מסה: 

נִיצוֹצוֹת/ מיכה יוסף ברדיצ'בסקי  

כשאתה בא לבתי-שכיות החמדה, לבתי-אוצרות של כלים יקרים, בם ניצבים מעשי ידי האדם בעץ ובאבן, בשיש ובמתכת יקרה, במשי ובארגמן ועיניך רואות כל יפעת הדברים ויקרם, שאינם נצרכים כלל להחיים בני יומם, אז יבואו הרהורים מוסריים על כך ואתה חושב: אלה למה הם? – אבל עולים הם על דברים מועילים דברים שאינם מועילים. האור השפוך על כל דבר מתגעגע לבוא עם האדם באיזו נגיעה. כל דבר וכל נמצא ימלא את מלאכותו רק במה שמשפיע, במה שבא במגע עם דבר אחר. הנה על יד הבריאה הראשונה בימי היצירה עוד מערכת של זיווּג זיווּגים, של יחוּד דבר בדבר ושל מגע דבר בדבר.

הנך מתכסה בשמיכה של צמר, לכאורה נעשה זה רק לחמם גופך; אבל הנה השיות הגזוזות נתנו מנפשן לגוזז, הגוזז נתן מנפשו למטוה, המטוה לאורג והאורג נותן מנפשו לך. גלגולי הנפשות מנפש לנפש הוא העושר העולמי.

אין מספר המצוות רק תרי"ג, כי אם הרבה יותר; רבות הן לאלפים ולרבבות, כמספר השימושים בדברים נמצאים, כמספר כל היחסים שבין הדומם לצומח, לחי ולמדַבר…

זאת היא גם סיבת חשק הקריאה בספרים. אנו מתגעגעים להרבות יחסינו לדברים שלא נוכל בעצמנו להשיגם. ההרים שבמספרי-מסעות הם כאותם שעיני בעצמם ראו אותם; כל המעשים והמקרים, שאני שומע אותם מפי אחר ואורה אותם בחזון, כאילו מעשי ומקרי אני הם.

ובחרתם בחיים, בכל החיים.