על רוח טובה בכל עם גילי דנון/ ראובן שבת
גילי דנון הוא יוצר רב תחומי. עוסק בקולנוע ושירה, אדם מעניין, אופטימי רב הזמן שאוהב ומחפש משמעויות רחבות בעשיה האמנותית שלו בכללותה.
ספר מעט על עצמך ומדוע בחרת בקולנוע וכתיבת שירה
אני יוצר רב תחומי. קולנוען משורר ואמן וידאו.
מאז שאני מכיר את עצמי אני כותב, ויוצר בכל מיני תחומים.
נכנסתי לשירה בגלל הכסף נשארתי בגלל הדימויים (אפילו כתבתי על זה פעם שיר)..
וברצינות, אני מרגיש שכתיבת שירה בחרה בי.
כל חיי אני כותב, בתדירות משתנה, והשירה פשוט נמצאת שם, לא הותירה לי הרבה ברירה.
בתור ילד היו לי מחברות עם שירים, שלצערי נעלמו, ומאז אני כאמור כותב.
לפעמים אני מרגיש, ששירה היא הרבה מעבר למילים. זו נקודת מבט על העולם.
לגבי קולנוע - במשך שנים הייתי בטוח שאהיה שחקן (הייתי ילד שחקן), ומאד נמשכתי גם לתיאטרון. אבל באיזשהו שלב גיליתי את הקולנוע והחלטתי לעבור לצד השני של המצלמה.
בקולנוע יש קסם שמבחינתי אין בשום אמנות אחרת. זוהי אמנות שמורכבת ממלאכות רבות, שכל אחת מהן היא עולם ומלואו.
מאז אני נע בין המדיומים השונים, ויוצר דימויים במילים ובוידאו.
מה הקשר בין קולנוע לשירה. מה הם משקפים בעיניך?
יש הרבה קווי דמיון בין קולנוע ושירה, כשהדבר העיקרי, לטעמי הוא הדימוי.
גם בקולנוע וגם בשירה הדבר עצמו הוא רק דימוי למשהו רחב יותר. עמוק יותר. בסופו של דבר אמנות, לפחות בעיניי, מנסה למצוא סדר בתוך הקיום האנושי. לתבנת אותו, ולתת מענה לשאלות הגדולות. מה אנחנו עושים כאן? מה התכלית של כל זה? גם שירה גם קולנוע מנסות לעשות זאת, כל אחת באמצעים העומדים לרשותה. לכל אחת מהן יש תחביר משל עצמו, פואטיקה משל עצמה.
כמובן שארסנל הכלים הקולנועי הוא רחב יותר, ועשיר יותר. בשירה יש פחות מתווכים בינך לבין התוצאה הסופית. בקולנוע כדי לנסח משפט אתה זקוק לאמצעים רבים. בשירה לעומת זאת, מספיק עט ונייר.
אבל בסופו של דבר, אני חושב ששני המדיומים הם רק כלי, ומנסים לתת מענה, כל אחד בדרכו, על החידה המדהימה הזאת, שנקראת החיים שלנו.
האם ספר השירה החדש שלך מבטא שילוב של ראייה קולנועית וספרות
אני מניח שכמו כל דבר שאני עושה, הספר משקף את נקודת המבט שלי על העולם. במקרה, אני בוחן אותו דרך משקפי שמש, שמורכבות משירה וקולנוע, אבל לא רק. אני מאד אוהב אמנות פלסטית, ואת הים, וחומוס, וסביח, והרשימה עוד ארוכה. העולם כל כך עשיר ומופלא ונורא.. ובמציאות המטורפת שאנחנו חיים בה, מציאות שלפעמים קשה להכיל, הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם כל זה.
בשירים שלי אני מנסה לתפוס רגע. אני מנסה לתפוס דימוי, תחושה, את המהות של הדבר. את הדבר החמקמק הזה שהופך אותנו לאנשים, והוא הרבה פעמים מעבר למילים. בשירים אני מנסה לזקק את זה. זה הכוח של שירה בעיניי - היכולת לתפוס עולם ומלואו, להעביר אותך חוויה רגשית ואסתטית במספר קצר של מילים.
יש הרבה מפתחות, שמובילים לכתיבת שיר - חלק מהשירים שלי נולדו בעקבות חלומות, חלק בעקבות חוויות, יש שירים שהם סיפוריים באופיים - ויש שירים שהם סימן שאלה אחד גדול. כך שאני לא יודע אם זה קשור לקולנוע או לא, אבל אני שואף לכך שהשירה שאני כותב תהיה כמה שיותר מדוייקת, אמיתית ונאמנה לאמת הפנימית שבה.
ספר על המופע שלך וכיצד הוא משתלב עם הספר?
למופע שלי קוראים בעקבות הרוח הטובה, והוא נולד בעקבות הספר "הרוח הטובה".
הרגשתי שאני חייב לצאת מגבולות הספר.
מדובר במופע שירה מוסיקלי, קיומי, שמשלב סיפורים אישיים מחייו של המשורר, קטעי שירה נבחרים, סרטי וידאו ועוד. לצדי נמצאת המוסיקאית הנהדרת אביגיל דנינו, שצובעת את האירוע במוסיקה, ושרה שירים שהוכנו במיוחד למופע.
אני חייב להתוודות -
בעיניי מילה היא הרבה פעמים מוגבלת. היא יכולה להביא אותך עד לנקודה מסויימת. מעבר לה נמצאים הדברים עצמם. זה היתרון הגדול של מוסיקה. בגלל זה חשוב למצוא בשירה, בקולנוע, ובכלל בחיים את המוזיקה שבדברים. בגלל זה יש הרבה מוזיקה במופע. וגם הומור.
חלק מרכזי במופע מוקדש לדרך בה השירה עזרה לי להתמודד עם אובדן כואב שחוויתי - אחי ואבי הלכו לעולמם תוך פחות משנה, ושירים רבים בספר עוסקים בזה באופנים שונים. במופע אני מספר על הכוח שהשירה ובכלל היצירה, נתנו לי להתמודד עם הבור הזה שנפער בתוכי.
מה שמחזיר אותי לרוח הטובה -אני מאמין שהשינוי שהמקום הזה זקוק לו, יוכל להתרחש רק אם כל אחת ואחד מאיתנו יתחילו באופן אישי לבחור ברוח הטובה. זה המפתח. לצערי זה ממש לא פשוט. הרוח הרעה מפתה וממכרת. מאוד.
אולי בגלל זה אני כל כך אוהב קולנוע - בדרך כלל יש סוף טוב בסרטים. ממש כמו בחיים…
מי הם שני המשוררים הכי מוערכים בעיניך ומי הם שני הבמאים המוערכים בעיניך ומדוע
שאלה קשה, שמשתנה כל הזמן. יש כל כך הרבה משוררים ומשוררות אדירים, וגם יוצרי קולנוע, שאני אוהב. ובכלל אמנים שאני שמח לראות את היצירות שלהם, לחוות אותם.
בתחום השירה - הטניסאי השוויצרי רוג'ר פדרר. בשיאו הוא היה משורר אדיר. לראות אותו רוקד על המגרש עם המחבט, זו היתה חוויה אסתטית ורוחנית ממעלה ראשונה. ולחילופין, הכדורגלן ליאונל מסי - לצפות בו בימיו הגדולים - היה חסד, שאני שמח שזכיתי לראות.
וברצינות, שירה אפשר למצוא בכל מקום ובכל דבר. רק צריך להתבונן.
ובכל זאת, אני יכול לציין את דויד אבידן, כמשורר שאני מאד אוהב ומעריך. הוא היה משורר אמיתי, כזה שחיפש גם איך להרחיב את אמצעי המבע. לחדש את השפה ואת גבולות הז'אנר. גם את ישראל פנקס אני מאד אוהב. יש בו מבט מהורהר, מיסתורי. מיתי וקיומי. אני אוהב שירה קיומית, שאינה מתייפייפת, אבל היריעה עוד רחבה ויש עוד כל כך הרבה שירה לקרוא ולגלות כל הזמן.
אותו הדבר גם לגבי במאים -
בחירה קשה עד בלתי אפשרית. אבל אם ממש מתעקשים, אני יכול לציין את האחים כהן, כקולנוענים שאני מאד אוהב. הקולנוע שלהם מאד עשיר, ורב גוני, ומקורי. נקודת המבט שלהם היא מאד מפוקחת עם הרבה אירוניה. וחוש הומור אדיר. צומת מילר הוא סרט אדיר. וגם ארץ קשוחה. וגם ביג ליבובסקי. והרשימה עוד ארוכה. מי עוד? בילי ויילדר. היה חד מאד, ובעל ראיית עולם אירונית, שלא לומר צינית, וגם נע על מנעד רחב מאד של ז'אנרים. מפילם נואר קלאסי עד לכמה מהקומדיות הגדולות של כל הזמנים.. והרשימה כאמור עוד ארוכה..
אם היית נקלע לחצי שנה לבקתה מבודדת בהרים.איזה שני ספרים ואיזה 2 סרטים היית לוקח איתך ומדוע?
זאת אולי השאלה הכי קשה ששאלו אותי בחיים..
אחרי מחשבה עמוקה אהיה מאד מקורי, ואומר שהספר הראשון שאקח הוא כמובן התנ"ך. בכל זאת, מדובר באחד הספרים הגדולים שנכתבו אי פעם, ובמורשת התרבותית והרוחנית שלנו. בין אם אתה אדם מאמין או לא, יש בו את המיתוסים הגדולים שלנו, והוא מעלה שאלות מוסריות וקיומיות שרלבנטיות כבר אלפי שנים. ואני גם מאד אוהב את העברית התנ"כית.
לגבי הספר השני - התלבטות גדולה.
אולי מלחמה ושלום של טולסטוי או האחים קרמאזוב של דוסטויבסקי? שתי קלאסיקות אדירות.. וגם ארוכות – כך שיהיה מספיק חומר קריאה. או כל רומן של ש"י עגנון? אופציה נוספת היא אוסף המחזות של ברטולד ברכט. ובראשם אמא קוראז' והנפש הטובה מסצ'ואן, שיש לי פינה חמה בלב אליהם, ושמלמדים אותנו הרבה על הטבע האנושי. אופציה נוספת הוא ספר הטאו של לאו דזה.
לגבי סרטים -
וואו, דילמה רצינית. הם צריכים להיות סרטים שכיף לראות, בכל זאת חצי שנה בבקתה מבודדת בהרים, ומצד שני, שיהיו גם מוצלחים ומספקים מבחינה אמנותית.
יש כמה מועמדים מובילים: מזימות בינלאומיות של היצ'קוק, שצפיתי בו לאחרונה, והוא ממש עומד במבחן הזמן. לא סתם הוא נחשב לסרט הג'יימס בונד הראשון, עוד לפני ג'יימס בונד.. או הסנדק של קופולה, הראשון וגם השני, שמונה וחצי של פדריקו פליני הגדול, ולהבדיל - ספרות זולה של טרנטינו, שגם אחרי שלושים שנה שומר על הרעננות שלו, ותמיד כיף לראות אותו .. או המפיקים של מל ברוקס, קומדיה פרועה שהקדימה את זמנה. והרשימה עוד ארוכה.. ברשותך אקדיש לזה עוד מחשבה.
אבל השאלה האמיתית היא איזו מוזיקה הייתי לוקח איתי לבקתה המבודדת בהרים. כי בסופו של דבר, גם הבקתה המבודדת בהרים היא מצב תודעה, דימוי למצב שלנו. בכל מקרה, מדובר בבחירות אמיצות שצריך לקחת.