פרק 39

יעל ישבה עוד שעה ארוכה בשירותים, מתקשה להשקיט את רעידות גופה, ומפעם לפעם

התפרצו מגרונה גניחות בלתי נשלטות וגל של בחילה שטף אותה. כאב חד פילח את ראשה

והיא החלה להקיא, ורק לאחר שהשתחררה ממיצי המרה קמה לשטוף את פניה ופתחה לאטה

את הדלת. לאחר שהייתה משוכנעת מעל לכל ספק שהיא אכן לבד בבית, העזה לצאת

מהשירותים. ליתר ביטחון נעלה את דלת הכניסה ותקעה את המפתח בפנים.

אני חייבת לברוח מפה לפני שהוא יחזור, מלמלה לעצמה ונכנסה למטבח והכינה כוס קפה

בחלב. היא גם אילצה את עצמה לאכול טוסט עם גבינה, אף על פי שאך בקושי הצליחה לבלוע

– הלחץ ברקות היה קשה מנשוא. היא בלעה כדור נגד כאב ראש וחזרה למיטה. הכאב היה כל

כך חזק, עד שלא הצליחה לחשוב ולתכנן מה עליה לעשות. היא עצמה את עיניה וניסתה לרוקן

את ראשה ממחשבות, אולי כך תצליח לסלק את הכאב הנורא.

כשפקחה את עיניה כבר הציפה השמש את חדר השינה באורה המסנוור. היא מיהרה לסגור את

שלבי התריס. כאב הראש אמנם פחת אך עדיין לא חלף. יעל חזרה למיטה וניסתה לחשוב לאן

היא יכולה לברוח, והאפשרות היחידה שעלתה בראשה הייתה לקיבוצו של מיכאל, האח היחיד

שהיה לה קשר חם אתו. הבעיה הייתה שרק שבוע קודם לכן הייתה אצלו, וגם אז ישבה שם

שבוע תמים. מה הם יגידו כשיראו אותה שוב? הם הרי לא טיפשים ומיד יבינו שיש לה בעיה,

והיא תהיה חייבת לספר להם את האמת. עדיין התביישה וחששה להתמודד עם האמת.

ואולי תיסע לקיבוצו של יונתן? אבל שם לא תרגיש בנוח, כי הקשרים עם יונתן לא היו חמים

וזורמים כמו עם מיכאל. וליהודה, אחיה החרדי הגר בירושלים – זה בטח לא בא בחשבון. נותר

אם כן דוד; אתו ועם נורית אשתו היא דווקא מסתדרת היטב. הם גם גרים בווילה יפה ברחובות

כך שלבטח יהיה להם מקום בשבילה, אבל מה יהיה כשישאלו אותה שאלות מדוע באה לבד

ומה היא עושה עם עצמה מאז שהתחתנה, ואם נרשמה כבר ללימודים שכל כך רצתה? יעל ידעה

שעליה לחשוב על תשובות משכנעות בטרם תתייצב בפתח ביתם ותבקש לשהות עמם למשך

שבוע. ומה יהיה כשהשבוע ייתם? הרי לא תוכל להישאר שם לנצח; לאן תלך אחר כך? היה

ברור לה שאחרי שתעזוב בלי לומר מילה לגידי, כבר לא תוכל לחזור הביתה, הוא לא יעבור על

זה בשתיקה. היא אפילו חששה לחשוב על מה שהוא עלול לעשות לה ברגע שתחזור. כל

ההבטחות שלו אחרי הפעם שהכה אותה והיא נזקקה לאשפוז... "מעידה חד-פעמית שלעולם

לא תחזור על עצמה", אמר לה, והנה, העיף אותה באגרופו מן המיטה. צמרמורת חלפה בגווה

כשדמיינה מה היה עולה בגורלה לולא הצליחה להחמוק ממנו ולנעול עצמה בשירותים. מה אני

עושה, חשבה, אני פוחדת לנסוע ואני פוחדת להישאר. היא יכולה להתקשר לענת ולהתייעץ

עמה, אולי היא תוכל לעזור, אבל במחשבה שנייה שללה גם את הרעיון הזה. הרי מה היא כבר

יכולה לעשות, היא בעצמה חשה בנחת זרועו של גידי ובטח לא תרצה להתעמת אתו. לבסוף

החליטה להשאיר לגידי מכתב. היא תכתוב שהיא נוסעת לשבוע ימים לאחיה דוד כדי לתת

למצב ביניהם להירגע, שהיא אוהבת אותו ואם הוא באמת אוהב אותה הוא מוזמן לבוא

להתארח שם איתה, ואם לא ירצה להיות שם, היא תתלווה אליו בחזרה הביתה לאחר שיוכיח לה

את אהבתו ויבטיח לא להרים עליה יד.

לאחר שהחליטה על השארת מכתב מפויס, התלבשה ויצאה לטלפן לאחיה לבשר לו על בואה

ולברר אם זה בסדר.

יעל התקבלה בשמחה בביתו של דוד, ולכמה ימים נשכחו מלבה הצרות בביתה. היא השתעשעה

עם אחיינה הקטן עופר ועזרה לנורית, שהייתה בהיריון מתקדם, בעבודות הבית. הדבר היחיד

שהעיב על שמחתה הייתה המחשבה על החזרה הביתה. גם כשיצאה לבלות עם נורית ודוד לא

הצליחה להשתחרר מהמחשבה המעיקה על מה שמצפה לה כשתחזור. העננה השחורה ריחפה

מעליה ולא אפשרה לה ליהנות מהבילוי בחברת אחיה ומשפחתו באמת ובתמים.

ככל שנקפו הימים וגידי לא יצר עמה קשר, הלך חששה וגבר, והיא הבינה שהוא כועס, למרות

המכתב ונכונותה לשלום בית.

יום שישי הגיע וגידי עדיין לא יצר עמה קשר. היה ברור ליעל שהוא לא קיבל את הצעת הפיוס

שלה ואת הזמנתה לבוא להתארח אצל אחיה ברחובות, ומורא גדול קנה לו אחיזה בלבה. המתח

הנורא שהייתה שרויה בו ניכר בפניה, וכאב ראש נורא שב ותקף אותה ותיאבונה דעך. נורית

הבחינה במצב רוחה הירוד של יעל וניסתה לדובב אותה, אבל יעל התחמקה מתשובה ואמרה

שזאת מיגרנה קשה והיא כבר התרגלה לחיות ככה.

ביום ראשון לא הייתה לה ברירה אלא לחזור הביתה, הרי היא לא תסתתר בביתו של דוד לנצח.

דוד הציע ליעל לקחת אותה לביתה והיא קפצה על המציאה. כך לפחות מובטח לה שגידי

ישמור על קור רוח לפחות בנוכחות דוד, ועד שדוד ילך אולי כבר יירגע.

עוד ברחוב ליד הבית הבחינה יעל שמכוניתו של גידי איננה, וביטחונה החל להתערער. היא

ניסתה לעכב את דוד, אולי עד אז יבוא גידי ויראה את דוד, אבל דוד – שלא ידע את רחשי לבה

של אחותו – לא היה יכול להתעכב עוד והוא נפרד ממנה לשלום ומיהר לדרכו.

בלב כבד טיפסה יעל במדרגות, וביד רועדת קרקשה במפתחות ופתחה את הדלת. היא נעמדה

במרכז הסלון אובדת עצות, והמתח של חוסר ודאות פשוט שיגע אותה. כל רחש ששמעה מעבר

לדלת הקפיץ אותה בפחד. יעל נכנסה לחדר השינה וראתה את המיטה אבל התקשתה להיזכר

אם כך השאירה אותה כשנחפזה לעזוב שבוע לפני כן, או שמא היה גידי בבית וישן בה. לו רק

היה נותן לי מספר טלפון שיכולתי להתקשר אליו, הייתי לפחות יודעת מה מצפה לי ונערכת

בהתאם, חשבה. לבסוף החליטה לגרום לו להרגשה טובה ברגע שייכנס, ואז אולי ייתרכך

כלפיה. היא מיהרה למכולת לקנות מצרכים הביתה. בתחילה סירב החנווני למכור לה בהקפה,

בטענה שבעלה עדיין לא שילם את החוב הקודם, אבל היא שידלה אותו בהבטחות שעד סוף

השבוע הכל יוסדר.

מהמצרכים שקנתה בהקפה התקינה את המטעמים האהובים על בעלה, ואז ערכה את השולחן

עם מפה לבנה ונרות, שמה יין משובח שמצאה במזנון, ולאחר שדאגה לניקיון הבית והמטבח

התרחצה ולבשה את אחת השמלות המוגזמות שגידי קנה לה, עם המחשוף העמוק שחשף את

שדיה ("סקסית ומגרה", כינה אותה). יעל סירבה לצאת בשמלה כזו, אבל בבית הייתה לובשת

אותה למענו בכל פעם שביקש ממנה. היא התאפרה קלות והברישה את שערה והתיישבה

להמתין לו. בפעם המי יודע כמה קמה להציץ בחלון שמא מכוניתו נכנסת לחנייה. השעה הייתה

כבר חמישה לעשר, ובחוץ שררה עלטה ורק פנס אחד האיר את הסמטה החשוכה ש תמיד

הפחידה אותה.

לפתע ראתה את אורות מכוניתו הקרבה לחנייה. לבה החל הולם בפראות והיא מיהרה להדליק

את הנרות בפמוטים, אבל ידיה רעדו והיא הרגישה שתכף תתעלף; החשש מפניו פשוט שיתק

אותה, וליתר ביטחון נעמדה מאחורי השולחן כדי שיהווה חוצץ ביניהם אם יחליט לפגוע בה.

גדעון פתח את הדלת ונשאר לעמוד בפתח והישיר אליה את מבטו, ועיניה נצמדו אל עיניו וניסו

לקרוא את הלך רוחו. נדמה היה לה שעוד רגע קט ולבה יפרוץ את בית החזה בדהירתו

המשוגעת, ואף הייתה בטוחה שגידי שומע את הלמות פעימותיו ממקום עמידתו.

בכוח הצליחה יעל להעלות על פניה את אחד מחיוכיה המתוקים ולהזמין אותו לשולחן.

"חיכיתי לך. אתה בטח רעב, הכנתי אוכל שאתה אוהב," אמרה ברעד והושיטה את ידיה וסימנה

לו לבוא. היא עצמה הייתה נטועה על מקומה מפחד.

"מה זה השמלה הזו שאת לובשת? הפכת זונה במשך השבוע?" שאל ונותר עומד.

"זו השמלה שקנית לי וביקשת תמיד שאלבש אותה לכבודך, זו הסיבה שלבשתי אותה היום,

רציתי לשמח אותך."

הוא קרב לשולחן ומבטו מאיים, ויעל הנרעדת החלה להיסוג מעט-מעט לאחור.

"בבקשה, גידי, הכנתי ועשיתי כל מה שאתה אוהב, בוא נשב לאכול ואחר כך נשוחח כמו

אנשים בוגרים," התחננה בפניו.

הוא הביט בה ראה את הפחד הנשקף מעיניה ופשט את ידיו מסמן לה לבוא אליו.

"בואי, תני חיבוק," אמר וקרב אליה.

היא היססה עוד רגע קט ואז נכנסה אל בין זרועותיו כשאנחת רווחה נשמעת מפיה.

* * *

כשהתעוררה מצאה עצמה שכובה על הרצפה בתוך שלולית מים. היא ניסתה לפתוח את עיניה

אך הן סירבו להיפתח. זעקת כאב פרצה מגרונה כשניסתה להתרומם.

מה קורה פה? מדוע אני רטובה? איפה אני, חשבה יעל תוך שהיא מנסה בכוח לפקוח את עיניה.

משהו נזל מזווית פיה, והיא הרימה את ידה לנגב את זה וחשה שפניה דביקות וכואבות. היא

עזרה את כל כוחותיה כדי לפקוח את עיניה ולהבין היכן היא נמצאת, ולבסוף הצליחה לפתוח

את אחת מעיניה לכדי סדק צר, וכך החלה סוקרת באטיות את דירתה. היא הרימה את ידיה

לפניה, כי לא יכלה להטות ראשה מטה, וראתה שהן מגואלות בדם.

זה לא ייתכן, זאת לא אני ששוכבת כאן, הרי הכנתי ארוחה רומנטית לגידי, אז למה אני על

הרצפה מכוסה בדם? היא ניסתה שוב לקום אך כאב נורא בחזה הוציא ממנה זעקה איומה, וגל

של בחילה שטף אותה והיא החלה להקיא, ואך בקושי הטתה את ראשה הצדה כדי לא לבלוע