אגדה:

קָם וְנוֹפֵל   / מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

בימים ההם ובזמן ההוא חי איש יהודי בארץ פלישתים בעיר עזה, ושב האיש בנימין, כשם אש השבט השנים-עשר בשבטי יעקב, ושם אשתו רחל. ויחיו יחדיו בטוב ובשלום, ואולם עקרה היתה ולא ילדה לו. ויפתח אלהים את רחמה באחרית הימים, ותהר ותלד לו בן ביום העשירי לחודש טבת, בשנת ארבע מאות וארבע, ויקרא את שמו נתן, כשם נתן הנביא, שהיה בימי דויד מלך ישראל ויהודה. ואחרי היגמל הנער, התחיל כבר ללמוד תורה, ויחכם מאד, שלא כדרך כל הארץ, ויעל על כל חבריו הרבים והגדולים במנין ובשנים. ויהי כי נפל הגורל על אביו ללכת למדינה רחוקה, לקבוץ מתנות ועזר בעד עניי ארץ האבות, הביא אותו, לפני צאתו, ירושלימה, וימסרהו לידי חכם ואיש מקובל בסתרי התורה, להיות לו לאב ולפטרון, וישק לו על מצחו ויפרד ממנו בשלום, ויוסף הנער לקנות תורה וחכמה ולדעת רזים, ויוקירהו ויאהבהו מורו מאד ויאמר בלבו: גם זה יקום לנו לרועה נאמן!

ואבי נתן סבב אז בערים ובמדינות ויעבור אורחות-ימים, וילמד לדעת את כל אחיו בני-עמו הרחוקים, מנהגיהם ודרכם, ויסַפּר להם על קברות הארץ הקדושה ועל שארית הבנים, אשר מצאו להם בארץ שנית נחלה לעבוד את אל השמים כימי עולם ולתת לו ריח ניחוח, לא בקרבן, כי אם בתורה ובפילה ובתחנונים. היהודים האלה, בשמעם בארץ גלותם, כי פקד ה' את עמם, וכי ארץ אברהם יצחק ויעקב עוד לא נשַׁמה, ועוד ניכּרים בה שרידי החורבות ומקום המזבח, ויוסיפו להעניק אותו, את המשולח, בטובם, איש כמיסת ידו וכנדבת רוחו; וישב מקץ ימים רבים כבד בכסף וזהב, במלבושים ובמעדנות ויביא למחכים ולנענים רוַח ועושר.

וישמע נתן בנו, כי בא אביו עזתה, ויגש לפני רבו ויאמר: ירשה-נא לי אדוני ומאורי, ללכת לעזה לקבל פני אבי. ולא אבה הרב להסכים לדבר ויאמר: חכה עד יבוא אביך הנה ויתן גם לנו את מתנתו. ויפצר התלמיד ברבו, כי כלתה נפש הנער אל אביו, ויאמר לו רבו: לך, כחפצך, רק ישׁוֹב תשב בבית אביך כחודש ימים ולא יותר, ואחרי-כן תשוב הנה; כי אם תאריך יותר לשבת ואביך יגע מן הדרך ולא יוכל ללמוד עמך תורה, ושכחת את משנתך. וילך הנער עזתה ויבוא לבית אביו, וישק לאביו ולאמו, וישב אתם כחודש ימים, וישב לירושלים, כאשר פקד עליו רבו. ויהי בבואו לבית הרב, וישאל אותו: השלום לאביך? ויאמר נתן:שלום. וישאלהו עוד: ומה חדשה בחיי עזה? ויען הנער: לא ראיתי בקהילה הזאת כל חדש, אשר אספר לאדוני, אך חלום חלמתי שם בעלית אבי, ואשא את החלום בחוּבּי וגם לאבי לא גיליתי. ויאמר הרב אל נתן: ספר-נא לי את החלום, כי הלא רבך אני ומורך ומלמדך.

ויחל הנער לסַפּר ויאמר כזה וכזה רה לי: הנה עליתי בעשרה בטבת לעלית אבי, והיום יום סגריר, ולמדתי באחד הספרים במעוּמד, כי חשקה נפשי בתורה, ואיעף ואסגור את עיני וראשי מוּטה על העמוד, ותרדמה נפלה עלי. ואפן וארא: והנה ראש אחד עומד מאחורי ולו ארבעה פרצופים, האחד אדום, השני שחור, השלישי ירוק והרביעי לבן. ויוציא הפרצוף הנהדר רוח עז מפיו, וישאיני הרוח אל בקעה רחבה בלי שיעור, ואקח את רקיע השמים אשר ממעל לראשי ואגוללהו ואקפלהו ואעש ממנו שופר ארוך כאריכות-עולם. ואשמע קול מדבר אלי: בן-אדם, האם תתקע בשופר הגדול הזה? ואען ואומר: בי הקול, אתה ידעת, ויהי בקחתי רק קצה השופר בפי ואנסה לתקוע תקיעה אחת, נתעוררו כל עשבי הבקעה ויעלו כאילנות, ומיד נפתח השופר והתפשט שוב לרקיע. ויהי בהעלותו נשאתי את עיני וראיתי והנה שבעה עננים עומדים ממעל לי, זה למעלה מזה וזה ממעלה מזה, ותקחני יד אחת בציצית ראשי ותעלני בענן העליון השביעי. והיד פתחה את גוי ותוציא את לבי מקרבי ותקוב בו חור מעבר ימין לשמאל. וליד הזאת שוב היה ראש. ויקח הראש אות אחת משמו וידבק אותה בחרט ויתן אותה אלי, ויאמר אלי:בן-אדם! שים החרט הזה בחיקך ושמרתהו לבל יאבד ממך, פן תינקש. וישם הראש ככלותו לדבר את שתי ידיו, כבר שניה לו, על עיני, ויאמר: הישמר לך ושמור נפשך מאד מלהביט אלי בעיניך, כי לא יראיני בן-אדם וחי!

ואשקף למעלה ממני, ואראה אבן ברקת מרובעת, שש מאות אלף פרסאות אורכה ושש מאות אלף פרסאות רחבה ואלפים פרסאות גבהה, היא מזהירה מסוף העולם ועד סופו כצאת השמש בגבורתו, ובאמצע אבן הברקת פרדס, בארבעת קצות הפרדס ארבעה עמודים, קומת כל עמוד ששת אלפים פרסאות וארכו שישים פרסאות ורחבו שלוש פרסאות; עמוד מזרחי עשוי אבן אודם עמוד מערבי – אבן נופר, עמוד צפוני – אבן ספיר ועמוד דרומי אבן אחלמה; וממעל לכל עמוד כתר עשוי אבן כרכוד. ואור קדמון ואור השכינה מופיעים אל הפרדס מכל עבר, ועל הכל מופיעה נהרה…

ובפרדס נוצצים כל מיני פרחים ואילנות ורוח חיים בקרבם, והמה מדברים זה לזה כבני –אדם ויתעדנו עדן עולם ונהר אפרסמון יוצא מעדן להשקות את הפרדס ואת הגן., אורה וחיים במלוא הגן ומנוחת עולם! ואשא עיני ואראה, והנה מרכבה גדולה עומדת לפני, ואמרתי להשקיף ולהתבונן בה, ואשמע את הראש מדבר אלי: הישמר מהביט בה וגם למעלה ממנה, פן תאבד ממך אשר הפקדתי בידך.

ואשקף למטה, והנה ככר גדולה לפני, ובאמצע הככר עיר גדולה מאד, ומסביב לעיר שלוש חומות בצורות, ובחומות שנים-עשר שערים. ובעיר פנימה שישים ריבוא בתים ושבעים ואחד מגדלות. החומות אשר ראיתי היו אש נוגה, והבתים עצי אלמוגים והמגדלים זהב, שנים-עשר השערים כולם אבן יקרה;ומתוך כל ההדר הזה נוצצים שני ארמונות גבוהים ונפלאים, ולא יכול פה לסַפּר את הדרם ויופיָם והאוזן-לשמוע. ומארבע הקצוות עולים פרחים משונים בתארם ובצבעם ובתוכם חבלות לבנות כלילות-יופי ונותנות ריח עדן; ואשוב ואראה ראש אחד יפה עד למאד וכתר פז עליו, והראש רוכב על חיה, אשר שמה ידוע, ושבעה כפתורים ופרחים בראש החיה.

ושאלתי את הראש, לאמור: בי, אדוני, מה המה אלה אני רואה? יגדל-נא חסדך עמדי והחכימני. ויען ויאמר: אעשה כדבריך, ואני עומד שפי ושומע בדבּרו, וזה אשר דיבּר:“נתן שמך, ובשמך שתי נו”נין, והן מורות לנפילה ולקימה, והתי"ו באמצע תורה על החיים ועל המות. השופר, אשר בו תקעת, הוא השופר הגדול, אשר עליו דיברו וניבאו כל החוזים; ועשבי הבקעה אשר עלו בו, הם הם בני עמך. אורק אבן ברקת מראה על התחל ההתחיה. רוחב הככר הוא ארץ-ישראל. העיר הגדולה היא ירושלים החדשה; ושני הארמונות אשר ראית האחד מהם הוא בית-המקדש השלישי, כי יתכונן על תל והבית השני הוא בית המלך משיח בן דויד.

" ועלה יעלו בעת ההיא משבטים הרחוקים אשר לעם בני ישראל, חסידי הכושים החיים תחת השמש,והאנשים הירוקים הקרובים לשמש והלבנים הרחוקים מהשמש, אל בירת ירושלים המעטירה, להשתחוות לה‘, ושפך ה’ את רוחו על כל בשר וינבאו עדי יעבור רוח טומאה מעל כל פני הארץ, ולא יפוך מדבר ה' ארצה, אשר דבר לנביאיו ולאוהביו בכל דור. והיתה ברית עם אלהים ממעל, והיה לב אחד לכל בשר, ושקטה בארץ מתלאותיה הרבות.

" ואתה, נתן, השמרך, פן תצא אל מחוץ למדרגתך, ואבדה ממך אות אחת משלי, אשר הפקדתי בידך, ותנבא לשקר וללא-אמת, ואף תעשה מֵדחה לאלהיך, וחרב וחרב כל הבנין-עדי-עד הזה, וכתמים יבואו בעולם ויגברו בני –לילית ובני נעמה והיה מכשול רב בארץ תחת להיטיב. הישמר באשר הוריתיך

ותמים תהיה עם ה' אלהיך, ולא תשתחוה לאל נכר, כי אם לה' לבדו. נלאה אלהים לשאת אסירי בניו, שים אזור במותניך ורוץ למחנה ישראל הפרוץ ונַבּא

לגאולה ולחרות ולקץ הימין!"

ובכלות הרש לדבר את דבריו, ויעף מעלי ויעל. ואפתח את עיני, והנה אני עומד לבדי בעלית בית אבי כבראשונה, ואין עוד מראה…

ויהי כשמוע הרב הירושלמי מפי תלמידיו את דבר החלום הזה, והתלמיד אז כבן שתים-עשרה, וירקוד לבו בקרבו, וישמח ויצהל במלוא החדר ויאמר: ברוך ה' אלהי ישראל, עושה נפלאות לבדו, אשר לא עזב חסדו ואמיתו מאתי, לזכותיני לעת זקנתי בתלמיד הגון תמים ומיתמם כמו זה. ויקם וישיקהו על ראשו ויאמר לו: בוא, ברוך-אלהים, ואכניסך עוד בהיכלי הקבלה.

ויהי נתן נביא לישראל, והוא מנבא על חיים ומות אשר לעם, ועלו בחלקו שתי הנו"נין – קם ונפל…