מאמר:

על הספר הולכים למורי-רובי  יהושוע  /  ד"ר עדנה אפק

"אין אדם רואה וּמשֹיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם" ביאליק, ספיח

מה זוכר אדם מילדותו?  מה נחרת בנפש הרכה? ומה מרגיש אדם בשנות השישים שלו, כשהוא מתבונן ממרחק השנים, בילד שהיה?

הולכים למורי, הוא ספרו הראשון של רובי יהושע. הוא בא להנציח את מוסד המורי, ולהציב יד למורשת התימנית.

רובי ( ראובן) בוגר הפקולטה לחקלאות ואיש היי טק, החל לכתוב בגיל מבוגר. רובי גדל בחדיד, מושב תימני שכוח-אל במרכז הארץ. מי שיקרא את ספרו, לבטח יחשוב שסופר ותיק ומיומן כתב את הספר.

הספר שעיקר עיסוקו במורי נכתב בגוף ראשון, וממבטו של יואל, ילד בן 3 המתאר את חיי היום-יום במושב תימני בשנות השישים. אימו איננה יודעת קרוא וכתוב ואביו שולט חלקית בקריאה ובכתיבה. יואל, ככל הילדים התימניים האחרים במושב, נשלח ללמוד אצל המורי.

רק הבנים למדו אצל המורי. תלמודי התורה נקראו "כֲּנִיס" (מונח המתאר גם את בתי הכנסת), המלמד היה נקרא "מארי" (נהגה מורי, ובמלעיל). המורי לימד "תלמידים מגיל שלוש ומעלה ללימודים שנמשכו כשמונה שנים. תחילה למדו (שִׁנְּנוּ), לאחר שנה או שנתיים של הכנה, בני הארבע והחמש קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד". (מתוך ויקיפדיה)

בחיבה ובביקורת מספר הסופר על ילדות במושב עני, מרוחק שנות אור מהמתרחש בארץ. כבר בפרק הראשון מתאר לנו הסופר את האווירה ב"כניס"- החדר של המורי.

פתאום, ללא שום התראה או סימן, כולם התחילו לשיר כמעט בקול אחיד מנגינה קצת מוכרת שפעם שמעתי את אבא שר. כשהוא קורא לבד בבית בַּסֵּפֶרְתּוֹרָה הכחול שלו, הוא גם מתחיל ככה.

"תּוֹרוֹ סִיווֹ לוֹנוּ מֹשַּׁה, מוֹרוֹשׁוֹ קְהִלַּת יַעֲקֹב. וְזֹאת הַתּוֹרוֹ, אֲשַׁר שׂוֹם מֹשַּׁה, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרוֹאֵל."

כפי שחשבתי, לא היה אפילו ילד אמיץ אחד שיֵשב לידי. כולם התיישבו רחוק מהמורי וממני. המורי הושיב אותי לשמאלו, וביד ימין שלו החזיק כעת בגבעול ריחני. העלים הירוקים שלו היו נפולים והפרחים הסגולים בקצהו עדיין שלמים. זה פרח כמו שיש לנו בגינה, שהאימהות קוטפות לפני שבת כדי שיוסיף ריח טוב בבית. אימא אומרת שזה רֵיְחַן, ואבא קורא לו גם שׁוּגוּר. השוט היה מונח עדיין על השולחן בקרבת יד ימין של המורי, אבל נראה לא מזיק. הוא התחיל לקרוא והראה לי עם הרֵיְחַן בידו את הפסוק. זיהיתי רק כמה אותיות שאבא לימד אותי בשבתות האחרונות בַּבִּיתכִּנסת. דרך הדלת הפתוחה ראיתי פתאום את בן-דודי שלמה מתקרב לכניסה. שמחתי לראות אותו, כי אנחנו אוהבים לשחק ולהיות ביחד. קיוויתי שהוא ישב לידי ולא יפחד מהמורי. הוא נכנס פנימה, נעצר קצת והסתכל ימינה ושמאלה, חיפש מקום לשבת. פתאום התרוממה ידו של המורי, החליפה במהירות את הרֵיְחַן בשוט, והצליפה. שוב נשמעה השריקה המפחידה, ושוב הרגשתי את הרעד. ראיתי את בן דודי מתפתל, ידיו הורמו להגן על הראש שלו וספגו את מכת השוט. הגב שלו קצת התעקם, והוא הצליח לברוח מהמכה השנייה.

״אַי, מה עשיתי?״ הוא צעק בקול.

מורי יחיא הזכיר לו בשקט: ״אל תאחר לפַּעם הַבֹּואוֹ". ע.15

הילד המתבונן מספר את האירוע הדרמטי : "פתאום התרוממה ידו של המורי, החליפה במהירות את הרֵיְחַן בשוט, והצליפה. שוב נשמעה השריקה המפחידה, ושוב הרגשתי את הרעד.." ללא ביקורת.

את הטוב ואת הרע, מוסר לנו המספר בתמימות של ילד. (גם את הסוכריה שקיבל לפני שריקת השוט)

לפני שנים, סיפר גם ילד אחר, חיים נחמן שמו, על אירועים דומים בחדר האשכנזי שבו למד. אלא שאצל ביאליק נשמעים המרירות והכעס, של הדובר המבוגר.

ב“חדר” לא השביח מזלי. בָּדֵל הייתי מחברַי והם בּדֵלים ממני. מצוּמצם הייתי בתוך עצמי, בונה עולמי בּלִבִּי ואין מרגיש ואין יודע. אפילו רבי וּסגנוֹ אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על-פי דרכו וזה על-פי דרכו:  ח.נ. ביאליק, ספיח

לעומת ביאליק שמתאר ילדות עשוקה, יהושע מתאר ילדות שמחה אף כי ללא צעצועים או ממתקים.

רובי מתאר ילדות בישראל של שנות השישים שבה עולים בני עדות שונות חיו אלה לצד אלה, בהרמוניה, כשלכולם היו רק צורכי הבסיס, וחלקו אלה עם אלה את המעט שהיה.

הסופר המבוגר הוא הילד הזוכר. הוא טועם שוב את המאכלים בביתו ובבית השכנים, האשכנזים.

זה לצד זה מוגשים המאכלים:

זלביה זה האוכל הכי טעים בעולם, וביום שישי אני אוכֵל זלביות בבוקר ןגם עוד אחת או שתיים כשאני חוזר מהגן . ע 145

והעוגות ה״אשכנזיות״:

 גיטה תמיד מכינה עוגות טעימות עם הרבה קצפת מתוקה. העוגות של מינה אפילו עוד יותר טעימות, כי היא שמה בהן שוקולד או תפוחים. ע. 57

 מינה, השכנה שלנו, אופה את העוגות הכי טעימות בעולם. במיוחד את עוגת התפוחים שיש לה שם אשכנזי שדומה לפּוּדֶל. ע. 157 (הכוונה לשטרודל)

עולמו של יואל סובב סביב הלימוד אצל המורי ובגן הילדים. וכשאלה או אחד מהם, בחופש, הוא משתעמם. ספרים וצעצועים הוא זוכה לראות רק בגן. בבית יש רק ספרי קודש והוא קורא בהם וחוזר וקורא, בבחינת "והגית".

הכותב משתף אותנו במצוקה הכלכלית, אבל היא איננה נתפסת כקשה. הכל נסבל אצל יואל, הילד התמים ומלא השמחה.

אם אין אפשרות לקנות "מותרות"- מסטיק עגול- הוא ימתיק זאת אצל החבר השכן. תמיד ימצא פתרון.

כבר הרבה זמן שהגננת אילנה בחופש, ומשעמם לנו. אימא הלכה למכולת עם אסתר ועמרם. היא רצתה שאבוא איתם ולא אישאר לבד. ידעתי שהיא לא תקנה לנו שום דבר טעים ולא רציתי ללכת ולשמוע אותה אומרת עוד פעם שאין מספיק כסף למסטיק עגול. עדיף ללכת לשמיל ולשמוע אותו קורא. רציתי שימשיך לקרוא לי את הסיפורים המצחיקים על חבורת חסמבה. ואם בסיפור יהיו מילים שאני לא מכיר או לא מבין, הוא יסביר לי אותן. ללמוד מילים חדשות בעברית זה יותר חשוב ממילים חדשות בתימנית. בפעם האחרונה שהייתי בבית שלהם, למדתי את המילה "תרכיז." זה נוזל שהוציאו ממנו הרבה מים ונשאר רק העיקר שלו. ע. 90

המספר המבוגר הוא הילד הזוכר פרטי פרטים. חושיו מחודדים. הוא מתבונן בידי אביו ואימו, ואנחנו, הקוראים, יחד איתו:

הוא לימד אותי פעם איפה ימין ואיפה שמאל. אני יודע שהשעון שלו תמיד על יד שמאל אז אני יושב בצד של היד בלי השעון. ע. 33

אימא הסתכלה על השעון שהיה על היד הימנית שלה וחישבה מתי יעברו שלוש שעות, כדי שתהיה מוכנה ולא תאחר כמו בבוקר.

אבא אף פעם לא מאחר. לא לַבִּיתכִּנסת ולא לעבודה. השעון של אבא על יד שמאל, לא כמו של אימא. גם לגיטה יש שעון, אבל קטן, על יד ימין. כנראה אימהות עונדות שעון על יד ימין ואבות על יד שמאל. ע.97

הכל מסקרן את יואל. הוא בולע את העולם ללא פחד וממשיך ללמוד, גם כשהוא נוסע בפעם הראשונה לים והולך לאיבוד. הוא לא מרשה לעצמו לפחד, כי הוא רוצה להיות גדול  .. ובכיתה אל״ף .

כשהתקרבנו לאוטו הלבן ראיתי עליו אותיות בעברית שהכרתי. ניסיתי לקרוא: וי"ו, יו"ד ואל"ף ועוד שתי אותיות שלא הכרתי. אריק ראה שניסיתי לקרוא ואמר:

״יואל, זה אוטו ישראלי חדש ושמו סוסיתא" ע.95 

ילד אחד, שהתכופף ממש לידי, צעק פתאום לחברים שלו: ״מצאתי צדפים ממש צבעוניים, ואחד עם פסים ורודים!״

הראיתי לו את שלי, אבל הוא לא התרגש בכלל ואמר שהם צדפים פּוּשְׁטִים. לא הבנתי מה זה פּוּשטים,

 אבל הבנתי שקוראים להם צדפים. ע.101

ובעיקר לומד הילד מהחיים:

 כשהגעתי למים התיישבתי בחצי ישיבה-חצי שכיבה, קצת כמו הזקנים, עם הגב אחורה.

 כשאף אחד לא ראה והמים כיסו אותי קצת, עשיתי פיפי מהר. לא הורדתי את הבגד-ים, כי ככה

 אף אחד לא יֵדע שאני עושה פיפי. שיחשבו שאני רק נח קצת, כמו שראיתי כמה זקנים וזקנות עושים. ע.104

יכולתי להמשיך ולכתוב עוד ועוד על הספר הרגיש שמגיש לקורא תמונה ברורה ומפורטת של חייו של ילד תימני במושב קטן ועני, בשנות השישים, בארץ, אך אשאיר לקוראי הספר להתרשם בעצמם מייחודו של הספר ומיפי הכתיבה של יהושע.

הספר מסופר דרך עיניו של ילד. אופן כתיבה זה יוצר את הקסם והחיות של הספר. יהושע מצליח להעביר את חוויותיו של הילד בצורה פשוטה וישירה, אך גם מלאה בתובנות עמוקות. דרך העיניים התמימות של הילד הדובר. הקוראים יכולים לראות את העולם בו הוא חי – את הרגשות, הסקרנות והתחושות הראשוניות.

 הולכים למורי של רובי יהושע הוא ספר שעוסק בשימור של ערכים ומסורת, ומביא את הקורא הצעיר והבוגר כאחד לחשוב על חוויות ילדות ועל שאלות של זהות ושורשים.