מה קורה כששחקן, איש קולנוע וסטודנט נצחי (כולם באותו אדם) מחליט יום אחד שהוא רוצה לעשות סטנד אפ?
הוא חורש את כל ספרות הסטנד אפ שיש (ויש!),
חורש גם את כל במות הסטנד אפ בארץ.
עושה מחקר שבודק את כמות הצחוקים על כל אחד מהגיגים שלו,
ומעלה מופע סטנד אפ אישי ומדעי (ספירת הצחוקים), שכולל את סיפור חייו, מחשבותיו ושאר ירקות (וכן תמצאו בו את דיוויד בואי, אמינם, את חנה לסלאו ועוד).





בין השורות עם שלי בן משה / ראובן שבת


שלי בן משה - שחקן, תסריטאי וסטודנט נצחי  מעלה מופע סטנד אפ אישי
בין השורות



המופע נכתב מתוך העולמות שלו: משחק, כתיבה קולנועית וסטורי טלינג, כשהמנטורים שלו הם: לואי סי קיי, ביל היקס, נייט ברגאצי וריצ'רד פריור.
המופע מספר על עלייתו ארצה, על קשיי הקליטה, איך חלם להיות ערס עד שנהיה אינטליגנט וסטודנט נצחי. על זוגיות, הורות וגם על המסע אל הסטנד אפ.
החיים קרו לשלי בן-משה כשהיה עסוק בתוכניות אחרות, ממש כמו בשיר של ג'ון לנון.
הוא נרשם לאודישן לבית-צבי רק כדי לעודד חברה שרצתה בעצמה להירשם (ובסוף לא נרשמה). לאודישן בחר קטע ממחזה, שכלל לא היה מונולוג.
במהלך הלימודים ועד היום הוא מנהל חברה גדולה שפתח בגיל 17, אז לא היה לו זמן לשנן טקסטים כמו סטודנטים אחרים בבית צבי, והוא היה מאלתר מונולוגים עד שאחד המורים עלה על "מונולוג" שאלתר בסגנון שייקספירי.
אחרי בית צבי נסע להוליווד ולוהק לשחק בסרט לצד אמינם וסנופ דוג. הסרט לא קרה בגלל ריב בין המפיקים, אך הוא החליט לא לחכות וחזר לישראל ללמוד תואר ראשון בקולנוע. משם המשיך ללימודי אמנות פלסטית במכון אבני ולתואר שני בספרות במסלול כתיבה יוצרת באוניברסיטת ת"א. הוא שיחק בתיאטרון פרינג' ובסרטים ("הארץ המובטחת" של עמוס גיתאי, "מלח הארץ" של אורי ברבש, "המסע הארוך" של ערן קולירין ועוד). אחרי זה כתב תסריט לסרט קולנוע שהוא מתכוון לביים.
גם העיסוק בסטנד אפ – שהוביל למחקר העמוק של התחום התחיל בהצעה של רעייתו ואם 4 ילדיו לנסות פעם לצפות במופע סטנד אפ. "יש מצב שהיא מתחרטת על ההחלטה הזאת שלה. כי מאז אני עמוק במחקר ובבניית המופע. אבל זה כבר מאוחר מדי ועכשיו היא נאלצת לשמוע אותי מספר עליה מהקהל", הוא אומר. 

 

 



ספר מעט על עצמך ומדוע בעצם בחרת בסטנד אפ

 

 

אני בן 51, נשוי + 4. גר באזור (ליד חולון). בוגר בית הספר למשחק "בית צבי", בוגר תואר ראשון של אוניברסיטת תל אביב בקולנוע וטלוויזיה - במסלול בימוי, בוגר תואר שני בספרות גם מאוניברסיטת תל אביב - במסלול "כתיבה יוצרת", בוגר המסלול הירוק ב"מכון אבני" - בציור, פיסול, רישום וצילום סטילס. בדרך למדתי (אבל לא סיימתי) גם מנהל עסקים ופילוסופיה.

בחרתי ללמוד במכון אבני אחרי לימודי הקולנוע כי הרגשתי שחסר לי ידע בצבעים, קומפוזיציה וטקסטורות. למדתי פילוסופיה כי הרגשתי שכדאי שאלמד על החיים לפני שארצה להגיד משהו משמעותי עליהם. מפילוסופיה עברתי לספרות. דבר הוביל לדבר.

לפני כל זה, בגיל 17 יזמתי הקמת חברה שהיום, אחרי 34 שנים היא בפריסה ארצית ומעסיקה אלפי עובדים בטיפול בקשישים ובבעלי מוגבליות

מאז שסיימתי את "בית צבי" שיחקתי בקולנוע ובתיאטרון במשך 15 שנים, אבל הפסקתי לשחק לפני 12 שנים, כי עניינו אותי כבר דברים אחרים. הסרט האחרון ששיחקתי בו היה סרט גרמני. שיחקתי גם בכמה סרטי קופרודוקציה בינלאומיים, אחד מהם זכה בפרס בפסטיבל ונציה. הייתי שם על השטיח האדום והרגשתי כמו סינדרלה לכמה ימים. הספקתי הרבה.

סיימתי את הלימודים בבית צבי ולמחרת טסתי ללוס אנג'לס, רציתי להצליח בהוליווד. ותכננתי לחיות שם, לוהקתי לסרט קולנוע עם אמינם וסנופדוג, טיירה בנקס, סופיה ורגרה, ד"ר דרה...  חלום. הייתי אמור לשחק נסיך סעודי שחוטף את הבנות ליאכטה שלו, זאת הייתה אמורה להיות קומדיית היפ-הופ... אבל המפיקים הסתכסכו ביניהם והסרט התעכב והתעכב. בינתיים אני והבמאי נהיינו חברים והוא הסביר לי על העבודה שלו וסקרן אותי להיות מאחורי המצלמה, אז החלטתי לא לחכות לסרט ואמרתי לאחותי שתרשום אותי ללימודי קולנוע, שאני חוזר לארץ. ככה, דבר הוביל לדבר... אני הולך לאן שהסקרנות שלי לוקחת אותי

מסטנדאפ פחדתי כל השנים וגם זלזלתי בזה, רציתי להיות שחקן רציני, רציתי להיות אל פאצ'ינו. סטנדאפ היה ליצנות בעיני, בזמנו. כמה טעיתי ! היום אני יודע שסטנדאפ זה הדבר הכי מפחיד, הכי מורכב, האמנות הכי טהורה. אתה שם לבד על הבמה בלי אפשרות להתחבא מאחורי תלבושות, מאחורי דמויות, פרטנרים, קוליסות. אתה והמיקרופון והקהל. זה מדהים. לא צריך לחכות לביקורת בעיתונות, הפידבק מיידי, הקהל שצוחק.

 

יש לי חברים ששנים עושים סטנדאפ ותמיד קינאתי בהם, קנאת סופרים, בסתר. למשל, חברה מאוד טובה מבית צבי, אופירה רחמים, בזמנו הופיעה אצל דודו טופז. אני זוכר שאמרתי לה "אני מת לעשות מה שאת עושה, אבל אני מפחד, ואפילו אני יודע איך הייתי רוצה להתחיל את ההופעה שלי, אם וכאשר אני אעשה סטנדאפ" היום אני מתחיל את ההופעה שלי בדיוק עם אותו ביט שאמרתי לה לפני יותר מ-25 שנים ! זה מצמרר אותי עכשיו שאני חושב על זה, כי לא זכרתי את זה עד עכשיו

עדי אשכנזי ויובל סמו למדו שנה מעלי בבית צבי ושלומי קוריאט ואופיר לובל שנה מתחתי... ועוד חברים שהגיעו לקומדיה מכל מיני כיוונים.

במשך השנים, פניתי למשפחה וגידול הילדים וגם נשאבתי לעסקים. אבל 12 שנים הרגשתי "אילם". היום, אחרי שהילדים שלי גדלו והעסקים התייצבו, חזרתי להשמיע קול וזה הקול שלי. מצאתי את הקול שלי, ומצאתי אותו בתחום שהכי פחדתי ממנו, בסטנדאפ

בגלל שהתחלתי לדבר על דברים אישיים בסטנדאפ, נפתח הלב וכתבתי גם תסריט לפיצ'ר, סרט עלילתי באורך מלא, שאני רוצה לביים. קיבלתי על התסריט ביקורות טובות, אבל יש שינויים עוד שאני עושה בו, אז זה עוד לא מוכן. הבעיה שיש רק 24 שעות ביממה, זאת בעיה גדולה

 

היום אני מרגיש שכל מה שלמדתי וחוויתי מתנקז ליצירה שלי. פעם הייתי כותב תסריטים ומקבל עליהם ביקורות טובות, אבל הייתה לי ביקורת עצמית קטלנית וחשבתי שאני לא באמת אומר משהו משמעותי. היום אני שלם, מצאתי אותי, ואני יודע לספר ולהביע את עצמי. אני אומר דברים משמעותיים. חחח

 

 

מה מייחד את המופע הזה , מה הם הדברים הייחודיים בו

 

כשהתחלתי לעשות סטנדאפ הייתי חייב ללמוד את כל התורה, הייתי רעב למידע. הזמנתי את כל הספרות שמצאתי באמזון, באודיבל, אפילו ספרים ישנים שלא ניתן למצוא, יד שניה, שעוד יש עליהם סימונים עם מרקרים. הייתי חייב להבין את המתמתיקה. היום אני יכול לראות קטע סטנדאפ ולנתח אותו תוך כדי צפיה בקלות

 

אז המופע שלי בנוי מפרטים, פרטים ויש בו את כל האלמנטים והתכסיסים שיש בסטנדאפ. לפני הכל הוא סיפורי, סגנון סטוריטלינג, לכן, הקצב שלו איטי יחסית. הוא לואו אנרג'י בלונג פורם, כלומר אני מספר מהתחלה ועד סוף המופע סיפור שלם, אישי, לפעמים מרגש, אבל מצחיק לכל אורכו. יש בו גם וואן ליינרים (שורות בודדות שלא קשורות לכל הסיפור) ואבחנות על החיים והמעברים מפתיעים ויש להם תפקיד קומי בפני עצמם. זה מהצד הטכני

מהצד התוכני, אני מספר קטעי חיים שלי, מהילדות, הקשיים כעולה חדש, אני מדבר על רב תרבותיות, השכונה באשדוד, זוגיות, ילדים, חוויות מחו"ל, יש במופע גם סקס וגסויות, אבל בצורה יותר עדינה, לא בשביל להביך.

מה לדעתך החשיבות של הסטנד אפ, לימנו ותקופתנולחברה  ולתרבות הישראלית והעולמית בכללותה

סטנדאפ בעיני הןא פילוסופיה מודרנית. קומיקאים של סטנדאפ רשאים ויכולים להגיד הכול על הכול ואנשים יצחקו מזה. הצחוק חודר ללב, שובר חומות ומתגבר על התנגדויות. אנחנו יכולים לפתוח את החשיבה, לגרום לקהל להסתכל על דברים בצורה אחרת, גם ביקורתית. זה כוח עצום. אני כקומיקאי לא מרגיש שאני עדיין לגמרי שם, בפילוסופיה הזאת. אבל אני בדרך

סיינפלד אמר שהגיל שלך בסטנדאפ זה לפי כמות השנים שאתה עושה סטנדאפ. אם אתה עושה סטנדאפ 5 שנים, אתה בן 5. ואם אתה עושה סטנדאפ 30 שנה, כמו שחר חסון ואדיר מילר, אתה בן 30. איזו הסתכלות יפה, נכון ? כמה פילוסופיה יש בזה

זאת מיומנות והבישול הוא איטי. ואין לזה גיל, אפשר לעשות סטנדאפ גם בגיל 90. לכן, יש לי עוד 40 שנה לפחות... לשכלל את המיומנות.

 

מי הם שלושת הסטנדאפיסטים הכי מוערכים בעיניך , ומדוע?

 

נייט ברגאצי - בגלל הדרך המדהימה שהוא עשה. יש לו סגנון סטואי כזה, הוא לא זז על הבמה, והוא מהפנט. נותן לבדיחות לעשות את העבודה, בלי מאמץ.

לואי סי. קיי. - בית ספר לסטנדאפ, כשרק התחלתי, לא אהבתי אותו. לא הבנתי למה מתלהבים ממנו. כשצברתי ניסיון, הבנתי את הגאונות שלו. הוא משתמש בכל הכללים. יש לו פאנצ'ים של מילה אחת אפילו. הוא יכול להגיד משפט של 10 מילים ויהיו בו 7 פאנצ'ים. הכל אצלו דחוס, משויף ומדויק. מדהים.

 

ומעל ולפני כולם - ביל היקס. הוא נפטר בגיל 36 נראה לי, מסרטן. ועד אז הוא הספיק להשאיר מהגאונות שלו. ביל היקס היה קומיקאי פילוסוף, הוא בא מהאסכולה שדגלה לדבר על שלושת הטאבואים הגדולים: פוליטיקה, דת ומין

הסגנון של שלושתם גם לואו אנרג'י וסטוריטלינג. יש עוד ענקים כמובן: אדי מרפי, ריצ'ארד פריור, פטריס אוניל, דייב שאפל... קשה לצמצם את הרשימה לשלושה הכי גדולים.

 

האם  תשתמש ב aAI בשביל לייצר סטנד אפ, או שזה מלאכותי בעיניך ?

 

ניסיתי, זה לא עובד לי, עדיין. אולי לא ניסיתי נכון. ה-AI יכול לתת רעיונות או לפתח נושאים, להרחיב דיון, אבל הוא לא יכול לצמצם את החומר לפאנצ'ים. עדיין, אבל אני מאמין שהוא יוכל. הוא גם צובר מיומנות... הגיל שלו בסטנדאפ הוא עדיין אפס... בטוח שבעוד 5 שנים הוא יהיה יותר טוב...




"בין השורות"

יום ד' 29.1.25 בשעה 22:00 (פתיחת דלתות 21:30)
 
אוזן בר, המלך ג'ורג' 48 ת"א (חנייה דיזנגוף סנטר) 
כרטיסים 70 ₪ .
במכירה מוקדמת 60 ₪
בקישור או בטל 03-7316561

 

logo בניית אתרים