סופשבוע באוריינט ירושלים

צביה ויצמן כספי

צילומים: צביה ויצמן כספי

אוריינט אקספרס הוא סרט מיתולוגי. על קו הרכבת המהירה לאיסטנבול. מלון אוריינט בירושלים זה משהו אחר. הוא מספר את ירושלים בסלואו מושן. המלון ניצב בטבורה של העיר בסמוך לתחנת הרכבת ההיסטורית. שם התארחנו. מלון נהדר. הכל טוב למעט העובדה שאין חניה לאורחים. המבנה יפפה, משתלב בנוף. לא מתריס. מתמזג. המלון שוכן לו במרכז היפה של העיר בעמק רפאים פינת דרך חברון.

ירושלים מורידה הילוך בכלל ובסופשבוע בפרט. היא איטית, מצניעה לכת. כאילו מישהו לחץ על כפתור Off לרעשים. אין פקקים, אין צפירות, מעט בתי קפה ומסעדות שלהן אופי של צעיף חורפי. כירבוליות בסלסלת קש, לחמם את היושבים, על אף השמיים התכולים הקור חודר אז שותים סיידר חם, תה קינמון או חליטת ג׳ינג׳ר. בינתיים החורף פה מתון.

הגענו לעיר הולדתנו לציין יומולדת, באנו אליה באהבה להעלות על נס את יחודה ויופייה. לחבק את הנוסטלגיה. אנחנו חיים בתל אביב הנהדרת כבר עידן ועידנים. ירושלים נטועה עמוק בלב, היא האמא, היא ״האישה החוקית״.

יצאנו חברתי ואני לצעידה ברחובות היפים ביותר, מבנים טמפלרים, בתים בחיפוי אבן  ירושלמית, המון ירוק הסמטאות הציוריות מזמינות להיכנס אליהן כאל גן קסום. אנשים מתנהלים בשקט. לבושים בגדי שבת מתפללים בשובם מבית הכנסת,

מתחם המסילה מזכיר את ההאיי ליין High line בניו יורק ואת ה Promenade Plantee ברובע ה12 בפריס. אומנם צעיר יותר אבל לא פחות יפה ומושקע. קילומטרים של רוח טובה אסתטיקה ונועם. אדני רכבת, שבילי אופניים, ספסלים נאים ברושים נישאים ועצים יפים במערומם. ברקע שמיים גבוהים ואור גדול.

לאורך המסילה שילבו המעצבים בקילומטר האחרון לפני חומות העיר, שלטים ובהם ציטוטים של אנשי רוח ונוסעים על השקת קו הרכבת וחווית הנסיעה בה. בין המצוטטים אליעזר בן יהודה המהלל בפאתוס את השקת הרכבת: ״שמעו המונים נהמת הקיטור היא נהמת ניצחון ההשכלה על הבערות, החוכמה על ההבל, הקדמה על הפיגור, ניצחון הרוח הצח על המקטב והמריר… שמחו משכילי ירושלים…״ גם בוגרשוב מתעד את הנוף וחווית הנסיעה ברכבת: ״משני צידי הנחל מתרוממים שני קירות מסולעים ומדרגות לבל יסחף עם זרם הגשם, השוטף את הכניסה לעיר הקודש…״  גידי קורן עם: ״צ׳יק צ׳ק ובין הרים ובין סלעים טסה הרכבת״

כמובן כמקובל במחוזותינו, גם המון תלונות. וקיטורים של נוסעים כמו ״איך זה שברכבת יש מאפרות למעשנים ואין כסא כבוד לצרכים?! מחילה מכבודכם…״ או ״למה הרכבת מאחרת ביום שישי ובכך היא גורמת לנוסעים לחלל את השבת״.

קהל הצועדים במסילה מגוון, נשים צעירות ערביות בבגדי ספורט. מתפללים בטליתות. משפחות תינוקות ילדים וזוגות אוהבים, עובדים סינים על האופניים, רצים ונחים.

אוזניי קלטו שברי שיחת. בליל שפות נמהל  בהרמוניה: רוסית של ולדימיר ויסוצקי, צרפתית רכה, ערבית ירושלמית ודוברי אנגלית. אוירה קוסמופוליטית. שעה של חסד ונועם.

המלון: מאופק בהידורו חדריו גדולים ומפנקים, יצירות אומנות במעברים הנוף נדיר האופק רחב. בקומה עשירית בריכת גג הצופה אל ההרים ממזרח ומפנה מבטה ליפי העיר המערבית. פנים וחוץ נפגשים במרחבי אירוח. מעט אורחים בעונה זו. עוד פחות זרים. שני זוגות צעירים נרגשים שהגיעו דוקא לירושלים למסיבת האירוסין שלהם. הלובי רחב הידיים מציג אומנות ומעט רקע היסטורי על המבנים והרחוב. מבוכים ומדרגות מובילים לבריכה ולספא. מלון שפעם קראו לו “5 כוכבים״. המדרג היום שונה. מיתוג מחדש, ״אקסלוסיב״ על פי הגדרת רשת ישרוטל. העובדים פה הם מיקרו קוסמוס של מזרח תיכון חדש, יהודים וערבים ונוצרים עובדים יחד בלתת את מקסימום השירות לאורחים. שקט, נינוחות והרמוניה.

מתחם התחנה הסמוך מזמן בילוי קרוב בערב. בתי קפה, מזללות, מופעים מאולתרים ודוכני מכירה, אפשר בקלות לעבור ממסעדת שף במלון לחומוס אבו שוקרי ולקנח בסחלב או כנאפה.

בסינמטק הסמוך, מוקרנים סרטים במסגרת פסטיבל צ׳ינימה איטליה״ כמחווה ליום השנה למרצ׳לו מסטרויאני. מוסיקת ג׳ז נעימה מובילה אותנו לבית קפה קטן ונעים. על הקירות מוצגת תערוכת פורטרטים וסיפורים על קפקא ויצירתו של רו הארגרוב Roy HARGROV. רק האיש עם עגלת הבייגלה וריח הזעתר לא הגיע הערב לרחבה. נתנחם במסעדת השף בקומה 10 במלון אוריינט ארוחת ערב במסעדת Top Roof מביאה עימה תמונת נוף פנורמי נדירה ואוכל ידידותי במחירים צנועים בהחלט חוויה שכדאי לא לדלג עליה

הכנסיה הסקוטית במעלה הגבעה צופה נינוחה ויפה ושוקטת מעל הכל, כביש האפיפיור מואר כשרשרת פנינים, כנסיית הדור מציון שעם ערב מוארת, מתחפשת ל״שומר החומות״, צריחי הכנסיות צלצול פעמונים וקריאת המוזאין מתמזגים כמו ניסוי כלים בתזמורת לקראת החזרה הגנרלית. שלושה כמרים קפוצינים חוצים את הגשר ממזרח למערב ושני אנשי מילואים ממהרים לבסיסם.

ימין משה או בשמה ״משכנות שאננים״ כשכיית חמדה ממרומי המלך דוד ועד לבריכת הסולטן, (למה שאננים?!) אולי כי שם שכנו אומנים, אנשי רוח ומתפייטים, יהודה עמיחי לא ישב על הספסל אל מול קבוצת התיירים, נערה בלבן מצטלמת ל״בוק״ לכבוד בת המצווה שלה על רקע תחנת הקמח ובר היין הקטן מציע, במבטא צרפתי כוס מרלו ב40 שקלים.

החומות המוארות נוסכות תחושה חגיגית ממלאת את הגבעות והעמקים כאילו גם השמיים יודעים שמחר החטופים יחלו לחזור הביתה. עד האחרון שבנם. אמן.

היום שאחרי השבת בעיר נראה ומתנהל אחרת. טלביה ורחביה מפוהקות עדיין בשעת בוקר מוקדמת, משק עפאים בבית הנסן פותח שעריו לקפה וסימפטיה, גן הוורדים הסמוך מזכיר לי שלא רק לנסיך הקטן יש שושנה נדירה. כל הטוב הזה מאפשר צעידה ברגל אין צורך להזיז את האוטו ולחפש חניה. לב העיר פועם בקצב 8 נשימות אין הל אאוט הל. האוריינט אקספרס המפוארת סיימה את הקו בין פריס לאינסטנבול ב2009 ובמקביל החלה הבניה של ״מלון אוריינט״ בסמוך לבתי הטמפלרים שאיכלסו את השכונה במאה ה19 והוגלו לבית לחם הגלילית אחרי מלחמת העולם השניה. בית העם הטמפלרי שופץ ונשמר ברחבת המלון. שלט כחול של עיריית ירושלים מספר שהוא נבנה כמענה חברתי לטמפלרים שנגזרו מהכנסיה הפרוטסטנטית. צריך גם לזכור שהם לא היו ממש בעדנו.

בדרך לתל אביב משמיע הרדיו את השיר ״יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד, קח את ידי עכשו, עשיני מפויסת…״. ואני חושבת על החטופות שחוזרות לחיבוק החם של אמא. וירושלים של אמי ושל ילדותי, מתרחקת. אני כבר מתגעגעת. ומבטיחה לחזור אליה שוב ושוב. כמו אל לחם ומיים.