על צמר גפן מתוק עם עידית גילאור/ ראובן שבת

עידית גילאור (אבולעפיה), ילידת 1972. לשונאית, אשת חינוך וסופרת ("חוות האושר", 2007, "שקיעה במחשבות", 2020). בעלת אתר לכתיבת נאומים וברכות מחורזות, מרצה ומנחת סדנאות כתיבה. שירים פרי עטה פורסמו באסופות ובכתבי עת שונים , כגון נתיבים, מוטיב, ביטאון שירה, סלון הדחויים ועוד...
"צמר גפן מתוק" הוא ספר שיריה הראשון.  

לדברי המשוררת והעורכת, טל איפרגן: "בשיריה משכיבה עידית את הצער לנוח על משכבו, ומבטיחה להפיח בו נשמת חיים. כאשר שואלת את ילדתה איזה ציון תעניק לה כאם, על שהרחיקה רגליה מלטעות, ולעיתים הובילה את השמש למרתפיה, היא פותחת את 'ארגז השמחה הכלואה'. המשוררת 'מהמרת על כל הקופה', בוחרת באוצרות לשון המשקפים את זיקתה לשפה העברית, אותה היא מותחת ומרחיבה ברהיטות, כ'בולען של שקט'."        

 ספרי מעט על עצמך ומדוע בחרת בעצם בכתיבת שירה

כתיבת שירה היא בסיס הכתיבה שלי. ברירת המחדל. למדתי קרוא וכתוב לפני גיל 5, ואני כותבת שירים מילדות. הרגשתי לאורך השנים שפרסום שירים דורש אומץ וחשיפה, ולכן נמנעתי מכך. הפניתי את המאמצים לשיתופי פעולה עם מלחינים וגם לתחזוק העסק שלי לכתיבת ברכות ונאומים. כל עוד עסקתי בכתיבה והתפרנסתי ממנה – התייחסתי לשירים שאני כותבת כאל חוויה פרטית ואישית.

בשנתיים האחרונות, בהמלצת חברה טובה, התחלתי לשלוח שירים לכתבי עת ולפרסם ברשת טקסטים שלי, ולשמחתי המשוב מהסביבה היה חיובי מאוד, וחלק מהטקסטים הפכו אפילו לויראליים. עשרות שירים שלי כבר התקבלו מאז לכתבי עת ואסופות, וזה דחף אותי להניע מהלך ולפרסם את ספר השירים שלי "צמר גפן מתוק".

מה מייחד את הספר הזה לעולם השירה בעברית

הספר שלי אוצר בתוכו נושאים פילוסופיים, חברתיים ואינדיבידואליים. סגנון הכתיבה שלי הוא ייחודי בכך שהוא משלב ברובו חריזה, אבל א-סימטרית. כלומר בטקסטים יש אווריריות וחופש כמו בשירה מודרנית, אך גם מצלול מסוים וחריזה כמו בשירה קלאסית. אולי ברוח התקופה אפשר לקרוא לזה שירה היברידית...

מי הם שלוש/ת המשוררי/ות המוערכי/ות הכי הרבה בעינייך ומדוע

לפני כולם – רחל המשוררת. ספר השירים שלה היה חלק מההתבגרות שלי, ועד היום הוא יקר לליבי ונמצא אצלי על המדף מעל המיטה. הכתיבה שלה חשופה, אמיתית, לא יהירה בשום צורה ולא מתייפייפת. אין אינוסי חריזה והכול מתחבר במלאכת מחשבת ליצירה כנה ושברירית. זה לא נתפס איך רחל שלטה בשפה העברית ושיחקה בה באלגנטיות. ההברקה שלה בצירוף "רחוקי שלי" – היא דוגמה נפלאה לזה.  

המשורר השני הוא נתן יונתן. הטקסטים שלו מבטאים את הידע העצום שלו, הכאב, השכול, ההרהורים וההגיגים – לכל מילה יש משמעות וכל משפט חודר לבטן. אני חושבת שהוא באמת היה מכשף של מילים. מי עוד יכול כמוהו לכתוב קסם כזה: " ואדר הססן איך פותח רוכסן לשרב החמסן של ניסן".

המשוררת השלישית היא אסתר ראב. הכבוד שהיא נתנה לשפה העברית ניכר בכל שיר שלה. יש לה שירי התפעמות מהטבע וגם שירים עמוקים על תכלית החיים, שלמרות הכול אני מוצאת בהם הרבה אופטימיות. אחת השורות שלה שהכי מצמררות אותי : "אדם יש לו הרבה צווארים והוא נשחט פעמים רבות".

אם היית יוצאת לחצי שנה לבקתה מבודדת בהרים, איזה 3 ספרים היית לוקחת איתך ומדוע?

הייתי לוקחת איתי את שלושת הספרים שהכי השפיעו עליי:

1. "שיעורים ושורשים בזמן" – ספר מרתק ושואב שהעניק לי זווית הסתכלות שונה על נושא המוות וגם על תכלית החיים. דרך התיאורים המפורטים של הגלגולים הקודמים שחווה המטופלת (שמפעימים בפני עצמם) הבנתי כמה רב הנסתר על הגלוי,כמה יש עוד לדעת על החיים אחרי המוות ובעיקר עד כמה אנחנו מקובעים ושבויים בקונספציות.

2. "ספר הזן של ג'ושו" – ספר שמורכב מקואנים מתורגמים מסינית. ההערות של הופמן שתרגם את הספר מסייעות לקורא לתווך את הרעיונות, לפתוח את הראש ולשנות פרדיגמות ותפיסות לגבי עצמנו ולגבי הסביבה. אחד הקואנים בספר היווה השראה לשיר שלי בשם "פילים".

3. "על משכבי בלילות" – גילוי נאות: אני מכירה את הסופרת, אבל באופן הכי אמיתי וכן אומר שזה ספר מופת. מעבר לכתיבה הנפלאה, העלילה הסוחפת והעברית המשובחת – יש כאן תוצר של עבודת תחקיר שנמשכה שנים על דמותו של טרומפלדור. ספר חובה לכל ישראלי באשר הוא!