שיר:

גבעת הברושים/ אורית כרמל רפאל

מְחַפֶּשֶׂת אַחַר הַשִּׂמְחָה, וְזוֹ לֹא בָּאָה

אֲנִי קוֹרֵאת לָהּ: בּוֹאִי, פְּשׁוּטָה

לְכִי חֲצִי הַדֶּרֶךְ אֵלַי וַאֲנִי אֵלֵךְ אֵלַיִךְ

תְּנִי וְאַרְגִּישׁ שׁוּב אֶת אֹרֶךְ בְּעֵינַי.

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אַחַר הַשִּׂמְחָה וּמוֹצֵאת חֵן

בַּזֵּיתִים שֶׁנּוֹתְרוּ תְּלוּיִים עַל בְּלִימָה

בִּצְלִילוֹ שֶׁל סִבְכִי, קוֹל עָנֹג וְיַצִּיב

מֵגִיחַ מִבֵּין הַסְּבָכִים

מִצְטָרְפִים אֵלָיו חֲבֵרִים, וְזֶה נָעִים.

עַל גֶּזַע עֵץ נֻקְּרוּ מְלֶאכֶת אָמָּן

שְׁלוֹשָׁה נְקָבִים עֲגֻלִּים

קִנִים מַשְׁרִים תְּחוּשַׁת צֶדֶק

חָסוּת וַהֲגָנָה (אַיֵּה הַגּוֹזָלִים?)

פָּעוֹט מֵהַדֵּס מְגַלֶּה רַקֶּפֶת

עַלְוָה רַכָּה מְכַסָּה אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה

מֵרַכֶּכֶת נְפִילָתוֹ.

שְׁנֵי סַפְסָלִים הֻנְּחוּ בִּנְקֻדַּת הַתַּצְפִּית

אֹפֶק חָרְפִּי וּמוֹרִיק מַרְעִיד אֶת הַלֵּב

מִתְעַרְפֵּל בִּדְמָעוֹת וְנָמוֹג.

בּוֹאִי, בּוֹאִי, שִׂמְחָה.