על ניצוצות מגיא צלמוות עם הרצל ובלפור חקק / שושנה ויג

שנה לאחר טבח שמחת תורה- 7 באוקטובר 2023- יצא לאור ספר שירה יחיד במינו: "ניצוצות מגיא צלמוות". הספר מכיל שתי שירות נפרדות שכתבו המשוררים התאומים הרצל ובלפור חקק. השניים היו תחת הלם הימים של הטבח, שבו נרצחו בקיבוץ בארי קרובי משפחה שלהם: זהבה וזאב הקר ה' יקום דמם, המחותנים של דיצה והרצל חקק.

מכון הברמן קיבל על עצמו להוציא מהדורה מיוחדת של ספר זה, ונלווית לו הקדמה של ד"ר צבי מלאכי, יו"ר מכון הברמן למחקרים ספרותיים.

הבאנו כאן את עיקרי הדברים בריאיון מרגש זה. הושמטו קטעים, כדי להביא את תמצית הדברים. הנה מהלך הריאיון:

שושנה ויג

התכנסנו כאן לכבוד ספרכם. בשבעה באוקטובר 2023 קרה אסון כבד בהיסטוריה של מדינת ישראל, האסון הגדול ביותר מאז השואה. הטבח של היישובים בדרום, "יישובי העוטף", היה שבר בתפיסה שלנו את עצמנו כמדינה שקמה להגן על גורל היהודים, למנוע את המציאות בשואה שיהודים הלכו כצאן לטבח. המדינה קמה לתת ביטחון שזה לא יקרה יותר, כי יש צה"ל, יש כוח מגן עברי. והנה, בא יום השבעה באוקטובר, ויהודים בארצם הובלו כצאן לטבח. על כך כתבתם את הספר: 'ניצוצות מגיא צלמוות' בהוצאת מכון הברמן למחקרים ספרותיים.

שאלה ראשונה:

לאחר טבח השבעה באוקטובר נוצרה תחושה שנגמרו המילים. איך אפשר לכתוב על אסון כה גדול? משוררים בכל זאת כתבו שירים, ויצאו לאור אנתולוגיות.  גם אני הפקתי אנתולוגיה על נושא זה. אך כאן במעשה שלכם הקדשתם ספר שלם, שני מחזורי שירים שכתבתם על האירוע. האם אחרי אסון כזה ניתן לכתוב עליו?

הרצל חקק

לאחר כל אסון יש תחושה שהאסון כבד מנשוא, המילים קטנות מכדי לכתוב אותו.

לאורך הדורות נכתבו קינות על חורבנות, על אסונות של קהילות יהודיות. נכתבו קינות שנהוג לקרוא בתשעה באב, ויש קינות רבות על השואה. כשאנו כתבנו את השירים שלנו, התחברנו לשירה היהודית במשך דורות, התחברנו לגורל היהודי. זה באמת שבר שהוא מ על ומעבר, זו משימה קשה. לאחר השואה אמר הפסיכולוג אדורנו שאסור למשוררים לכתוב שירים יותר. אך נפש האדם מסרבת לכך. המשורר רוצה להביע את הדברים, כדי להעניק משמעות לכל מה שקרה. צריך למצוא את המילים הנכונות. באנו בשם הצו היהודי "והגדת לבנך", והגדת לעמך.

בלפור

אדם פנה למשורר הצרפתי מאלארמה: יש לי רעיונות גדולים, אך אינני מוצא את המילים לכתוב על הדברים.  מאלרמה ענה לו: זה פשוט, שירים כותבים לא מרעיונות, אלא ממילים. אנו באנו מתרבות יהודית שיש בה שפע של תפילות וקינות. באנו לכתוב לא רק על החורבן, אלא גם על התיקון, על הנחמה, על התקווה. במשך ההיסטוריה היהודית, יהודים עברו אסונות רבים: עמים אחרים לא עמדו בזה ונכחדו. רדיפות, גזירות, גירוש מארץ לארץ. היהודים לא נכנעו. גם הכתיבה היא סוג של אומץ. יש לנו ברית גורל, אך גם ברית ייעוד. אקרא שיר שלי:

שמיִם/ בלפור חקק

הַתַּצְפִּיתָנִית הוֹדִיעָה

בְּלָשׁוֹן נִסְתָּרָהּ:

הַשָּׁמַיִם נָפְלוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה.

הִיא גָּדְלָה מְאֹד בְּעֵינֵינוּ

הוֹד וֶאֱמֶת לָבְשָׁה

עוֹטָה כַּשַַּּׂלְמָה אוֹרָה.

הִיא הִקְלִידָה זֹאת טֶרֶם עֲלָטָה

וְעַד אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר

נוֹרְתָה אֶל מוֹתָהּ.

שאלה:

מה המניע לכתיבת פואמות אלה? חשוב שתסבירו את מבנה הספר הזה. למה הרגשתם מחויבות לכתוב זאת?

הרצל

הספר נכתב בעקבות האסון המשפחתי: המחותנים שלי, זהבה וזאב האקר ה' יקום דמם. יומיים לפני הטבח, הם היו בירושלים בסוכת המשפחה שלנו. הם יצאו לקיבוץ בארי, הם יצאו אל ביתם ואל מותם. היה שלב שנלקחו לדירה של בני ערובה (הבית של פייסי), ושם נורו כולם למוות. בהספד ליד קברם הצגתי את דמותם: זאב איש השדה, זהבה עבדה בדפוס בארי. בתם נשואה לבן שלנו ומתגוררת בירושלים. בשיר שלי המסיים את הספר 'הנה ימים באים' ניסיתי למצוא את המשמעות, את הנחמה שמעבר לאסון. זהבה ידעה כמה שדות הפלחה יקרים לליבו של זאב, בכל פעם שירד גשם, הייתה פותחת את החלון ומבשרת לזאב, זאב, הנה הגשם הגיע, תשמע אותו. בשיר שלי זו דרך לתאר את התקומה שמעבר לחורבן.

הנה ימים באים   / הרצל חקק

בַּשָּׂדוֹת שֶׁל בְּאֵרִי לָחֲשָׁה אֵשׁ תָּמִיד/ לֹא גָּוְעָה הַחִיּוּת הַפְּנִימִית

הַמַּיִם הַחַיִּים מִבְּאֵר שֶׁלִּבָּהּ נִשְׁבָּה/ יְחַיּוּ הַנְּבִיעָה וְהַמַּבָּע.

יְפַכּוּ יַעַבְרוּ דְּרָכִים כְּאָז, וְעַכְשָׁו/ לְבַשֵׂר, דָּבָר לֹא הָיָה לַשָּׁוְא.//

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא לִמּוּד מִמְּגִלָּה לֹא תַּמָּה

לִכְתֹּב פֵּשֶׁר לָעֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחֲמָה.

זֶהָבָה תָּקוּם שׁוּב נִרְגֶּשֶׁת,/ תִּפְתַּח חַלּוֹן לִזְאֵב:

תִּרְאֶה זֶה הַגֶּשֶׁם,/ הַחִיּוּת תָּשִׁיב אֶת הַטּוֹב!

לֹֹא יִשְׁבְּתוּ שְׂדוֹתֶיךָ, / לֹא תֹּאבַד שְׁאֵרִית יַעֲקֹב! //

הִנֵּה יָמִים נוֹבְעִים. עָסִיס יַטִּיפוּ.

בלפור

שירינו הם נר נשמה לזאב וזהבה הָקר, המחויבות שלנו היא להנחיל את זכרם. בספרנו יש מחזור שירים לכל תאום, הפואמות בספר הן יד לכל הטבוחים בשמחת תורה, אך יש כאן גם זיכרון משפחתי. זו מחויבות. בשירים איננו משנים את העבר, אבל הכתיבה הופכת את הזיכרון הזה לחלק מן המורשת לעתיד. אנו אומרים: יש לדברים משמעות, הם לא מתו לשווא. אנו מנחילים את הזיכרון לדור הבא. וגם את המשמעות. כל הדורות אנו מתפללים בראש השנה: עוקֵד והנעקָד והמזבֵּח. לאורך דורות יהודים שנספו בגולה זכו לתואר "נעקדים", וגם כיום הנופלים בקרב נקראים כך. במשפחתנו, נרצחו אחים בכורים של אמא ז"ל, ב'פרהוד' שאירוע ב-1941, שבע שנים לפני שנולדנו. וראו בלידתנו צידוק הדין, פיצוי לשני הנרצחים. זו המורשת שלנו.

שאלה

לאחר טבח שמחת תורה - היה ויכוח אם להמשיך בתקציב התרבות, כשיש צורך בתקציב מלחמה. זה משלים את השאלה - למה צריך שירים כשאנו במלחמה? המלחמה החלה, ואתם ישבתם וכתבתם את השירים האלה.

הרצל

זה נכון. הלב יודע שחובה לכתוב, שיש בשביל מה לחיות. התרבות מייצגת את הרוח, השירה מייצגת את נפש האדם. התרבות מעניקה משמעות לקיום. גם צ'רצ'יל נשאל בזמן מלחמת עולם 2 , והוא ענה לא לקצץ בתקציבי תרבות. 'בשביל מה אנו נלחמים'? הוא שאל. משוררים מרגישים לצורך לפרש את המציאות, לתת לה פשר. מובן, שיש משוררים שנאלמים דום, שמרגישים את כובד המשא, והם שותקים. אנו קמנו כדי לבטא את ההתרחשות. לשאוב ממנה ניצוצות של אור.

בלפור

המציאות אכן קשה וכבדה. השירה היא חסכונית במילים. היא קמה לבטא בתמצית את המציאות, למרות שנדמה אז שזו מציאות שלא ניתן לנסח במילים. זה כוח השירה. כשהתותחים רועמים, לא בהכרח המוזות שותקות. המבחן האמיתי: האם השירה שנכתבה מבטאת רק את ה'עכשיו', או שהיא על זמנית.? ימים יגידו.

הנה שיר מן הפואמה שלי, שבו אני מנהל חשבון עם האל:

רחמים / בלפור חקק

אֶל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים

וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת

אֵיךְ  נִסְתְּרָה הַבְּרִית בֶּעָנָן

וְנִצְעֲקָה הָעֵדוּת:

הוֹרֵיתָ לָנוּ לוֹמַר מִדּוֹת

וְקִבַּלְנוּ דָּמִים

נִשְׁבַּר כִּסֵּא רַחֲמִים.

עָשִׂינוּ צְדָקוֹת עִם כָּל רוּחַ וּבָשָׂר

אַיֵּה מִדּוֹתֶיךָ.

בָּא לְבֵיתֵנוּ אוֹיֵב, חִנֵּנוּ לְפָנֶיךָ סָר

עַמְּךָ בְּנֵי בְּרִיתֶךָ.

רֵד אֵלֵינוּ בֶּעָנָן כְּשֶׁאָנוּ בְּמַחְשָׁךְ

וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ.

שאלה

האם כתיבה על טבח השבעה באוקטובר אינה סוג של כתיבה מגויסת? משורר אמור לכתוב על עצמו, על מצוקותיו. כאן המשורר מבטא את הכלל.

הרצל

האדם הוא חלק מן הכלל. הוא אינו עומד בפני עצמו. המשורר ג'ון דאן כתב בעבר: "שום אדם איננו אי,  שלם בתוך עצמו/ כל אדם הוא חלק מן היבשת".

המינגוו'י כלל זאת כמוטו לספרו: למי צלצלו הפעמונים? והוא עונה: אל תשאל למי צלצלו הפעמונים, הם צלצלו לך. הפעמונים צלצלו לנו. זה נכון, שיש בשירה זרם של שירה וידויית, שעוסקת במצוקות של היחיד. אך אנו עברנו תהליך מאז ספרנו הראשון עד היום, שאנו מחוברים לכלל: גם לקהילה, גם לעם.

בלפור

ראינו נקודה זו של 'החיבור לכלל' אצלנו כאן בישראל, אך גם אצל יהודים בעולם. היהודים הרגישו לאחר הטבח את הנקודה היהודית בתוכם. חשוב, שבצד היותנו משוררים, שנדע לשמור על 'האני הכללי' שלנו ולא רק על 'האני הפרטי' שלנו. רק החיבור שלנו אל הכלל איפשֵר לעם היהודי לאחר השואה לקום מתוך האפר. גם היום, בגלל שכולנו מחוברים לזהבה וזאב הקר, לחורבן של בארי, בזכות זה נקום מתוך האפר. עלינו להמשיך לספֵּר את הסיפור היהודי.

שאלה

הייתם בעבר חתני תנ"ך עולמיים לנוער. יש לזה קשר ליחס המיוחד שלכם לארץ?

הרצל

זה באמת כֶּשל של יהודים מסוימים שחיים בארץ, מתוך תחושה שאין להם קשר לתנ"ך. אין שום משמעות לחיים בארץ, לשיבה לארץ, ללא הזיקה לתנ"ך. ומה עושה אונר"א? תפקידה לטפל בחינוך של הערבים, והם מחנכים אותם שליהודים אין שום זיקה לארץ. כך זה מופיע גם באמנת אש"ף וגם באמנת חמאס. אנו כיהודים מחויבים לשמור על הערכים שלנו. זה לא קשור לשירה מגויסת או לא מגויסת. התנ"ך נותן לנו כוח עמידה מול העולם.

בלפור

מכיוון ששמי בלפור, אני מחזיר אותנו להצהרת בלפור. הגושפנקא הבינלאומית לזכות שלנו על הארץ ניתנה בהצהרת בלפור וגם בהסכם המנדט של הבריטים על הארץ. מוזכר שָם המושג "זכות התנ'ךְ". בדורנו חוללנו את 'שיבת ציון', והכול בזכות התנ"ךְ. חבל שיש בתוכנו גם גישה פוסט ציונית, שמבטלת את הציונות, את הזיקה לתנ"ך,  ורוצה להחזיר את גלגל התנופה אחורה. התשתית שלנו היא של יהודים מאמינים.

הרצל

הציונות החזירה אותנו לארץ ולשפה. בכתיבתנו על האסון הנורא שבנו לארץ, שבנו לשפה, הן אלה שהוסיפו נוגַה ופשר לכל מה שקרה.

שאלה

ואיך זה משפיע על הכתיבה שלכם?

הרצל

התנ"ך הוא יסוד בסיסי בכתיבה שלנו. השירים שלנו מרובדים בעברית של כל הדורות, אך הבסיס הוא שפת התנ"ך. גם כיום, ילד יהודי קורא פרק בתנ"ך והוא מבין את המילים. כל מחקר בשנים האחרונות שבדק טקסטים כיום וגם את שפת הדיבור, הראה ששפת התנ"ך שולטת בישראל יותר משׂפת חכמים. גם בשירים של הספר יש ביטוי רב לשפה של התנ"ך. כשכתבתי על זאב וזהבה הקר, סיפרתי את חייהם דרך מבט בסיפור תנ"כי. זהב הגיעה כילדת חוץ לקיבוץ, זאב היה צאצא לדור המייסדים, האהבה ביניהם הפכה למימוש של סיפור בועז המציע אהבתו לרות שהגיעה כצעירה זרה לבית לחם.

בלפור

אילן היוחסין שלנו הוא לא רק ביולוגי, הוא גם טקסטואלי. אנו נשענים על השכבות של העברית לאורך הדורות. העברית שמרה על זהותנו הלאומית. ולא פלא שהציונות לקחה שני מרכיבים מן המסורת היהודית, שהיא מרדה בה. היא לא ויתרה על הארץ ועל השפה, כדי לשמור על רציפות ועל המשכיות של הזהות. העם יצא לגלות וספר בידוֹ. זו הזהות שלנו. מוזר שדווקא המוסלמים נתנו לנו את התואר "עַם הספר"- אהְל אל כִּיתאבּ.

התחושה הייתה בעת הטבח, שזו הייתה קריאת השכמה. הנה השיר שלי:

השכמה / בלפור חקק

בְּאוֹתוֹ  בֹּקֶר בְּכָל יִשּׁוּבֵי הַדָּרוֹם

צִפּוֹר לֹא צָוַח, עוֹף לֹא פָּרַח

הַיָּם לֹא הִזְדַּעֲזַע גַּם לֹא הַחוֹף

בְּהַשְׁכָּמָה עָלוּ לְיוֹם מְבֹרָךְ

כָּל אַחֵינוּ בָּעוֹטֵף אָמְרוּ כִּי טוֹב.

אָמְרוּ כֻּלָּם: בְּשַׁבָּת הָעוֹלָם

 נִתְּנָה תּוֹרָה

וְהִתְקַדְּשׁוּ כֻּלָּם

שְׂרָפִים לֹא אָמְרוּ קָדוֹשׁ.

 הִתְקַדְּשׁוּ בְּשִׂמְחָה הָעֵצִים

תִּדְהָר תְּאֵנָה וּבְרוֹשׁ.

הִשְׁכַּמְנוּ מְאִירִים בְּבֹקֶר שֶׁל אוֹרָה

בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה.

בְּיוֹם חֲשֵׁכָה אֵימָה

בָּאָה לָנוּ קְרִיאַת הַשְׁכָּמָה.

כְּשֶׁצִּפּוּ כֻּלָּם לְרֶדֶת טַל עַל הַמַּחֲנֶה

יָרְדוּ תֹּהוּ וָבֹהוּ אֲדֻמּוֹת

הָאוֹר הָיָה הוֹלֵךְ וְנִשְׁבָּר וְאֵינוֹ מִשְׁתַּנֶּה

מַדּוּעַ הִשְׁכַּמְנוּ וְאֵין עוֹנֶה.

שאלה

האם התנ"ך נותן לנו תקווה אחרי הטבח הנורא של שמחת תורה, 7 באוקטובר?

הרצל

הבאנו בפתח הספר כמוטו את חזון העצמות היבשות- יחזקאל ל"ז. זה ממש תיאור החורבן, העצמות היבשות אומרות: "אבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". האל מבטיח בחזון, שהמתים יחזרו לאדמתם, לארץ ישראל. מתברר שכאשר אימבר כתב את ההמנון הלאומי, הוא התכתב עם נבואה זו. הוא כותב בהמנון "התקווה": "עוד לא אבדה תקוותנו". הטבח בבארי היה חורבן, אך אנו נקום ממנו.

הניסים בתנ"ך הם חלק מסיפור ההישרדות לאורך דורות. בשיר שלי 'הנס הנסתר' יש תקווה שההיסטוריה תגן עלינו – שנפלאות הדורות יעמדו לימיננו ולשמאלנו כמו בקריעת ים סוף:

הנס הנסתר ניצח המשבָּר / הרצל חקק

הַיָּם שָׁצַף אֵלֵינוּ, הַפֶּה זָעַק לְנִסִּים

וְכֹה כָּאַבְנוּ גְּזֵרָה, כְּמַיִם לַיָּם מְכַסִּים.

מֵחֶרֶס נִשְׁבָּר שָׁב לָנוּ מַעְיָן נִסְתָּר.

בְּתוֹלְדוֹת יָמִים נָצַץ נֵס מִן הַמַּעֲשֶׂה,

כֹּחוֹת בִּלְתִּי נִרְאִים קָמוּ לָנוּ

לִשְׁאֹב הַשְׁרָאָה מִן הָעוֹלָם הַמְכֻסֶּה.

שֹׁרֶשׁ חַיֵּיהֶם י"א יִשּׁוּבִים,

מַפְתְּחוֹת אָב לְהַפְרוֹת, לַגְּשָׁמִים,

לְנַהֵג הָעוֹלָם בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

קְרִיעַת הַיָּם תַּצִּיל, תְּרַפֵּא יְגוֹנָם.

יַעְמְדוּ הַזְּמַנִּים מִשְּׂמֹאלָם וּמִימִינָם.

בלפור

גם נבואת יחזקאל וגם ההמנון הלאומי אומרים לנו לא לאבֵּד את התקווה. גם מי שנמצא בבית קברות, מגיע אל הגאולה. זה יישמע מוזר, אך אנו עצמנו כילדים חווינו זאת. בבריחה של הורינו מבגדד לאיראן, היינו מספַּר שבועות כילדים בני שנתיים במחנה חשאי בתוך בית קברות יהודי שנקרא 'גן עדן'. ומשָם הגענו אל הגאולה, אל הארץ. גם היום עלינו לא לאבד את התקווה.

הרצל

באנו בשירים האלה לבקש נחמה, בכוח המילים ניסינו לחזק את רוח העם. ההיסטוריה שבה אלינו, שבנו לצור המחצבת. לזיכרון ההיסטורי של עמנו, עם לבדד ישכון.

בלפור

https://youtu.be/ufrwwHW33-0?feature=shared