על פריצת דרך רב קולית באמנות עם סימיון בלו פיינרו/ ראובן שבת

חתן פרס ישראל בתחום העיצוב והאמנות הבינתחומית  לשנת תשפ"ה הוא  בלו סימיון פיינרו . אמן רב תחומי בינלאומי עטור פרסים, ועדת הפרס התכנסה בראשותו של מר אבנר בר חמא בהשתתפותם של החברים ד"ר נורית סירקיס-בנק וד"ר חיים פרלוק. ועדת הפרס ציינה בנימוקיה כי "פיינרו הפך לאחד האמנים הבולטים בארץ העוסקים במטען הרוחני היהודי ובכוחם של הסמל ושל האות בתרבות היהודית המיסטית". מילים אלה, אכן ממחישות היטב את חשיבותו של סימיון ואת קולו המיוחד, והמשמעותי מאוד באמנות הישראלית, עם זיקה וקשר כמובן גם לאמנות בינלאומית , אוניברסלית.

ספר על עצמך?

אני אמן, אוצר, פרופסור לאמנות ויזם תרבות שנולד בבוקרשט, רומניה, וחי כיום בישראל. כמי שגדל על תרבות עשירה ומורכבת, האמנות שלי תמיד נעה בין השפעות מגוונות ורב-תרבותיות. הצגתי בתערוכת הדוקומנטה שבגרמניה ב-1992, אחת התערוכות המשפיעות והחשובות ביותר בעולם, והייתה לי הזכות לייצג את רומניה בביאנלה בוונציה ב-2019. כמו כן, הצגתי תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון ישראל ב-1997.

לצד האמנות שלי, אני פועל כמוביל שינויים תרבותיים על ידי יצירת פלטפורמות לשיח רב-תרבותי ואמנות חברתית, כמו הביאנלה הים-תיכונית, אותה אני מנהל ואוצר מאז 2010. יזמתי והקמתי פרויקטים חשובים נוספים כמו האקדמיה הבינלאומית החופשית, מוזיאון לאמנות עכשווית בסחנין, והגלריה לאמנות במרכז האקדמי ויצו חיפה. האמנות היא הדרך שלי לקדם שינוי חברתי וליצור דיאלוגים בין קבוצות שונות בתרבות, ואני רואה את עצמי כמי שמחבר בין עבר להווה, בין תרבויות, ובין עולם האמנות לבין הקהל הרחב.

נולדתי בבוקרשט, רומניה, בשנת 1959, למשפחה יהודית שחיה תחת המשטר הקומוניסטי של צ'אושסקו. האמנות הייתה עבורי תמיד כלי לביטוי, לחקר זהות וליצירת דיאלוג עם העולם סביבי. בשנת 1973 עליתי לישראל עם משפחתי – מעבר גיאוגרפי, תרבותי וחברתי שהפך לנקודת מוצא למסלול הנדודים הפנימי והחיצוני שלי בין מקומות, רעיונות והשפעות אמנותיות.

למדתי פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת חיפה, ובמהלך לימודיי התחלתי לפתח שפה אמנותית שמחברת בין מושגים של מקום, זיכרון ותרבות. לאחר סיום לימודיי ב-1982, המשכתי לתואר שני באוניברסיטת שיקגו, שם נחשפתי לעולם האמנות האמריקאית, פגשתי אמנים בינלאומיים כמו דניאל בורן, ויטו אקונצ'י, רוברט אירווין וסיאה ארמג'אני, ולמדתי אצל הוגי דעות כמו מירצ'ה אליאדה, סול בלו ופול ריקר. כשחזרתי לישראל ב-1984, הצגתי את תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה שלי, "תכלגן לאוהבי שמש", במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד.

מאז אני ממשיך ליצור, לחקור ולהתפתח, תוך דיאלוג מתמשך בין אמנות, זהות, מרחב וזיכרון.

כיצד היית מגדיר את יצירתך האמנותית ואת הגישה הבינתחומית שלך?

האמנות שלי היא תהליך חקירה שמתרחש כל הזמן, וכולל חיבור של עולמות שונים שמציבים אתגרים והזדמנויות לשיח חדש. אני רואה את האמנות כדרך לחשוף את הרבדים השונים של המציאות – לא רק את מה שנראה לעין, אלא גם את הממדים הנסתרים, את ה"אין" שהופך ל"יש". הגישה הבינתחומית שלי מבקשת ליצור גשרים בין פילוסופיה, טכנולוגיה, דת ותרבות. אינני רואה את היצירה כנתון סגור, אלא כמסע מתמשך שמחפש לתקשר עם מגוון תחומים, תוך שמירה על חדשנות ויכולת לאתגר את הגבולות של כל תחום.

מה היה המניע שלך לשלב בין תחומים כל כך שונים בעבודותיך, כמו פילוסופיה יהודית, טכנולוגיה ומדעי המחשב?

השילוב הזה הוא תוצאה של החיפוש אחר חוויות אמנותיות שמאפשרות לתפוס את המורכבות של המציאות העכשווית. הפילוסופיה היהודית מעניקה לי כלים עמוקים לחשוב על זהות, מציאות ותודעה, ואני מאמין שהיא יכולה להציע תשובות לשאלות הגדולות של הקיום, שלא תמיד נמצאות במיינסטרים של השיח העכשווי. טכנולוגיה ומדעי המחשב, לעומת זאת, הם הכלים המאפשרים לי להציג את הרעיונות הללו בצורה חווייתית, חיה, אינטראקטיבית. השילוב של שני התחומים מאפשר לי לבחון את הגבולות בין המהות לריאליה הפיזית והווירטואלית, ולהתמודד עם רעיונות כמו "צמצום", "אין", ו"צלם אלוהים" באור חדש.

מהו המפגש בין המיסטיקה היהודית לאמנות שלך?

המיסטיקה היהודית, בעיניי, לא נתפסת רק כעבר או מסורת דתית, אלא כמציאות חיה, נושמת, שתמיד מאפשרת חקירה מחדש של המושגים הגדולים של הקיום והזהות. כשאני מציג את מושג ה"אין", אני לא מדבר על "חסר" או "ריק", אלא על מצב שמכיל פוטנציאל אינסופי ליצירה חדשה. המיסטיקה היהודית מאפשרת לי לשחק עם רעיונות כמו "האדם בצלם אלוהים" ו"המרחב הלימינלי", ומזמינה אותי לשאול שאלות על מקומו של האדם ביקום – האם אנחנו סך הכל חומר, או שיש לנו קשר עמוק יותר עם מציאות רוחנית מעבר לנו?

כיצד מתבטא השילוב של טכנולוגיה ויצירה בינתחומית בעבודותיך?

הטכנולוגיה בשילוב עם האמנות שלי מאפשרת לי ליצור חוויות חיות, אינטראקטיביות ומאתגרות. בינה מלאכותית, למשל, לא משמשת רק ככלי טכנולוגי, אלא כשותף יצירתי שמגיב לפעולות הצופה, מייצר תוצאות שלא הייתי יכול לחזות אותן מראש. כך, הצופה לא רק מקבל חווית אמנות פאסיבית, אלא הופך לחלק מהיצירה, משפיע עליה, מה שהופך את החוויה ליותר אקטיבית ומעוררת מחשבה. זה מאפשר לי לבחון את הדינמיקה של הממשק בין עולם טכנולוגי לבין חוויות אנושיות, ולשאול שאלות על האופנים שבהם העולם הפיזי והווירטואלי מתמזגים.

האם תוכל לשתף אותנו במעט על תערוכת היחיד שלך ב-2019 בביאנלה בוונציה?

הביאנלה בוונציה הייתה לא רק כבוד עצום אלא גם אתגר יצירתי. הצגתי תערוכה שבה טכנולוגיה לא הייתה רק כלי לשם הצגת יצירה, אלא חלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי. בעבודות שהצגתי, שיתפתי פעולה עם חוקרי מחשבים מאוניברסיטת קליפורניה, ובנינו יחד חוויות אינטראקטיביות שבהן הצופה יכול היה לפגוש את עצמו במציאות פיזית ווירטואלית בו זמנית. זה היה רגע מכונן שבו הצגתי לקהל את הרעיון שיצירת אמנות לא חייבת להיות סטטית או חד-ממדית, אלא יכולה להיות חיה, משתנה ומגיבה.

מהו המוטיב המרכזי שמניע אותך בפרויקטים חברתיים כמו הביאנלה הים-תיכונית?

הביאנלה הים-תיכונית מהווה עבורי הזדמנות לייצר דיאלוג בין תרבויות, דתות ומגזרים – מרחב שבו כל אחד יכול למצוא את המקום שלו, להבין את המשותף ולעבוד יחד למען מטרות חברתיות חשובות. אני מאמין שהאמנות חייבת להימצא לא רק במוזיאונים ובגלריות, אלא גם במרחבים ציבוריים שבהם היא יכולה לפגוש את כל החברה ולגרום לשינוי חברתי. בביאנלה, אני מקווה להביא לידי ביטוי את הצורך לקשר, להיכרות ולכבוד הדדי, מעבר למחלוקות פוליטיות או תרבותיות. זהו מקום שבו האמנות יכולה להיות מרחב לריפוי ולהבניית עתיד טוב יותר.

האם יש לך חזון או פרויקט שאתה שואף לממש בעתיד?

החזון שלי הוא להמשיך לחקור ולהרחיב את תחום האמנות הבינתחומית, וליצור שיתופי פעולה עם אנשי מדע, פילוסופיה ותרבות גם במרחבים הבינלאומיים. אני שואף להמשיך להציג את העבודה שלי בתערוכות בעולם, ולבצע פרויקטים שיכולים לשנות את הדרך בה אנו תופסים את האמנות והקיום. אני רוצה גם להמשיך לעבוד במרחב הציבורי, ולשלב אמנות וחינוך שיביאו אנשים ממגוון רקעים לבחון את האמנות בצורה שהיא לא רק אירוע של תערוכה, אלא גם כלי חינוכי ואקטיביסטי לשינוי חברתי.

לסיום, איך אתה רואה את מקומך בעולם האמנות הבינלאומי?

אני רואה את עצמי כחלק מהזרם האמנותי שמערער על הגבולות המוגדרים, שמחפש לחדש ולהתנסות כל הזמן. עבורי, האמנות אינה רק שדה של יצירה ויזואלית, אלא מרחב של חקירה ושאלות, שבו אין תשובות חד משמעיות, אלא רק אפשרויות אינסופיות לשיח. העולם האמנותי הבינלאומי מאפשר לי להרחיב את התפיסה שלי לגבי מהו "אמנות", ולשאול שאלות על גבולות, תרבויות, זהויות ורעיונות. הוא מאתגר אותי לבחון כיצד אמנות יכולה לגעת בנושאים עכשוויים – כמו זהות, טכנולוגיה, חברה, פוליטיקה, אקולוגיה ועוד – וליצור חיבורים בין תרבויות שונות, קולות שונים והיסטוריות שונות.

אני לא רואה את עצמי ככפוף למסגרת או למוסדות, אלא כמי שנכנס למרחבים חדשים ומאתגר את הגבולות בין עולם הרוח והחומר. אני מאמין כי כל יצירה אמנותית מהווה הזמנה לשאלות חדשות ולפיתוח רעיונות שלא תמיד נראים לעין ממבט ראשון. זהו תהליך של חיבור, של פירוק והרכבה מחדש, של חשיבה שמביאה לידי ביטוי את הדיאלוג המתקיים בין האמן, הקהל והסביבה.

אני לא מחפש להתאים את האמנות שלי לציפיות, אלא להתמודד עם מה שמעורר בי תשוקה. האמנות היא דרך עיבוד לעולם הפנימי שלי, אך בו זמנית היא פלטפורמה לעיסוק עם נושאים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים שמעסיקים אותי. מה שמניע אותי הוא הרצון להיות חלק מהשיח הגלובלי, לשתף את מחשבותיי ורגשותיי, ולתת מקום לעולם שאני חווה ולהתמודד עם השאלות שמעסיקות אותי – ולעיתים גם את הסביבה כולה.