מסה:
ערפדים / אבינועם חקלאי
אודה ואתוודה שלא הצלחתי לאתר את האטימולוגיה של המילה ״ערפד״. גם שורשיה של המילה בלעז לא נהירים לי. אינני יכול, כבדרך כלל, לשים יהבי ברחם המילה, ולכן כל שנותר לי הוא להישען על מה שדליתי מתוך אוקיינוס האנליזה בה התנסיתי. דרכי אינה עוברת דרך המיתוס של הרוזן דרקולה, שאולי היה או לא היה, ואולי חיבב דם אדם. גם לא דרך אותו זן של עטלף הניזון מדם חיות.
אני שואל את עצמי בראש ובראשונה, כמו למשל במקרה של הזומבי, מה מייצגת אותה תופעה פופולרית ומסעירה של דמות בעלת צורה אנושית, שמפיקה חיי נצח מדם אדם, ושאינה משתקפת במראה. אפשר להוסיף גם את התמוססותה באור יום ועצירה, בין היתר, באמצעות צלב עץ הננעץ בליבה. העיסוק בערפדים באמנות אינו תמיד ישיר. לעיתים אנחנו נתקלים בו דרך מעקף העוסק בנשיות. אצל הצייר מונק האישה היא ערפדית וכן, אצל ש״י עגנון; לפחות ב׳״האדונית והרוכל״. היחסים בין היהדות לנצרות כנסיגה אל ההלניזם הפגאני המדמם כאנלוגיה בין הגברי לנשי.
למה אנחנו אומרים שהנשיות אשר נמצאת באם מבקשת לטרוף את צאצאיה לולא תתפקד הפונקציה האבהית כמקל בלוע התנין? היה זה דווקא כרונוס אשר טרף את צאצאיו עם לידתם מפחד התגשמות הנבואה שיבוא יום, ואחד מהם יתפוס את מקומו. וטריפה כרונית זו נעצרה דווקא על יד אשתו ריאה אשר השליכה אבן עטופה בד אל לועו, ובכך הצילה את הבן השישי זאוס ממוות. כל זאת כדי ללמדנו שההתענגות הנשית היא גם נחלתו של גבר, והפונקציה האבהית של החוק נמסרת גם על ידי אישה ואם. אלא שהנשיות תופסת את מקום האלוהי שהוא נצחי, כלומר אינסופי, ואם יש משהו שפועל כתביעה קבועה באדם, שהוא בשר ודם של התענגות, הרי זה, אליבא דפרויד, הדחף. זה הפועל ללא לאות למצוא את סיפוקו השלם, המנוע ממנו מלבד בעולם שכולו טוב. אם כן, הדחף הנצחי, הוא הוא הערפד הדחף האוראלי. והוא בדיוק הדבר שאינו משתקף במראה המחזירה לאדם את צלם בבואתו היפה, חסר הדחף. וכזכור, הערפד אינו משתקף במראה ותאוותו הנצחית מסתתרת מתחת לדמות האדם שלו.
ב״שלב המראה״ של לאקאן, זה מה שהאנליטיקאי הצרפתי אומר לנו. יש פער בין הדמות השלמה לבין משהו שמשסע אותו, מטריד אותו, תובע בתוכו לאינסוף. זהו מרכיב בלתי אנושי באדם, שהרי הוא לא מתחשב במוסר, בהומניזם ובנסיבות. אבל אלמנט בלתי אנושי זה הופך את היצור המתקרא ״אדם״ לאנושי. זה מה שמבדיל באמת את האדם מן החיה, שבה רק האינסטינקט, בשונה מהדחף, פועל אלא אם היא נגועה באנושי. ובכן, עד כאן יש לנו ההוכחה שהערפד מייצג את הבלתי ניתן לייצוג של הדחף בהיותו נצחי וקבוע, בלתי משתקף במראה, מתמוסס באור היום ואכזר באדישותו לסובייקט, בכך שהוא נדחף לתבוע את האובייקט אליו הוא מצומצם. למה אותה בריה אינסופית נעצרת באמצעות צלב עץ הננעץ בליבה יש כמובן עוד דרכים משעממות..? טוב, כאן נעוץ ! הפרדוקס של הנצרות.
מצד אחד הניסיון להכפיף תחת החוק את ההתענגויות האקסטטיות-מיסטיות ,מדממות-מיניות, ומצד שני היסחפות לתוכן דרך פרקטיות פולחניות של ייסורים וכאב של בשר ודם כדרך להתקרב לאלוהים אשר אהב את בנו באמצעות העינויים על הצלב. צלב העץ עליו נצלב ישו, הוא בן האלוהים אשר בו גם התגלמה רוחו, נעוץ בלב אקסטזת הדם הפגאנית. הצלב האמור להכפיף את הדחף לחוק, דווקא מזין אותו באמצעות ייסורי המוסר. לכן, הנצרות כנסיגה של המונותאיזם להלניזם, היא תביעת דחף המוות כלפי היהודי. התופעות הפרוגרסיביות בישראל הן הביטויים הערפדיים של ימינו.
