על הסרט הטבעת/ הרצל חקק 

סיפור הטבעת – חוליה בשרשרת הזיכרון

סרט ישראלי חדש – והפעם סרט שאותו מוביל אדיר מילר. הסרט מאיר לנו תובנות מתוך אותה תקופה אפלה של השואה. המסע בעקבות הטבעת האבודה הוא אכן מסע בעקבות הזיכרון.

סרטו של אדיר מילר 'הטבעת' – יש לו סיכוי לזכות באהדת הקהל, כך גם בהשראה רוטטת שתחולל רעידה בליבו של הדור הצעיר.

אדיר מילר ידוע כיוצר סדרות הומוריסטיות וכסטנדאפיסט מקורי ופורץ דרך. הסרט שלו "הטבעת" מאפשר לנו להכיר פן חדש בדמותו של אדיר מילר – הנה לפנינו אדיר מילר כבמאי-שותף ותסריטאי. הפעם מדובר בסרט המבוסס על  סיפור משפחתי מתקופת השואה.

אכן זו הדרך לקרב את הקהל לעוצמה של תקופה השואה ושל הסבל הרב שעבר על העם שלנו. סדרות היסטוריות ובהם קטעי תיעוד מזעזעים – אין בכוחם לדבר אל לבנו, כמו סיפור של יחידים מתוך התופת הארורה.

הסיפור של העם שלנו לאחר שסבל בגולה אלפיים שנה – הוא מאבק לרפא את עצמו, להשיב לעצמו את כבודו האבוד. ואכן הסיפור שעומד ביסוד הסרט הזה הוא השאיפה הנואשת להשיב מה שאבד. הטבעת האבודה – היא סמל, היא אמצעי להעלות תובנות מאירות מתוך אותה תקופה אפלה.

השיבה להחייאת הזיכרון האבוד

קראנו רומנים על ישראלים ששבו למחוזות ילדותם בגרמניה או בפולין או בערים אחרות שהיו חלק ממכונת ההשמדה הנאצית. הפעם מדובר בסיפור של ילד שעבר את תקופת השואה כפעוט, והשיבה אינה להחיות זיכרונות אבודים. הילד שבגר שב כאיש שעושה זאת למען אימו. הטבעת היא חוליה בשרשרת של זיכרונות.

הסרט מחזיר אותנו לטרגדיה, שפקדה את יהדות הונגריה בשנת 1944 ומדובר בהשמדה של מאות אלפי יהודים. קשה ללב לעכל אסון כזה – ודווקא משום כך, הסרט של אדיר מילר מוכיח, שדווקא הטלת אלומת אור לאסון משפחתי אחד מעניקה לנו תובנות מעצימות. קל להזדהות עם כאב של משפחה שנוגעת לליבנו.

שאלות שהיו חבויות בנו מקבלות לפתע תשובות שנוגעות לכולנו. סיפורה של האם שאותה בא אדיר מילר לחשוף לוקח אותנו לתחנות בחייה, צמתים שהעניקו לה תחושת שליחות. הדרך שבה היא משוחחת עם בני אור מרגשת, דבריה חושפים בפנינו מאין שאבו שורדי השואה את הכוח לעמוד בתלאות החיים.

הסרט פותח בתמונת מטלטלת – רכבות מוות ופליטים

התמונות הראשונות של הסרט מטלטלות ושואבות אותנו מן העולם שלנו לרכבות המוות, להמוני היהודים הנבעטים ונדחפים אל הקרונות הנוראים. המצלמה מתעכבת על אם רוטטת, צעירה מבוהלת ובידיה תינוק, פניו התמימות מאומצות אל חיקה.

ברגע של תושייה הצעירה המבוהלת מגלגלת עצמה מתחת לפסי הרכבת, תולשת מעליה את הטלאי הצהוב ורצה לעבר רחובות הומי אדם. חיילים נאצים בקצה הרחוב מטילים עליה משימה שאין דומה לה. עליה לחצות את הכביש בדרך שלא תעורר חשד. היא מבקשת בין העוברים ושבים אדם 'שעיניו טובות', ואכן נעצרת ומוצאת את האיש הנכון. היא מבקשת מגבר אקראי בקשה קטנה – לעזור לה לחצות את הכביש עם הפעוט בידיה.

היא משלבה זרועה בזרועו וחוצה את הכביש, כאשר עיני החיילים של 'צבא החץ' נשקפות מרחוק. ואכן העובדה שנצמדה לגבר לא יהודי מסייעת לה לחמוק. אבל, עיניו של חייל הונגרי צעיר מאותו צבא חץ עוקבות אחריה.

בקצה סמטה אותו חייל הונגרי צעיר תופס את השניים, והנה חייה בכף הקלע, החייל מכוון אליה את הרובה שלו. האם הצעירה מדברת אל ליבו, מבקשת שיחוס על חייה וחיי הפעוט. בקרב הזה על חייה יש נשק סודי - היא מציעה לו טבעת זהב, שתסב לו ברכה בחייו.

היא זוכה לרגע של חסד, חייה ניצלים: הענקת הטבעת לחייל הזר הופכת מעתה להיות המוטיב שיחבר את חוליות העלילה. את האם הצעירה מגלמת בדמותה העכשווית תיקי דיין, ובנה הוא מורה לנהיגה – את התפקיד הזה שייקח עליו את השמירה על לפיד הזיכרון ממלא אדיר מילר. כתסריטאי הוא לקח על עצמו לספר את הסיפור של סבתו שנקלעה לאותה דרמה קורעת לב, הסבתא הייתה נערה צעירה ובידיה החזיקה תינוקת, אימו של אדיר מילר. הסיפור אכן עובד בדרך מרגשת מאד.

הנטל של זיכרונות העבר – האם ובנה

מצד אחד אנו מגלים קשר הדוק עם האם הישישה, ומצד שני בנה חי ללא משפחה, מנותק מגרושתו, בקשר בעייתי עם הבת שאינה סולחת לו על השבר המשפחתי. כבן לשורדי השואה הוא נושא עליו  נטל כבד  - ובחייו הוא מיטלטל ללא כיוון – אלכוהוליסט, מבקש נוחם בחזרה בתשובה, מכור להימורים. בתו הצעירה שנים אינה מוכנה לענות לו בשיחות טלפון, אינה קוראת את מכתביו המשוועות לאהבה.

האם הישישה אינה זונחת את שליחותה, היא מגיעה לבתי ספר וכואבת לה האדישות של הנוער שאינו מוכיח כי סיפור השואה הוא חלק מחייו, שלפיד הזיכרון אכן משפיע על הזהות שלו. הקשר עם הבת רק הולך ונסדק: הבת אותה מגלמת ג'וי ריגר חיה בזוגיות עם בת זוג – אותה מגלמת ירדן ג'רבי. הדרך שבה האב יקבל את הבת ומצד שני היכולת של הבת המרוחקת לקבל שוב את אביה – הדרמה הזו מניעה את גלגלי העלילה.

המסע אל העבר – המאבק על גילוי הסודות האפלים

המסע להשבת הטבעת, אותה נתנה האם לאותו חייל הונגרי הוא להיות מסע אל העבר, מסע לחיבור מחודש בין האב לבתו. האם הישישה נופלת והיא מורדמת ומונשמת. בימים שהיא במצב שנראה כמאבק על חייה – יוצאים האב ובתו לתת לה מנת חמצן, להשיב לה את הטבעת האבודה.

אכן חלפו שנים, ולגיבור היוצא למסעו אל חייו בעבר יש דרכון הונגרי. הוא מנסה בעת ביקורת דרכונים בהונגריה לעקוף את התור הרגיל, ולעמוד בתור לבעלי דרכון הונגרי. הפקיד ההונגרי מביט עליו בשטנה, ודואג להסביר לו, שעל הדרכון שלו יש סימן שבעליו אזרח ישראלי. יהודי נשאר יהודי. הפקיד שולח אותו לעמוד בתור ומעביר לו מסר שהעבר לא נשכח. מעמדו נותר נחות.

לרגע שואל הגיבור את עצמו, כיצד היהודים לא נאבקו והלכו כצאן לטבח – והנה באותה השפלה של הפקיד ההונגרי הוא חש, כמה הוא חסר כוח מול הפקיד, והוא מנסה להשוות זאת לאותם יהודים, שלא התמרדו בשנים האפלות של השואה. הנה זו האמת שהאב ובתו שיצאו למסע קולטים כבר בראשית הדרך –אותה קללה של אנטישמיות לא פגה מן העולם.

ככל שהעלילה מתקדמת, מנסים האב ובתו יחד עם חוקר פרטי הונגרי לעלות על עקבותיו של אותו חייל הונגרי בשם יאנוש אורבן. כעקבות סיפורו של חייל צבא החץ אנו במאבק לגילוי האמת, לגילוי הטבעת האבודה בביתו של אותו חייל. המסע ברחובות בודפסט חושף פרקים מן העבר, ובד בבד לוקח אותנו לסיפור ההשלמה בין האב לבתו. האב בעקבות הטבעת, פרקי העבר נחשפים, סיפורה של האם – ומנגד - הבת ברגע של התפכחות קוראת את מכתביו של האב, שכה ביקש את תשומת לבה במשך שנים. פרקי חיים מוארים – וברקע סיפורים אפלים.

המסע אחר כתובתו של החייל מחבורת צלב החץ

בדרך לא דרך האב ובתו מגיעים למצבה של יאנוש אורבן בחלקת הקבורה של חיילי צבא החץ ההונגרי, ואנו מוצאים עצמנו ליד דלת ביתו של אותו חייל. העלילה אכן ממריאה לנקודת השיא שלה – ואין טעם לחשוף את שלבי הגילוי ורגעי ההתרה של הסודות.

דמותה של האם הישישה מאירה חלקים מן העלילה ומן המסע – ואנו אכן חשים, שהצלת הטבעת מביתו של החייל ההונגרי – היא סוג של גאולה אישית לגיבור הסרט. הטבעת אכן מתגלה בביתו של החייל ההונגרי והיא הופכת מאוצר זיכרון של משפחה של שורדת שואה, לטבעת מקודשת שהעניקה בתו של החייל שמת לנכדתה.

לנכדה ההונגרית נאמר, שזו טבעת 'שיש בה ברכה', אותן מילים שהצעירה אמרה לחייל שביקש להרוג: אכן המילים חלחלו לליבו של החייל וגרמו לו לוותר על חיסול האם ובנה. המשפחה של החייל מסרבת למסור את הטבעת.

הבן שנשבע לעצמו להשיב את הטבעת לאימו, מציע למשפחה ההונגרית להשיב לו את הטבעת - ובתמורה הוא מבטיח להגיע לכנס שעומד להתקיים למחרת – כנס שנועד  להעניק תארי 'חסיד אומות העולם'.

יש רגע דרמטי שבו האב ובתו נחשפים לסוד נורא: הקהל אכן מצטמרר.

האם אכן הצלת האם הצעירה היא עדות לחסיד אומות העולם

ההופעה של הבן הישראלי בוועדה לחלוקת תארי 'חסיד אומות העולם' הופכת להיות פסגת הסרט. אדיר מילר בנאום חוצב להבות  - הוא מגלה לקהל הנרגש באולם שבו נציגים מכל העולם, את הסיפור מאחורי הצלת היהודים של יאנוש, והקהל אכן נרעש.

הופעתו האמיצה של האב היא גשר בין האב לבתו – ואנו נחשפים לחיבור בין זהות יהודית לכבוד לאומי. נושא הזיכרון של השואה מחלחל לאורך העלילה  - והפעם לא רק באמירות של 'לעולם לא עוד' אלא בתחושה שזה חלק מזהותנו, זו החולייה שמחברת בין הדורות. הטבעת המבוקשת אכן שבה לאם המחוברת למכונת ההנשמה, והמסר מנצח את הכול – זיכרון השואה ממשיך וחי בתוכנו. הטבעת היא חוליה מתוך שרשרת, סיפור השואה ימשיך ללוות את חיינו, העצמות היבשות בחזון יחזקאל לחשו 'אבדה תקוותנו' – ואנו במדינתנו הריבונית קמנו לומר 'עוד לא אבדה תקוותנו'. הטבעת שבה לחיינו, האוצר שנשדד שב לעם שהקים לעצמו חיים חדשים.