מאמר:

על הניכור המשמח/ ראובן שבת



עיון בספר השירה –הרחבת המבט/ חגית בת-אליעזר.

נופי שירתה של חגית בת-אליעזר, משוררת ומבקרת ספרות, הם אורבניים.

אבל בזיקה אנלוגית למה שניתן אולי לכנות "שירת טבע", שירתה ושיריה, ולפחות על פי ספרה החדש, הם בגדר "טבע אורבני."

הטבע האורבני נטוע לא רק במראות של רחובות, אולמות קונצרטים, בני אדם במצבים אינטימיים של חדרי מיטות,  וגם פגישות בבתי קפה או במקומות אחרים, עירוניים.

הם נטועים במראה האנשים, התנהגותם, בחירותיהם.

מה אם כך?

ראשית כריכת הספר, הממזגת היטב בין שמו-"הרחבת המבט" לבין צורות גיאומטריות מדויקות של משולש ישר זווית ומוקפד, ולא חורג בכלל, של מעגל גיאומטרי, שליבתו שחורה וגבולותיו אדומים, ובלב הכריכה צורות שבורות, או נשברות, ומעיקרן- שבר "שלם". קרי כזה, המבטא את נקודת המבט והראות של המשוררת, שאינה חורגת "אל מעבר" כלשהו, מטאפיזי, אמוני, או אפילו מדעי.

זוהי, אם כך, ולפחות על פי הכריכה, שירה מנוכרת. אבל תמונה ומסקנה זו מוטעים למדיי, כי בקריאת שירי הספר, התעמקות רצינית בהם, הבנתם, מתגלה משהו מיוחד באמת. הניכור הזה, אינו גס, אינו מרוחק, אינו בלתי מתקשר.

ההיפך, הניכור הזה הוא משמח...

למרות מצוקות האדם וחלוף הזמנים בכאוב, וחוסר פשר הקיום המבוטא היטב בשירים, הרי יש שם בשירים הללו, חיבור חם מאוד, לאהבת אדם (חושנית, ארוטית, וגם רוחנית ופילוסופית), אהבת חיים, נגיעה טבעית בחיים (למרות שהטבע כמעט ולא מופיע באופן משמעותי)

הספר החמישי של המשוררת, הוא, אם כך, טוב, בשל, מרגיע, וממשיך בחדות נחרצת את הכתיבה השירית הטובה שלה, שהיא מודרנית במובהק לכל אורך הדרך.

בספר שמונה שערים.

"אתה ואני", שהוא השער הראשון, ומעין שער של שירי אהבה, מבטא וחושף קיומה של זיקת גומלין, לאהבה והגשמתה. אין צורך בתלות לשמה, ב"מסכנות טרגית" או באשד גואה ומביך מדיי של גוף ונפש, המתאחדים יחד, אלא בפעולות פיזיות ונפשיות, שהן, כאמור, זיקת החיבור בין אוהבים, והמלל ממחיש זאת היטב וטוב.

..." הִיא תִּתְפּוֹגֵג/ בְּמַטֵּה קֶסֶם הַשָּׁב לִנְדָנוֹ/ רִשּׁוּמָהּ – דַּף חָלָק וְעֶמֶם זִכָּרוֹן."

 

עַד הַבֹּקֶר

אֲנָשִׁים מוֹצְאִים זִוּוּג לְלַיְלָה.

בְּיַחַד יוּכְלוּ לַחֹשֶׁךְ.

הַקֶּשֶׁר מוּאָץ-מְאֻמָּץ,

וְהוּא כְּפַרְפַּר לַיְלָה

בְּדַרְכּוֹ אֶל לַהַט הַבֹּהַק.

 

השער "ראיית האחר", הוא למעשה מעין דיאלוג שירי עם הקוראים אבל גם העצמי. משיריה של חגית בת-אליעזר על פי השער הזה ניתן אולי ללמוד או לדעת ,שהאחר הזה, נתון במעין מרוץ בלתי פוסק, מול עצמו, מול האחרים. האחר מבקש אולי לקבע עצמו במציאות שעל פניה היא משוללת משמעות, אבל הדיאלוג שלו דווקא מפיח בו גם תקווה ועניין.

..."כָּךְ הִיא מוֹדֶדֶת מֶרְחָבִים/ רוּחוֹת שָׁרוֹת בְּמַשָּׁבִים/ כּוֹכֶבֶת סֶרֶט תִּעוּדִי/ בְּגֹדֶל מִשְׂחָקָהּ"

..."חַבֵּק אוֹתָהּ, נַחֵם/ גַּשֵּׁר וְלוּ הַפַּעַם/ בֵּין הַחַיִּים לַכַּן/ אוֹבֶדֶת הִיא בַּפַּעַר"

השער השלישי "האדם והטבע" הוא מינימליסטי, אך לא כפוי. הטבע נמצא בשירתה כמערך דימויים מנחם ויפה. עם זאת, כמו כל כוליות האדם, יש לו משמעות וחשיבות:

..."שְׂמֵחָה בְּחַיּוּתָם, דְּבֻקַּת תַּנִּים/ נִשֵּׂאת אֵלַי עֲלֵי גַּלֵּי הַקּוֹל/ אָדָם בּוֹנֶה עָרִים, אַךְ אֵין זֶה עֹל/ הַטֶּבַע מִסְתַּגֵּל, מֵרִיץ שָׁנִים"

..."הָיִיתִי רוֹצָה לִהְיוֹת קַפִּיבָּרָה/ יְדִידוּתִית לְכָל הַבְּרִיוֹת/ כּוֹלֵל תַּנִּינִים."

השער "תמונות משפחה" הוא שער שירה נוגע ועוצמתי. הוא יוצר הנכחה ריאליסטית לתקוות, לכמיהה, לשמירה על יציבות הקיום, לחשיבות העוגן המשפחתי בכל צדדיו.

..."כְּרַב חוֹבֵל אֲנִי בְּרֹאשׁ סְפִינַת חַיַּי/ עַל הַסִּפּוּן אִתִּי קְרוֹבַי וַחֲבֵרַי/ נִוּוּט בֵּין מִכְשׁוֹלִים – זוֹ אַחְרָיוּת גְּדוֹלָה/ מִמִּי אֶלְמָד שִׁעוּר? אֶחְשֹׁב עַל מַגֶלַן"

 

נַחֲלָתִי

כְּתוּת שָׂדֶה הַשּׁוֹלֵחַ שָׁרָשִׁים

לְהֵאָחֵז בָּאֲדָמָה

כָּךְ מַרְחִיבָה הַנַּחֲלָה:

 

מִדִּירָה אַחַת

לְעֵבֶר בָּתֵּי יְלָדַי

וְקֶבֶר בַּעֲלִי

 

השער בשדה היצירה הוא ההבעה מול פני השירה שפתה, סגנונה, כלליה.

בעיני המשוררת, הכללים הם הקונקרטי, המוחשי, המינימליסטי, הפוטוריסטי. אלו מהווים את חומר הגלם שנעשה מלוטש בשפתה ותפיסתה השירית.

 

כְּמוֹ צִפּוֹר

זֹאת שֶׁקּוֹלָהּ צוֹרְמָנִי

לָהּ גַּרְגְּרִים בַּאֲבַק מִדְרָכָה

אִיּוּם צִפָּרְ-נֵי חֲתוּלִים

 

כָּךְ, כִּשָּׁ-רוֹן בֵּינוֹנִי

פֵּרוּרֵי הַצְלָחָה

סִכּוּיֵי תַּחֲרוּת לֹא גְּדוֹלִים

 

זֶה הַדִּמְיוֹן

לֹא מָעוֹף שֶׁל בִּדְיוֹן

לֹא הַנִּשְׂגָּב, הַמֻּפְשָׁט

רַק הָאַרְצִי וְהַפְּשָׁט

 

השער הסוגר את הספר, "המלחמה הזאת", הוא שער עכשווי. אפשר לראותו בהיבט משתקף של מציאות כאובה, של הבעה ספונטנית אל מול האסון שהתרחש, אפשר גם לראותו כתקווה מפעמת הקורמת לאיטה עור וגידים, מתוך תקווה לנחמה (מציאותית, כמובן) שתיפול בחלקנו, כולנו.

 

אַבָּא-חַיָּל

אַבָּהוּת צְעִירָה בְּעֵת מִלְחָמָה

עוֹטֶפֶת יֶלֶד קוֹדֵחַ מֵחֹם

בְּמִשְׁמֶרֶת הַבֹּקֶר,

 

וּמִתְיַצֶּבֶת לַשְּׁמִירָה הַלֵּילִית

עַל הִתָּכְנוּת הֶעָתִיד

לְכָל הַיְלָדִים כֻּלָּם.

 

חשוב לציין, עם זאת, כי בספר הזה, כמו במכלול שירתה של חגית בת-אליעזר, נעדר מאוד נושא האמונה. היא אינה מאמינה באמונה ביוצר ובורא כל. זוהי, לדידה, עמדה נחרצת. אין ספק שגורם זה, הנעדר גם בספר זה, אינו מוריד מערכו. להיפך, הוא ממחיש השקפת עולם אמיצה, נכוחה, אותנטית. יש דריכות והכרח לכתוב כמעט על הכול, למצות בקסמי מילים הוויות קיומיות, המתקיימות לעצמן  במין נצחיות שזורה היטב במציאות זמנית.

נצחיות זו, היא בהחלט גם ניצחון הספר וגם ניצחון המשוררת.

היא מודעת היטב לניכור העז, הקיומי בחיינו, אבל בדרכה השירית, המקורית והמאוד מיוחדת, היא הפכה אותו בספר הזה לעוצמה אמיתית של ניכור משמח.

logo בניית אתרים