", תקופת טרום-המדינה והמדינה בעשׂוֹרֵיה הראשונים. זהו שיר עצוב על ידו האכזרית של הזמן, שלא הותירה אלא כמה זקנים שאולי זוכרים דבר-מה מעברם ושרידים בלבד מתקופה של עשרות  רבות של שנים, תקופה הרואית רבת מעש ועַתירת ערכים ואידיאלים.

אף שיר מס' 78 עוסק בנושא הזמן החולף, הגורם לגורי ולחבריו להבין לִאִטם, "דבר מתוך דבר". השיר אינו מבהיר במפורש לְמה בדיוק הכוונה במשפט "הֵבַנּוּ לאטנו דבר מתוך דבר", אך לפי השורות "הָיִינוּ שָׁם האנשים המחכים", שבתחילת השיר, ו"גמרנו אֹמֶר לא לאבד את התקוָה" שבהמשכו, נראה שהכוונה היא שהם הבינו אט-אט שתקוותם לעתיד טוב יותר, אֲשֶׁר לוֹ הם חיכו זמן רב, אינה קרובה להתגשם. ואולם, על פי סמיכותו של שיר זה לשיר מס' 77, ובמיוחד לשתי השורות האחרונות שלו ("מחפש את אלואלה, סרפן וסנדלים תנ"כיות,/ זעת קיץ וסבון 'עדין'"), ייתכן שהכוונה במשפט הנ"ל היא שהם התפכחו אט-אט מן המושגים והערכים הללו ודומיהם, שליוו אותם בצעירותם, והיו סמלים לפשטות אורחות החיים ב"תקופה החקלאית", פשטות שאותה מחפש גורי, והמייצגת בשיר זה את החיים הערכִּיִים, שאִפיינו את החברה הישראלית באותה תקופה. השיר ממשיך ומסיים באמירה שהאהבה, שחסרה להם בצעירותם, עלתה ופרחה ביתר עוז דווקא בבגרותם. החלטתם שלא לאבד את התקווה מצאה לה ביטוי בפריחת האהבה. הזמן החולף הוא הציר שעליו סובבים כל גילויי התובנות והחִיּוּת, הויטאליות, הללו. הוא הגורם להתפכחוּת והיוצר והמניע גילויים אלה.

שיר מס' 79 עוסק בהִשתנוּת המרְאוֹת בַּחֲלוֹף הזמן. כיום גורי "רוֹאֶה דברים המזכירים לי מאד/ אך קצת אחרים", שכן הזמן שחלף מביא תמורות על המראוֹת. הִשתנוּת המראות גורמת לכך ש"כֹּחַ מְשֻׁנֶּה נכנס בי, כמו בסִפּורי הגִבּורים" (ארמז ברור לסיפור שמשון הגיבור, שעליו נכתב שלוש פעמים "וַתִצלח עליו רוח ה'", שמּכֹּחַהּ עשה מעשי גבורה מופלאים), והוא מסוגל ללכת "עד כלות הנשימה" כדי להשיב את גְּזֵלוֹתָיו (במקור: "אשיב את גְּזֵלוֹתַי"), כלומר, לפי הבנתי, את החוויות (ביניהן האהבה- בשיר מס' 78 כותב גורי על כך שבבגרותם הם השלימו את הֶחָסֶר-בָּאהבה שהיה להם בצעירותם) והמראות שהחמיץ מחמת המלחמות שבהן השתתף. ראוי לציין שנראה שגורי ממשיך את הארמז לסיפור שמשון גם בשימוש במילים "אשיב את גזלותי". באחד משלושת המקומות, שבהם נכתב על שמשון "וַתִצלח עליו רוח ה'" ("שופטים" י"ד 19), מסופר על כך שאשתו נגזלה ממנו בהחלטת אביה וניתנה לאדם אחר (שם י"ד 20, ט"ו 1-2). אמנם, יש הבדל בטיב הגזֵלה, אך במהותה זו גזֵלה.    

ה': הנכסים הפיזיים והטריטוריאליים שהושגו בכיבושי המלחמות:

גורי נוגע בשאלת הנכסים הפיזיים של האויב העוברים לרשותו של המנצח, ומזהיר אותנו מלטעות: נכסים פיזיים אלה ("הַשּׁקֶת וְהַבּוֹר, גֶּדֶר הַצַּבָּר"- שיר מס' 26), עדיין לא עברו לחלוטין לבעלותנו, והם "קצת עֲדַיִן שלהם".

גורי כותב על השטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. הוא מתאר מצב, שארע במציאות, שבו, בהליכתו בירושלים, "כנראה", כלשונו, תעה בדרך והגיע אל מחוץ לירושלים היהודית ("זו כבר לא ירושלים/ זה כבר מַשהו שאחריה"- שיר מס' 44), הוא חש חרדה שמא מישהו מקומי יבין שמדובר ביהודי שנקלע ליישובו והשמועה על כך תתפשט "ותשנה את האויר", כלומר תיצור סביבו אווירה עוינת ומסוכנת לחייו. במצב זה, גורי מדמה לעצמו שהוא רץ במעלה היישוב הערבי, בניסיון להימלט, אך שָׁם ממתינה לו מישהי על גג בית, פלח-רכב בידה, באופן מטפורי, כמובן, בארמז ברור לאישה במגדל בתבץ שהשליכה פלח-רכב על אבימלך, שצר על המגדל, ורוצצה את גולגלתו  ("שופטים" ט' 50-53). גורי כותב כאן, למעשה, על עצמו כיחיד המייצג את הכלל הישראלי-יהודי. הוא יודע שב"שטחים" שונאים אותנו, כי הם רואים אותנו ככובשים, כפי שראו אנשי תבץ את אבימלך. גורי מתגלה, שוב, בשיר זה, כמשורר-אמת. הוא אינו מנסה לייפות את המציאות, כפי שיש הנוהגים לעשות באָמרם כי אנו "כובשים נאורים" (יש, כידוע, רבים החולקים על הגדרה זו לגבינו, גם בקִרְבֵּנוּ, בטענה שאין בנמצא "כובש נאור", וכובש מעצם הגדרתו ומהותו אינו יכול להיות נאור, שלא לדבר על כך שבפועל נעשו  גם מעשים לחלוטין לא נאורים ב"שטחים", כגון מעשי ביזה במלחמת ששת הימים, שעליהם סיפר גורי בריאיון נרחב שערך עמו פרופ' אריאל הירשפלד ב"אודיסאה" מס' 19, אפריל 2013) ומסיקים שבזכות זאת אין סיבה שנהיה שנואים שם. מתיאור הסיטואציה החצי-ריאלית חצי-דמיונית שמתאר גורי בשיר, עולה שאנו שנואים גם שנואים ב"שטחים", ומבקשים שָׁם להָרגנו.

גורי רומז על נביאי התוכחה המקראיים, שניבאו על העונש הצפוי, והעם המתין להתגשמות נבואותיהם. כמוהם, יש כיום "נביאים" (שיר מס' 45), המזהירים מפני העונש הצפוי לנו. סמיכותו של שיר זה לשיר מס' 44, הרומז על נושא "השטחים", רומזת, לדעתי, לחטא שעליו יבוא העונש הצפוי לטענת אותם "נביאים"- חטא הכיבוש. לכך שאנו רשאים ללמוד משיר מס' 44 על משמעותו של שיר מס' 45 רומזת, לדעתי, גם המילה "הגגות" שבשיר מס' 45, המזכירה את "גג הבית" שבשיר מס' 44, שבו ממתינה לגורי האישה, פלח-רכב בידה. לפי שיר מס' 45, העורבים "יודעים שיהיה שמח" (כלומר שצפוי עימות, לפי כוונת הביטוי "יהיה שמח" בסלנג, וראה גם ביטוי זה ומשמעותו המפורשת בשיר מס' 4 : "מוֹרָאִים" וכל "צרה צרורה") ויתפֵסו "בעוד מועד מקום על הגגות" [כדי לצפות בעימות], רמז לגג שבו המתינה לגורי, באופן מטפורי, האישה. בגגות הללו, כך משתמע מההקבלה ל"גג הבית" שבשיר מס' 44, ימתינו לנו ב"שטחים", באופן מטפורי, נשים רבות, פלחי-רכב בידיהן, מבקשות להָרגנו. והעונש הצפוי לנו על החטא יהיה, כך משתמע, שֶׁיַהֲרְגּוּ בנו.  

גורי כותב על העיר ש"שינו את צורתה" (שיר מס' 46), הלוא היא ירושלים. הוא מתאר מצב דמיוני, כאילו הוא קם בכוחו האחרון ולוחם על העיר. מצב דמיוני זה הינו בעצם מעֵין התגשמות הנבואה ששיר מס' 45 עוסק בה.

גורי רואה את עצמו כמי שהיה "נביא שקר", כמי ש"נמשך סוּמָא אֶל הבדוי" (שיר מס' 49), כלומר, לרעיונות לא ריאליים, והימר "על הַנִּסִּים", כלומר, פעל פעולות בעלות סיכון גבוה, שרק נִסִּים היו עשויים להביא להצלחתם. שיר זה עוסק, לדעתי, בנטייתו של גורי, בתקופה מסוימת, לאחר מלחמת ששת הימים, לרעיון ארץ ישראל השלמה, בהשפעת אלתרמן, והצטרפותו לתנועה זו, שממנה חזר בו כעבור תקופת מה. בריאיון הנ"ל ניתן למצוא, בעמ' 32-34, חיזוק לדעתי זו.

ו': חוסר התקווה, והציפייה, הרחוקה מלהתגשם, לעתיד טוב יותר ולשלום:

בשיר מס' 4, כך לדעתי, יוצא גורי מהסיטואציה הפוגעת שהוזכרה בשיר מס' 3 (ראה בסוף פרק א'), ואשר גורי חשש מחזרתהּ, ומפתֵחַ מעֵין משל סמלי: אותו אדם, שצעק ביטוי פוגע כלפיו, הופך למקללים ו"מרחיבי פִּיּוֹת" (מי שבלשון הסלנג בימינו "פותחים את הפה", מדברים סרה) רבים, חסרי שינה וחסרי מנוח, אשר כמו נביאי תוכחה מבקשים להטיל מורא בקרב שומעיהם, להביע באוזניהם מעֵין חזון אפוקליפטי, על "הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים שֶׁהִצְטַבְּרוּ/ וְהָאֲמוּרִים לָבוֹא וְלַעֲבֹר בִּשְׁעָרֵינוּ.". מקללים ו"מרחיבי פִּיּוֹת" אלה מביאים את הדובר בשיר להכרה ש"לֹא יוּנַח לָנוּ מִן הָאָרוּר". הם זרעו בעבר וזורעים בהווה  ייאוש, ונוטעים בקרב שומעיהם את הדעה שה"תִּקְווֹת" לעתיד טוב יותר "יֵלְכוּ ויִסָּגְרוּ" ו"ישועה" לא תגיע, ושהבשורה לעתיד טוב יותר, שציפו לראותה, לא תתגשם. אדרבה, במקומה הם תארו ומתארים את בואם של "ימים נוראים", של "מוֹרָאִים" ושל צרות צרורות שנועדו לבוא על הישוב היהודי בארץ ב"צו ירושתו" [במקור: "בְּצַו יְרֻשָּׁתֵנוּ."], כלומר מִכּוֹחַ איזה גזר דין קדום ("כַּמֻּבְטָח לנו מִקַּדמת דנא") שנגזר על עמנו.

שיר מס' 5 ממשיך ברוח זו של שיר מס' 4 ומתאר מצב סמלי של ישות כלשהי השבה בידיים ריקות אל המצפים לה, שעמדו "בחוץ כָּל אותו לילה", ממשיכים לחכות. מתואר כאן מצב של ציפייה בלתי פוסקת ("צברנו נִסָּיוֹן, הָיִינוּ האנשים המחכים"), מצב קיומי של ציפייה לגאולה, לתקווה, לבשורה, ציפייה שנבעה מהמצב הישראלי הקשה בעבר, במלחמה הראשונה, מלחמת העצמאות, והצטברותו מאז ועד ההווה. במהלך ציפייה זו שומעים גורי וחבריו דיבורים מסוגים שונים ובעלי מרכיבים ומאפיינים שונים על כך ש"נסתרות דרכי האֵל [מרכיב ומאפיין דתי],/ שזה סִפּוּר ישן [מרכיב ומאפיין היסטורי],/ שאין תשובה לַכָּל [מרכיב ומאפיין מפוכח-ריאלי].", ואותם דוברים אף הפצירו בו ובחבריו שלא יאבדו את התקווה.

גם בשיר מס' 7 מובע הרעיון ש"הַתִּקְוָה" רחוקה מלהתגשם

שיר מס' 16 עוסק, לדעתי, בציפייה לשלום (בין היתר, על-פי השורות: "לִפְנֵי לֶכְתִי אני שב ומתפלל על הָאֲמוּלָה [אֻמְלָלָה]... לא סרו נְהִי מחוצותיה ולא חרב מּגְּבוּלָהּ.", וכן לפי הארמז ל"תהילים" פרק קכ"ב שיצוין להלן ועוד ארמזים שיצוינו להלן) ומביע את תחושת אי- האמון כי יבוא שלום. הייתה ציפייה לשלום ("סִפְּרוּ על איזה שֶׁקֶט קריר הַקָּרֵב לְאִטּוֹ", כותב גורי במטאפורה יפה לשלום), אך המשורר אינו מאמין בכך: "כי לא יִשְׁלָיוּ [יִשׁלֵווּ, יִחיו בשלווה] אוהביה תחת גפנם ותאנתם" הוא כותב, בארמז ברור לנאמר ב"תהילים" קכ"ב- "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" וגו', ואולם, גורי כותב את דבריו בלשון השלילה"- לא יִשְׁלָיוּ", ובכך הוא הופך כליל את משמעותו הטובה של המקור המדבר על שלווה ושלום בירושלים למשמעות רעה של חוסר-שלווה ומלחמה בארץ. בנוסף לארמז הנ"ל ל"תהילים", קיימים בשיר זה ארמזים ברורים לפיוטו של משורר-ספרד משה אבן-עזרא ליום הכיפורים "אֵל נורא עלילה" ("אֵל נורא עלילה לא המציא לנו מחילה בשעת הנעילה", כותב גורי בלשון השלילה- "לא המציא", כלומר, תפילת-הפיוט לא נענתה), לתפילת-הקדיש ("לְחֵן וחסד וּפִהוּק, לְרֶוַח והצלה"- אך יש לציין שהתוספת "וּפִהוּק" מהווה מבע אירוני כלפי המקווים לטוב) ולנבואת-נחמה של עמוס ("עמוס" ט' 13-15), אלא שגורי הופך בשירו את נבואת הנחמה של עמוס, המנבאת חיי שלווה ונחת ובנייה ונטיעה, המשקפים מצב של שלום ("הִנֵּה ימים באים נְאֻם-ה' וְנִגַּשׁ חוֹרֵשׁ בַּקֹּצֵר" וגו') לנבואה קודרת של לחימה ונקמה וְתרעלה ("כי נִגַּשׁ שׁוֹלֵף [שולף הנשק] בַּסּוֹפֵד" וגו'), ובהמשך השיר גם מָוֶת- "המלאך ההוא" בַּשיר, הלוא הוא מלאך המוות משירו של ביאליק "דָּבָר"- וחַלחלה. לעניין הארמזים יש להוסיף, שֶׁבַּשׁוּרָה "כי לא ישליו אוהביה תחת גפנם ותאנתם", צרף גורי לארמז היסודי "כי לא ישליו אוהביה" ארמז נוסף ("תחת גפנם ותאנתם") לכמה מקומות במקרא שבהם מסמלים הגפן והתאנה חיי שלום  (למשל, ב"מלכים א'" ה' 4-5 וב"מיכה" ד' 4 ועוד), אך, כמובן, גם משמעות סמל זה מתהפכת על-ידי המילה "לא" שבשיר ("לא יִשְׁלָיוּ").

שיר אחר, שבו כותב גורי על התקווה לְטוֹב, הינו מס' 75. זהו שיר מופשט בתחילתו ובהמשכו, המדבר על "מַשהו מוּאָר כלשהו נפתח מן הכהה./ כמו מִנּוּן נכון הזוכר מִנִּסְיוֹנוֹ/ את האפשרות שתהיה/ כמו בציורֵי המלאכים והקדושים." ובהמשכו עורך גורי הקבלה מרומזת בין רוח קרירה ה"חולפת לה/ אֶל השעה ההיא שתתאים בי להפליא/ לתוּגה הזאת, לָאפלולית שתִתעבֶּה לאט" לבין אותו "משהו מואר כלשהו" הנפתח "מן הכהה"- כשם שמשהו מוּאָר נפתח, כלומר: נובע מן הכהה, כך הרוח הקרירה תתאים להפליא לתוגה ולאפלולית שבנפשו של גורי. בסיום השיר מתברר לנו שכוונת השיר היא לְדבֵּר על הַמְּקוֵה לְטוֹב

(שיֵראה מתוך התוגה והאפלולית שבנפשו). שיר זה הינו, בעיניי, מן היפים שבשירי הספר.

שיר מס' 83 כתוב באירוניה עצמית מרה. מתוך לִבּהּ של האימה ("בלב המוֹראִים") גורי כותב "הִנֵּה ימים באים" (ביטוי-פתיחה במקרא לדברי נבואה, טובים או רעים, בפי אלוהים ובפי הנביאים), ביטוי שנועד, על-פי המובן מן השיר, לפתוח בנבואה טובה ולהביע תקווה עזה לעתיד טוב ולשלום, ואולם, גורי מודע לכך שזוהי נבואה של בדאי, ושעתיד טוב, עתיד ללא מלחמות (כמשתמע מן המשפט "לְאַחַר כָּל הַקִּינִים, הַהֶגֶה וְהַהִי") אינו ממתין לנו.

ז': נושאי המוּסריוּת במלחמה, תחושת האשם והצורך באפולוגטיקה:

המוּסריוּת במלחמה, תחושת האשם והצורך בהצטדקות, באפולוגטיקה, הינם שלושה מהנושאים המרכזיים שבהם עוסק הספר.

גורי מתייחס, בשיר מס' 41, לשאלת האמת ההיסטורית המלאה והשלמה. האמת ההיסטורית הזו, במלואה ובשלמותה, מביאה עִמה תשובות שמקצתן אינן לרוחנו. גורי רומז בשיר זה שגם במחנה הלוחמים הישראלים נעשו מעשים לא מוסריים. גורי, כמשורר-אמת, אינו מתכחש לכך.

הצורך באפולוגטיקה מבוטא בצורה המפורשת ביותר בשיר מס' 71: "כמה בינינו משננים את נאומי הסנגוריה/ שֶׁנִשָּׂא באזנֵי הדורות הבאים". שיר זה מהווה המשך מפורש לשיר מס' 70 (דבר המובן מהשורה הראשונה שלו: "והיה שָׁם מַשהו אינטימי באוִירה ההיא", כאשר בשיר מס' 70 נכתב: "ישנו שָׁם מַשהו אינטימי"). הואיל ושיר מס' 70 מדבר על בני דורו של גורי, שהינם כיום קשישים מופלגים ("לעִתים קרובות הדברים נופלים לנו מהידיִם") ועל כך ש"הרי היא רשומה על שמנו, המלחמה ההיא", הרי שברור שמדובר במלחמת העצמאות (כפי שציינתי בפרק ד'), ומכאן שהצורך באפולוגטיקה המבוטא בשיר מס' 71 , שגורי מייחס אותו ל"כמה" מבני דורו, נוגע קודם כול ובראש וראשונה לעוולות שנעשו, לדעת "כמה" מבני דורו (ולדעת גורי עצמו, כפי שיובהר בהמשך המאמר) במלחמת העצמאות.

אחדים משירי הספר (מס' 19, 27, 28, 29, 53) עוסקים, לפי הבנתי, בקרב אחד (אחד מִנִּי רבים, שבהם לחם גורי, ושבהם, כך משתמע, לא ארע כדבר הזה, כלומר מדובר באירוע חריג), שבו הוצאו להורג אנשים חפים מפשע (במהלך הקרב, מְקוֹם יישוב ערבי, כנראה כפר, או חלק ממנו, עלה באש, וכל האנשים שבו, הן לוחמים והן אנשים חפים מפשע, כלומר אנשים שלא היו לוחמים, נהרגו- האנשים החפים מפשע, כך ברור, למעשה הוצאו להורג), אך העניין מורכב מאד מבחינת כתיבתו של גורי על האירוע: בשיר מס' 28 מציג גורי עמדה, שמדובר במעשה שלא היה ממנו מנוס ("מה, לעזאזל, היה עלינו לעשות."), אך שיר מס' 53 הינו שיר נוקב יותר. בשיר זה יש ארמזים אחדים לסיפור סדום ועמורה שבספר "בראשית" פרק י"ט ("גָּפרית ומלח", "צדיקיה", "אל תפן אחורה", ו"נציב אבן"- על משקל "נציב מלח"), שהינו סמל לחורבן גמור.  בשיר זה נשאלת שאלת-תמיהה (שמאחוריה עומדת, ככול הנראה, הטחת-אשמה): "עַל מָה?!", משמע, זהו הֶרֶג שנעשה, בחלקו, ללא סיבה מוצדקת.  גורי מטיח את האשמה כלפי לוחמינו ("גָּפרית ומלח, שְׁלוּחַת יד", כלומר, פגיעה קשה מעשה ידי לוחמים, ולא מעשה אלוהים כבסיפור סדום ועמורה). השיר הזה קשה. עולה ממנו תמונה של הֶרֶג רב, שבוצע על ידי לוחמינו בכפר זה ("עוד אחרונֶיהָ", כלומר: נהרגו גם אחרוני האנשים שבכפר). בקרב זה נהרגו, כאמור, גם אנשים חפים מפשע ("גם צדיקיה על אבן אחת", כלומר, גם צדיקיה, האנשים החפים מפשע שבכפר, נהרגו). הפירוש הנכון של השיר, לדעתי, הוא שכפר ערבי אכן היה כפר שהיו בו "אנשי סדום ועמורה", פושעים וחוטאים שפגעו בכוחותינו ואולי גם באזרחינו, ושהיו ראויים לפגיעה הקשה שפגעו בהם כוחותינו, אך גם האנשים החפים מפשע שבכפר, שלא היו לוחמים, נהרגו, וליתר דיוק הוצאו להורג.

 גורי מציג בשירים אלה ובפרט בשיר מס' 53, עמדה מוסרית, ולפיה גם בקרב צודק מאין כמוהו כנגד "אנשי סדום ועמורה", פושעים וחוטאים,  על לוחמינו להקפיד הקפדה יתרה על אי-פגיעה בחפים מפשע.  גורי מתגלה, בשיר מס' 53, כמשורר-אמת, מעין ס. יזהר של "חירבת חיזעה", שאינו מסתיר דבר, גם כאשר האמת אינה נוחה לנו (ציינתי לעיל שמדובר כנראה בכפר, מן הסתם כפר קטן, שכן אין להניח שֶׁבְּמְקוֹם יישוב גדול, כגון עיירה או עיר, היו נהרגים כל האנשים, אלפים ואולי אף אלפים רבים, כולל חפים מפשע רבים מאד, מבלי שהדבר היה נודע עד כה, כשם שאין להניח שחיילינו היו רוצים או יכולים להרוג חפים מפשע רבים מאד, שמספרם בעיירה או בעיר יכול להגיע אף לאלפים).

שניים מהשירים הנ"ל (19 ו-29) עוסקים באישה, שהלוחמים ראו בדרכם חזרה מן הכפר ההוא. שיר מס' 29 מתאר מצב של עשן עולה (מן הכפר שנשרף, זה ברור), והלוחמים ראו אישה ההולכת אחריהם, "ידיה על ראשה". שיר מס' 19 עוסק אף הוא בְּאישה, לבושת שחורים, ההולכת אחריהם, וככל הנראה מדובר באותה אישה ובאותו אירוע. מפעם לפעם הלוחמים מביטים לאחור, שכן הדבר, כמובן, מטריד את מנוחתם. האישה הזו מעוררת בגורי תחושת אשם על ההֶרֶג שעשו לוחמינו בכפר, והוא כותב בשיר זה, מיד לאחר הכתיבה על האישה: "ומההרים החרוכים בהבל הַשַּׁרְקִיָּה [רוח מזרחית חמה]/ עלתה שמימה צעקת החשבונות הלא גמורים", כלומר: צעקה נוקבת שמיִם עלתה על ההֶרֶג שעוללה שאיפת הנקם של הלוחמים. ההרג הרב בכפר הוא זה, כך ברור, שגרם למצבה הנפשי הקשה של האישה, שהייתה ככל הנראה מנשות הכפר והייתה עדה להֶרֶג הרב, והיא הולכת אַחַר לוחמינו כמין כתב אשמה הרודף אותם.

לגבי השורה "עלתה שמימה צעקת החשבונות הלא גמורים" שבשיר זה, יצוין שהיא נכתבה, כנראה, על פי הנאמר בסיפור קין והבל: "קול דְּמֵי אחִיךָ צועקים אלי מן האדמה" ("בראשית" ד' 10). יצוין שיש הקבלה לא רק בין המילה "צעקת" למילה "צועקים", אלא גם בין המילים "מן האדמה" שבסיפור קין והבל (כמובן, "מן האדמה" קול דְּמֵי אחִיךָ עולים השמימה, מקום משכנו של אלוהים- הלוא אלוהים הוא האומר זאת) למילים "עלתה שמימה" שבשיר זה, דבר המקנה לשורה זו שבשיר משמעות יתֵרה- ההֶרֶג שבין היהודים לערבים, "בני-הדודים" על פי המסופר על מוצאם הקדום, הוא כהרג שבין אחים, הֶרֶג טראגי ונורא במיוחד. ההקבלה לסיפור קין והבל (על-ידי הארמז שיוצרת השורה הנ"ל- "עלתה שמימה" וגו') נעשתה כנראה גם כדי להדגיש שמדובר בהֶרֶג חפים מפשע, כשם שהבל היה חף מפשע. יצוין גם שהביטוי "החשבונות הלא גמורים" המופיע כאן, רומז על כך שההֶרֶג של החפים מפשע נעשה מתוך רצון לנקמה (כאמור לעיל), אך גורי סבור שצעקת החשבונות הלא גמורים הללו עלתה השמימה, כלומר זעזעה את השמיִם, ובכך הוא מביע את הסתייגותו המוחלטת מהֶרֶג זה וממניע הנקמה (הסתייגותו הברורה ממניע הנקמה באה לביטוי גם בשיר "אפילוג" שבספרו "כלולות" (1950),שבו מדבר גורי על כך ששאיפת נקם תגרום לכך שהפגיון שבו תבוצע הנקמה יטונף (בדם), כלומר, מדובר בטינוף הנשק, בפגיעה חמורה ברעיון "טוהר הנשק").

יצוין גם שהביטוי "על אבן אחת", המופיע בשיר מס' 53, הינו ארמז לסיפור אבימלך, שהרג את שבעים אחיו "על אבן אחת" ("שופטים" ט' 5). גם ארמז זה, מעבר לכך שהוא מתכוון לרמוז על הֶרֶג של חפים מפשע, מתכוון, אולי, לרמוז גם על כך שכאשר לוחמינו הורגים באויב הערבי (ולהיפך), הם הורגים מעֵין אחים.

גורי כותב על חרטותיו: החרטות באות לאחר מעשה, ואינן מניחות לו, הן מלוות אותו יומם ולילה, גם בזִקנתו, למרות שהוא הִשתנה מאז שעשה את המעשים שעליהם הוא מתחרט. הן אינן עוזבות אותו. הן אמנם מניחות לו לזמן מה, אך שבות ועולות (שיר מס' 51).

תחושת האשם והצורך באפולוגטיקה נובעים משאיפה של גורי למוסריוּת. גורי רואה בברנר "אב רוחני" גם בעניין זה. כמה התייחסויות לברנר, בכמה מהשירים, מעידים על השאיפה של גורי למוּסריוּת ולאמירת האמת ללא כחל וסרק. גורי הינו משורר-אמת, כאמור לעיל, שדמות המופת שלאורה הוא הולך, מדריכו הרוחני, הינו ברנר, איש המוסר והאמת.

ח': אהבת גורי לארץ (ויציאתו כנגד המדברים בגנותה):

גורי מתאר את עצמו כמי שמהלל את הארץ וכותב בשיריו את "כבודה ותפארתה" ו"את שְׁלַל תהִלּותיה" (שיר מס' 59). הוא שומע את יפי תפילותיה ואת אַנחתה ובִּכְיהּ ומבקש לרפאה מצרותיה ומחוליֵיהּ, ואילו אחרים, "כל זב ומצורע", "מרחיבים פיהם" להטיל עליה מורא. גורי מודע לכך שהארץ תובעת קורבנות, "ואין סימן לקץ הפלאות", לאחרית הימים המופלאה, שבה לא נדע מלחמות, ושעדיין לא נפתחו לארצנו שערי מחילה, אך למרות כול זאת, הוא מהלל את הארץ. שיר זה משקף אהבה עמוקה לארץ, נכונות לדבר בשִׁבחה ולעמוד כנגד המדברים בגנותה.

בשיר אחר (מס' 86) פותח גורי בכך שהוא מדמה את עצמו לְשליח שרץ מרחק רב על מנת לבשר בשורה  (ארמז ברור לשליח שרץ, לפי המסופר כאגדה- אין לכך סימוכין בכתבי הרודוטוס- ממרתון לאתונה על מנת לבשר את בשורת הניצחון על הצבא הפרסי בקרב מרתון) ובא להשלים מידע, לבשר לשומעיו דברים שאינם ידועים להם. הוא צופה שיהיו "צדיקים" שירצו לפגוע במדינה (השיר מדבר בבית השלישי על ישות לא ברורה ש"הצדיקים" מבקשים לפגוע בה, אך מן ההקשר נראה שהכוונה למדינה). גורי מצטט (בשינויי גִּרסה קלים לעומת הנוסח המצוי בידי של "הברית החדשה", המוגדר כ"תרגום חדש") את דבריו של ישוע הנוצרי ("יוחנן" ח' 7) לסופרים (דומני שהכוונה לצדוקים) ולפרוּשים שביקשו לסקול אישה שנתפסה בניאוף: "מי בכם אשר לא חטא הוא ראשון יידה האבן לעברה", כדי להבהיר לאותם "צדיקים", שלאיש מהם אין זכות מוסרית לפגוע במדינה, שכן איש מהם אינו נקי מחטא ואינו טוב יותר, מבחינה מוסרית, ממנה, ולפיכך אַל ינהגו בצדקנות ואַל יידו בה אבנים  ואל יבקשו לסָקלה. תיאורו של גורי את הארץ, שבו הוא מאניש אותה ומתאר אותה כישות שנפשה מרה עליה ויש צער בלבה, משקף אף הוא אהבה עמוקה של גורי לארץ.

גורי מבכה את אובדן "כמעט כָּל" הערכים המקודשים ("הפרות הקדושות" בלשונו- שיר מס' 72) של חברת טרום-המדינה וראשית המדינה בישוב העברי. גורי מציין כי "קשה לי אישית ללא הפרות האלה, שנים על שנים רעיתי אותן". גורי הופך את "הפרות הקדושות" (שלדבריו "כמעט" כולן "נשחטו") ממושג מופשט, המייצג ערכים ואידיאלים מקודשים, לפרות בשר ודם, ובכך מודגשת קִרבתו הנפשית אל הערכים והאידיאלים הללו, כקִרבת רועה אֶל עדרו. יתר על כן, הוא אף מרגיש עִמן הזדהות כה גדולה, עד שהוא מרגיש שהוא עצמו "הולך ונעשה דומה למתושלח/ לעוד פרה קדושה שנשחטה.". שיר זה משקף, ברובד העמוק שלו, את אהבתו העמוקה של גורי לארץ ישראל של פעם, של תקופות חייו המוקדמות, שעִמה הזדהה ואותה אהב ואת אובדן כמעט כל ערכיה הוא מבכה כעת.

שיר נוסף, שבו מתבטאת אהבתו של גורי לארץ הינו שיר מס' 14. על אף שהארץ היא "ארץ אוכלת יושביה", וזו דרכה "מאז ומעולם", אין הוא מלין עליה. הוא מייחס לה רצון טוב מִשֶּׁל עצמה, כאילו "היא רוצה אחרת אך אינה יכולה", ואינו מלין עליה, כאמור, ללא ספק מתוך אהבתו אותה.

בשיריו הללו של גורי על אהבתו לארץ ועל נכונותו לעמוד ולצאת כנגד המדברים בגנותה והמבקשים לפגוע בה מִקִרְבֵּנוּ, משיב, למעשה, גורי, בעקיפין, למי שעתידים, אולי, לטעון כלפיו כי בְּסָפּרוֹ על הֶרֶג החפים מפשע באותו כפר (בשיר מס' 53, כמפורט בפרק ז') הוא התכוון, כביכול, לפגוע במדינה: לא איש כמוני ירצה לפגוע במדינה, כמו אומר לנו גורי. אני אוהב אותה אהבה עזה וסיכנתי את חיי במלחמות למענה, ואני אף מוכן לעמוד ולצאת כנגד המדברים בגנותה והמבקשים לפגוע בה מִקִרְבֵּנוּ, ואת אשר כתבתי על הֶרֶג החפים מפשע באותו כפר, כתבתי כי זו חובתי המוסרית לספר את האמת. וגורי כמו מוסיף ואומר: לא אצתי לספר זאת כשהמדינה הייתה צעירה וטרם התבססה, שמא אפגע בה פגיעה של ממש, אך כיום, כשישים שנים לאחר שבוצע ההֶרֶג באותו הכפר ולאחר שקמה המדינה והיא איתנה כעת, נטתה אצלי הכף לכך שעלי לספר את האמת, ולא יהא בכך משום פגיעה של ממש במדינה.  

ט': ילדותו ונעוריו של גורי וניסיון השיבה אל מחוז ילדותו:

שיר מס' 39 מנגיד בין דמיונו התמים של חיים גורי (אז- גורפינקל) הילד, הנמשך אל הפרשים הערבים, שעליהם הוא שומע כילד השומע סיפורי אגדות, פרשים השונים מאד מסביבתו היהודית העירונית ("תּוֹעֲפוֹת אֲחֵרוּתָם"), ויש בהם יסודות צבעוניים (כנראה של מדים- "ארבעת הצבעים") ומלחמתיים  ("שבריה, מעשה דמשק, אבנטם") ואגדיים-בעיניו ("שעטת סוסים אגדיים"), המסעירים את דמיונו, אך הוא מוזהר מללכת ולראותם, שמא ייפגע.

גורי מתאר את דּוּ-הפָּנים של חיי הנערים היהודים בטרם היות המדינה- הם התקוטטו בעוז, עד זוב דם ("מדממים"- שיר מס' 82), כנראה כחלק מהשתלמות מעֵין-קרבית שנטלו על עצמם מיוזמתם לקראת המלחמה העתידה לקום, אך כול זה התרחש כאשר הם חשו תחושה של ייעוד ואמונה בקדושת המטרה שלשמה הם פועלים ("כך הִמשכנו לנוע בין המִזבחוֹת...מְדַמְּמִים וּגְאוּלִים, הִמשכנו, מדממים וגאולים...[שלוש הנקודות האחרונות הללו- במקור]"- יחד עם היותם מדממים הם חשו כמכהנים בבית- המקדש וכנגאלים, כמי שהולכים להקים את המדינה שתגאל אותם (ואת עמם).

י': אתוס הצבר הציוני:

גורי נוגע באתוס הצבר הציוני, כפי שנוצר בישוב העברי בארץ, החל מהרבע הראשון של המאה העשרים, והתקיים עד שנות החמישים ואף השישים והשבעים של המאה העשרים כאתוס מרכזי, ו"שׁוּלֵי גלימתו" קיימים אף עד ימינו אלה. הצבר הציוני  תֹּאַר כאיש המעשה ועבודת האדמה והכפיים, המחובר אל הטבע והקיץ הישראלים, שזוף ושרירי, עז-נפש בַּקְּרַב וגאה בעבריותו ובישראליותו, היפוכו של "היהודי הגלותי", כפי שנתפס אז ביישוב העברי בארץ. הצבר הציוני מדומה, בשיר מס' 74, לעֵשָׂו, ("איש יֹדֵעַ צַיִד איש שָׂדֶה"- "בראשית" כ"ה 27), ניגודו של אחיו יעקב ("איש תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים"- שָׁם). יש אירוניה חריפה בכך שהצבר הציוני מדומה בשיר זה לעֵשָׂו ולא ליעקב, האב הקדום של העם היהודי. גורי כותב: "עֵשָׂו, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ./ גָּח מֵרֶחֶם פָּרַבֶּלוּם [סוג של אקדח] וּמַפְתֵּחַ-שְׁוֶדִי בְּיָדוֹ./ אִם לא יִקְרָא את מרטין בובר/ וַדאי יקרא את המפות". הצבר הציוני אינו אדם הנוטה לרוחניות גבוהה, לפילוסופיה ולשאר תחומי הרוח (שאותם מייצגים כאן ספריו של בובר), אלא טיפוס גשמי, מעשי, איש הטבע והצבאיוּת ש"ספריו" הם מפות, כלומר מפות-הארץ, שבאמצעותן יטייל בארץ כאזרח וינווט במרחביה כאיש-צבא. הוא הלוחם, האוחז פרבלום, ואיש עבודת הכפיים, האוחז בכלי עבודה מקצועיים (המיוצגים בשיר ע"י מפתח-שוודי). האם זהו שיר אירוני לחלוטין? קשה להכריע בשאלה זו. מצד אחד, ניתן לפרש את השורה "עֵשָׁו אשרי יולדתו" כשורה אירונית (עקב דימוי הצבר לעֵשָׂו ולא ליעקב, אב האומה הקדום, וכן ביָדְעֵנוּ שגורי הינו אדם המעריך גם רוּחניוּת ולא רק גשמיוּת וצבאיוּת), אך מצד שני, גורי הרי גדל לאור אתוס הצבר הציוני ועל ערכי הציונות, שלפחות חלקם היו גשמיים וארציים בהחלט (עבודת האדמה, עבודת כפיים וכיוצ"ב, שאמנם היו מי שניסו להציגן כבעלות ערך רוחני, למשל אהרון דוד גורדון), ובוודאי הפנימם בנפשו, כך שייתכן ששיר זה אינו אירוני, אלא רוצה לדבר דווקא בשבח הצבר הציוני. ואולי (כך נראה לי) כתב גורי שיר זה ברגשות מעורבים. הוא אוהד את אתוס הצבר הציוני, אך גם מסתייג מהעדר הרוחניות-הגבוהה בצבר, ולכן השיר נכתב הן באווירה אוהדת לצבר הציוני והן בְּמידה של אירוניה שנמהלה בכתיבה.

י"א: הצורך הרליגיוזי של גורי:

נושא נוסף, המופיע בשירים אחדים (על שניים מהם, מס' 13 ומס' 24, כתבתי בתחילת פרק ב' ובפרק ג', בהתאמה), הינו נושא שניתן לכנותו "הצורך הרליגיוזי". בנפשו של גורי התעורר צורך רליגיוזי, צורך בתחושה דתית וברגש אמוני, וזאת משתי סיבות עמוקות.

שיר מס' 60 הינו אחד משירי הצורך הרליגיוזי, שבהם נוכל למצוא סיבה אחת לצורך הזה של גורי. בשיר זה כותב גורי על פנייתו לאלוהים: "אז מדוע לא ענית לי ביום הצועקים?" (הכוונה, ככול הנראה, ליום הכיפורים) ומוסיף: "מדוע נֶאֱלַמְתָּ לי באמצע?/ מדוע כה חָסַרְתָּ לי כאשר קראתי לך?". גורי, שאינו אדם דתי, מספר לנו שהוא, ביום הכיפורים, ניסה לפנות אֶל אלוהים, אך אלוהים לא ענה לו. הוא תוהה  ותמה על כך, אולי אף בא בטרוניה. פנייה זו של גורי החילוני לאלוהים ביום הכיפורים, יש לפרשה, לדעתי, כנובעת מתוך מצוקה נפשית עמוקה. גורי, על פי עדותו בשירים רבים בספר, הינו רדוף זיכרונות קשים ממלחמות ישראל שבהן השתתף, ובצר לו, הוא בקש מזור לנפשו בפנייה ובקריאה לאלוהים ביום הכיפורים, אך ציפייתן נכזבה- אלוהים אינו עונה לו, ונראה לי שמדובר בתחושת אכזבה של גורי שאולי ציפה שפנייתו לאלוהים תגרום לו לתחושה של גאולה, להרגשה של ישועה נפשית, של מַרְפֵּא ומזור לדאבתו הנפשית- ואלה לא באו.    

סיבה עמוקה שנייה לצורך הרליגיוזי של גורי נובעת מתחושת הייאוש העמוקה שגורי ובני דורו נקלעו אליה לאחר אובדן כמעט כול הערכים והאידיאלים שבהם הם האמינו באמונה עזה מאד (ראה לעיל בפרק ח' בדבריי על שיר מס' 72). תחושת הייאוש העמוקה הזו מובילה את גורי החילוני למחשבה על פנייה לאלוהים, "גְּדוֹל העֵצה ורַב העליליה" (שיר מס' 72), כדי שיעזור להם בעצה ("גדול העצה") ויושיעם בְמעשה ("ורב העליליה").

י"ב: על הסגנון, התייחסות לְמקורות והשפעות:

להבדיל מחלקים נכבדים בשירתו המוקדמת של גורי, מרבית שירי ספר זה אינם מחורזים ואינם כתובים במִקצב, כלומר הם נעדרי ריתמוס, ואינם כתובים בשפה גבוהה (יוצאים מן הכלל הינם שירים אחדים, כגון מס' 53, 59 ו-61, הכתובים בחריזה, במִקצב ובשפה גבוהה במלואם). מרבית שירי הספר כתובים בשפה מדוברת (שפה רגילה, "תקנית"), כאשר פה ושם משולבת כתיבה בשפה גבוהה או כתיבה בסלנג (סלנג מצוי, למשל, בשירים מס' 4, 6, 14, 16, 28 ועוד), כלומר, לפנינו כתיבה בכמה מִשְׁלַבֵּי שפה, כאשר השפה הדומיננטית היא השפה המדוברת. סגנונו של גורי בספרו זה הינו ייחודי לו, סגנון שהוא גבש בעצמו ובמו עטו.

יש לציין גם את התייחסותו הרבה (יחסית לרבים ממשוררי דורנו) של גורי, באמצעות ארמזים, למקורות היהדות השונים, כגון התנ"ך, התפילות, שירי משוררים שמלפני מאות שנים ועוד, ולמקורות שאינם יהודיים, כגון ההיסטוריה של יוון העתיקה ו"הברית החדשה", שעל חלקם עמדתי במאמר.

ראוי לציין את ההשפעות הגלויות ממש של שירת ביאליק (כפי שעמדתי על חלקן בפרק ג' ובפרק ו'). גורי אינו מנסה כלל להסתיר השפעות אלה, הן מפורשות (בכמה שירים הוא משתמש, כפי שכבר ציינתי בפרקים הללו, בביטויים ובצירופי מילים ייחודיים משירת ביאליק, ובכמה שירים הוא מציין במפורש את שמו של ביאליק, תוך אִזכור שורות משירתו). בנוסף לכך,  בשיר אחד (מס' 84) כותב גורי על "הכוכבים שנשארו בחוץ", כמובן על-פי שירו וספרו הידועים של אלתרמן. נראה שגורי מתייחס אל שִׁירוֹת ביאליק ואלתרמן כאל "מקורות יהדות", הראויים לשמש מקורות לארמזים בשירה, וגישה זו הינה לגיטימית, כמובן, כשמדובר במשוררים קנוניים כביאליק ואלתרמן, שאף הלכו לעולמם לפני דורות אחדים.

י"ג: סיכום והערכת הספר:

בריאיון הנ"ל, כינה גורי את "עיבל" כ"ספר קשה" (עמ' 24). אכן, זהו ספר קשה, ספר על המלחמות ומוראותיהן ועוולותיהן ועל השפעותיהן הנפשיות על הלוחמים למשך כול ימי חייהם, ועל הידרדרותה הערכית של המדינה. לא בכדי בחר גורי בשם "עיבל", הלוא הוא "הר הקללה" ("דברים" י"א 29) כשם הספר. ראוי לקרוא את המקור על מנת לרדת למלוא המשמעות שהתכוון, ככל הנראה, גורי להקנות לספר על-פי שמו: על-פי ספר "דברים" י"א 26-28, אלוהים נתן בפני עם ישראל את הבחירה בין הברכה והקללה ואמר להם שהברכה תבוא עליהם אם ישמעו אֶל מצוותיו, אך אם לא- תבוא עליהם הקללה. נראה לי שגורי התכוון למשמעות זו, פרט למרכיב האמוני שבה (בהיותו חילוני ביסודו, למרות נטייתו הרליגיוזית, כפי שצוין לעיל בפרק י"א), כלומר: אם אנו, עַם ישראל היושב בארץ, ננהג במוּסריוּת ונעשה את הטוב והערכִּי, תבוא עלינו ברכה, אך אם לא- תבוא עלינו קללה. גורי מבקש, על פי שם הספר (וכמובן, גם על-פי רבים מהשירים) להזהירנו כי אנו מצויים בנתיב הקללה, מצויים על הר עיבל, כמטפורה, אך עדיין נתונה בידינו הבחירה לבחור ולנהוג בדרך המוסרית בלבד ולעשות את הטוב והערכִּי בלבד.

"עיבל" הינו ספר חשוב מבחינה מוסרית ומבחינת המשמעויות הערכִּיוֹת שבו, בהיותו ספר של משורר-אמת. גורי הינו משורר-אמת, שאינו מכחד דבר ואינו מסתיר אמיתות שאינן נעימות לנו. לפנינו מחזור שירים אמיתי, כן ורב-יושרה, ספר מיוסר, נוקב ואמיץ. זהו ספר רב-פנים ומורכב מבחינת האמירות הגלומות בו והראייה האנושית שבו, ספר לחלוטין לא דוגמאטי.

זהו ספר על מלחמות (ותוצאותיהן), שהינו אנטי-מלחמתי במובהק, ובשורות רבות בו אצורה זעקה כנגד המלחמה, כל מלחמה, וגם מבחינה זו זהו ספר חשוב.

יצוין גם, שלמרות שספר שירה אינו אמור להיות ספר היסטוריה, ספר זה מהווה מעין "תעודה היסטורית" אותנטית על הִלכי-רוח שהתקיימו בארץ במשך עשרות שנים, החל בשנים רבות של טרום-המדינה והמשך בשנים רבות שלאחר הקמתה.  

לסיום, אתייחס לתצלום שבעטיפת הספר. בתצלום ניתן לראות צללית של גזע-עץ, שראשו התפצל לשניים, לשני כיוונים מנוגדים, ו"צמרתו" אינה אלא מעין צורות לא מוגדרות של ענפים מעוותים ומנוונים שצומחים מתוך שני חלקי הגזע שהתפצלו, אך, לפי הנראה בעיניי, לא מדובר בצמיחה אמיתית אלא בצמיחה עקרה, מְעֻוֶּתֶת וּמְנֻוֶּנֶת, שאין רואים בה ענפים (ועלים) שהתפתחו לכדי צמרת מסועפת, שלמה ומלאה, אלא ענפים מְעֻוָּתִים וּמְנֻוָּנִים, שאינם נושאים עלים וּפֵרוֹת, על הסמליות שבכך לגבי הצדדים הלוחמים ביניהם ולגבי התוצאות המרות של מלחמותיהם הַמְּעֻוָּתוֹת וְהַמְנַוְנוֹת.

ניתן לפרש בפירושים אחדים את צורת העץ, במיוחד תוך התייחסות להתפצלות שבראשו, ולכול פירוש כזה ניתן למצוא סימוכין בשירים שונים שבספר. ניתן לראות התפצלות זו, לכיוונים מנוגדים, כסמל לפיצול שבנפשו של גורי, שמצד אחד הינו ציוני נאמן ומובהק עוד מילדותו, ציוני ברמ"ח איבריו, ומצד שני יש בלבו ביקורת על מעשים לא מוסריים שנעשו במקצת מהקרבות על ידי לוחמינו, כמתואר בכמה מהשירים (ראה פרק ז')  ובריאיון הנ"ל (הגם שאינו חוסך את שבט ביקורתו הַקָּשָׁה גם מלוחמי האויב, כגון בשיר מס' 53, שבו הוא מדמה, בעצם, את לוחמי האויב לאנשי סדום החוטאים, כשם שאינו חוסך את שבט ביקורתו הקשה גם מכוהני הדת המוסלמים, האימאמים, שבדרשותיהם המשולהבות- גורי יוצר כאן משחק מילים סמוי כאשר הוא כותב "בְּשַׁלְהֲבוֹת דְּרָשָׁה", וללא ספק מתכוון גם לרמוז על מטבע הלשון "דרשה משולהבת"- קראו למאמיניהם להרוג ביהודים- "תְּנוּ לַחֶרֶב לְדַבֵּר בַּדּוֹדָנִים!"- כאשר דגלי האִסלאם הירוקים "דואים" ומובילים את התבערה- "חוּצוֹת עָשָׁן"-  שמבעירים המאמינים המוסתים בישוב היהודי ואת צבע הארגמן, המייצג, כך מובן מן ההקשר, את צבע הדם של היהודים שנהרגו כתוצאה מההסתות הפרועות של האימאמים, וכאשר יִלְלוֹת נשים ערביות – בשיר נכתב בלשון יחיד "יִלְלוֹת אִשָּׁה"- נשמעות ברמה, ב"אוקטבות" בלשון השיר (והכוונה, כמובן, ל"אוקטבות גבוהות", כלומר לקולות רמים, כמבואר במילון אבן-שושן בערך "אוקטבה"), כביטוי של תהילה ל"גבורת" הפורעים ביהודים- שיר מס' 40).

ואולם, אפשר, לראות התפצלות זו גם כסמל לפיצול שבין הבחירה בברכה או בקללה, כלומר, בַּדּימוי שיוצר שם הספר, "עיבל", כסמל לפיצול שבין הר הברכה להר הקללה, כמפורט בתחילת פרק זה, ואפשר  לראות התפצלות זו גם כסמל לפיצול שבין צאצאי בניו של אברהם , "הדודנים", שכיום ומזה כמה דורות הם לוחמים אלה באלה ועוינים אלה את אלה.

ניתן גם להתייחס לכך שהתמונה מראה צללית ולא תמונה של העץ האמיתי, ונראה שהכוונה בבחירה בתמונה של הצללית (השחורה, כמובן) באה לומר שאם לא יתקנו הצדדים את דרכיהם, צפוי להם עתיד קודר, עתיד "שחור". ניתן גם להתייחס לכך שהרקע שעליו נוצרת הצללית הינו בצבע חום, הלוא הוא צבע האדמה, האדמה שבה נטוע גזע-העץ המתפצל ושעליה ולשם השגתה ניטשו המלחמות שעליהן נסובים שירי הספר.                                                                                             

* המאמר פורסם לראשונה בכתב העת המקון אימגו