דמעות של החמצה
הרהורים על פרשת 'וישב' תשע"ד
מאת: אסתר ויתקון
כדי להבין את עומק הקרע שבין יוסף ואחיו המוביל למעשה הנורא מכל- השלכת יוסף ערום לבור, מכירתו לעבד לשיירה מדיינית היורדת מצרימה, וההטעיה הזוועתית הזדונית שהטעו האחים את אביהם יעקב להאמין שבנו אהובו נטרף ע"י חיה רעה, מוכרחים להתייחס לרקע המשפחתי בדור הקודם, דור האחים עשו-יעקב ובדור האימהות האחיות, נשות יעקב-רחל ולאה.
יעקב גונב את ברכת הבכור מאחיו עשיו ביוזמת אמו הנחרצת . הוא מזמן חשק בבכורה. הרי אמו גדלה אתו בתחושת הבן המועדף והנאהב על פני אחיו ומאד סביר לחשוב שהיא שידרה לו שהוא זה הראוי לברכת הבכור על פני אחיו התאום שיצא ראשון מבטן. הוא מנצל את עייפותו הפיסית והנפשית של אחיו החוזר מיום של ציד ומבקש ממנו , מאחיו תאומו הקרוב להאכילו בנזיד האדום והטעים שהוא מבשל. זו בקשה של קירבת נפש ואמון מצד עשו. יעקב מתנה זאת במכירת הבכורה. בוודאי שאין כאן גילוי של אהבת אח אלא ההפך. התורה אמנם מעידה לטובתו של יעקב, שעשו ביזה בליבו את הבכורה ועל כן הסכים תמורת נזיד עדשים למכרה לאחיו, אך תגובתו של יעקב לבקשת אחיו הרעב והעייף מעידה על אחווה לקויה. בהמשך יעקב מצליח לקבל במרמה את ברכת אביו יצחק שנועד לעשו. המשך העלילה מוכיח שכל התחבולות היו מיותרות. אביו מראש הועיד לו ברכה אישית החשובה מכל – שארץ כנען, היא הארץ המובטחת לאברהם סבו מידי אלוהים, שייכת לו לזרעו. תחבולת המרמה הפכה את עשו לשונא ליעקב. הוא מחליט להרגו לאחר מות אביהם יצחק כדי לא לצערו. יעקב בורח לחרן , ללבן דודו
אחי אמו. מחשש לחייו הוא מעקב שיבתו לארץ כנען אל אביו ואמו במשך עשרים שנה בהם מתבסס כלכלית ומוליד בנים לאחיות –לאה בניגוד לרצונו , במרמה מצד אביה לבן ולרחל ג"כ בת לבן, מתוך אהבה. דבר הגורר קינאה, תחרות ושנאה בין האחיות (פרשת 'ויצא') ובין בניהן בהמשך בפרשת 'וישב' ,
בשיבתו ארצה הוא מתכנן סולחה עם אחיו עשו. הוא שולח לעשו הנמצא באדום להודיעו שהוא
בדרכו לבית הוריהם בארץ כנען. ההכנות למפגש, החרדה המתלווה אליה, בשומעו שעשו בא לקראתו עם ארבע מאות לוחמים, כל מעשיו כדי למנוע את הנקמה, במתנות שנשלחות אל עשו בליווי ברכות הכנעה גמורה, פנייתו בתפילה לאלוהים שיצילהו, חלוקת מחנהו לשניים והעברתם את נהר היבוק, מאבקו עם המלאך ושינוי שמו מתוארים בצורה מרתקת ומרגשת בפרשת ו'ישלח'. שיאו של המפגש הוא הפי אנד אמתי .התפייסות נרגשת -חיבוקים, נשיקות ובכי על צוואר, הזמנה למסע משותף, אבל בפועל בפרידה לתמיד. איש לדרכו ולעולמו. הם יפגשו שנית רק כדי לקבור יחדיו את אביהם יצחק.
הבכי מבטא פורקן של עומס רגשות, אך להרגשתי, בסיפור של יעקב ועשו ואחר בסיפור יוסף ואחיו הוא ביטוי לכאב וצער של החמצה. החמצה על אחווה שנקרעה ואין לה תיקון עולמי. יש רק הפגת השינאה והכעס אך אין אפשרות לאחווה קדמונית שהיתה או כלל לא היתה מלכתחילה אך הנפש עמוק בפנים משתוקקת לה. גם יוסף בנו של יעקב בוכה על צווארי
אחיו לאחר מערכת היחסים הסבוכה, המרה והאכזרית ביניהם, יותר מפעם אחת. בכי של כמיהה לקרבה ואהבת נפש אחוותית שמעולם לא זכה לה מצידם. בהמשך הנראה מדוע. גם לאחר ההתפייסות הם נשארו רחוקים ויראים מפניו.
כאן הסתיימה הקנאה בשלום. בדור הראשון התרחשה התפייסות, אך האיבה והקנאה המודחקות ממשיכות להתקיים בדורות הבאים בשנאה ובהתנכלות של עמלק, נכדו של עשיו, לעם ישראל. עַם אחר שיצא מעשיו, אֱדוֹם, גרם צרות צרורות לעם ישראל במהלך הדורות, בגלגולו בדמות רומא והעמים הנוצרים לאחר מכן. על פי מדרשי חז"ל.
בסקירה זו אתמקד בדרך אל דמעות החמצה שיבכה יוסף פעמים אחדות בפרשות הבאות- ב-'ויגש' וב-'יחי', כשבאמצע פרשתנו 'וישב' שבה מתחולל המעשה הנורא מכל במשפחת אבות האומה הישראלית, כתוצאה מהעדפה רגשית של האבות כלפי אחד הבנים, ובעקבותיה התנהלות שגויה כלפיהם. כדברי חז"ל- מעשה אבות סימן לבנים. בדברים הטובים ובדברים השגויים. כדי להבין את הרקע להתנהגות האחים כלפי יוסף חייבים אל מערכת היחסים בין האחיות -רחל ולאה.
לאה נמסרת ליעקב לאישה במרמה. יעקב עבד שבע שנים קשות ומרות – "ביום אכלני השרב ובלילה אכלני הקרח" – עבור רחל, אהבתו הראשונה ממבט ראשון (תיאוריית ההתאהבות) שפגש ליד הבאר בבואו לחרן, במנוסתו מאחיו. והנה מגיע הלילה שעליו חלם, ליל הכלולות עם רחל, הנערה יפת התואר.
חז"ל אומרים שרחל שיתפה פעולה עם התחבולה ומסרה את סימניה ללאה. בבוקר מוצא יעקב לצדו את לאה השנואה. שעיניה רכות.
לפנינו שוב סיפור של אהבה, שנאה, קנאה בתוך המשפחה. רגשות עזים וקשים, דווקא משום שהם מתרחשים בתוך המשפחה, היכן שהציפייה האנושית היא לרגשות של תמיכה, פרגון, קבלה, פשרה ודו-קיום חם ואוהב.
התורה מעידה שיעקב אהב את רחל ושנא את לאה, ועל כן ה' פותח את רחמה של לאה וסוגר את רחמה של רחל – רחם מלשון רחמים.
ה' מתערב במערכת הרגשית הפנים-משפחתית, ומנסה לאזן את אהבתו-שנאתו של יעקב. לאזן את הרגשות כלפי שתי האחיות, שלא באשמתן ניתנו לנשים לאותו אדם, ליעקב, בידי אביהן הערמומי. לא לחינם אסרה התורה באיסור מפורש לשאת שתי אחיות לאישה – בשל הסיבוך הרגשי המכאיב עד אין קץ הצפוי בנישואין כאלו.
ה' מנסה לווסת את רגשותיו של יעקב על ידי כך שלאה תלד לו ילדים ורחל האהובה תישאר עקרה וממורמרת. כך, באמצעות הנחת של הולדת ילדים, תזכה לאה לחיבתו של יעקב, אם לא לאהבתו. " ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן... כי ראה ה' בעוניי ואתה יאהבני אישי..."
זה לא מצליח לה כל כך מהר. גם לבנים הבאים שהיא יולדת היא נותנת שמות המבטאים את תקוותה לחיבתו ולקרבתו של יעקב.
רחל ממורמרת בשל עקרותה: "הבה לי בנים אם אין מתה אנוכי" – ואולי אכן אהובה קצת פחות. יעקב עונה לה בכעס: " ויחר ליעקב ויאמר, התחת אלוקים אני להביא לך בנים".
הקנאה של לאה ברחל באה לידי ביטוי במשפט רווי כעס ותחושת קיפוח שהיא אומרת לרחל, הבאה אליה ומבקשת את דודאי ראובן שהביא אותם לאמו לאה: "המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני..." – מפליא ממש. זו טענה שיכולה רחל להשמיע ללאה. הרי לאה היא שלקחה את יעקב שהיה מיועד לה. לאה הרי ידעה שיעקב עובד שבע שנים עבור אחותה רחל, אז איך היא מתלוננת שרחל לקחה לה את אישה? ברור שטענה זו מקורה בכאב נורא. האם היא נוטרת לרחל על שהסכימה להיות אחרונה בין המחנות שערך יעקב לפני המפגש המאיים עם עשיו אחיו? לאה וילדיה הוצבו לפנים, רחל ויוסף מאחור, כדי שאם חלילה יפגע עשיו בתגובת כעס מתפרצת, יהיו רחל ויוסף אלו שסיכוייהם לשרוד הגדולים ביותר.
ממשפטה האומלל של לאה משתמע שהיא כפויה מבפנים להאשים את רחל בכך שיעקב אינה אוהבה, אף שרחל כלל לא ניסתה למשוך את לבו של יעקב. בהמשך משפט זה רחל מוותרת על הלילה שלה עם יעקב עבור לאה, המשתוקקת באופן אובססיבי לקרבתו של יעקב כדי לזכות בדודאים שהביא ראובן לאמו.
מה פשר הדודאים הללו, שרחל כה משתוקקת אליהם? חז"ל פירשו שיש בהם סגולה לפריון. אני סבורה שרחל יכלה לאסוף אותם בעצמה בשדה כדי לזכות אולי בפריון. אבל היא חושקת דווקא בדודאים שהבן מביא לאמו האהובה, ללאה. רחל מקנאה באהבת הילד ראובן לאמו לאה. נפשה יוצאת לילד משלה, שיאהבה אהבת בן. היא מקווה שהדודאים הללו יעזרו לה להרות כדי לזכות בבן אוהב משלה.
התורה מעידה על רחל: " ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה ".התחרות היא על לבו או הערכתו של יעקב. לאחר ששפחתה יולדת עבורה את נפתלי, רחל מפרשת את עומק המשמעות הרגשית של הלידה עבורה: "נפתולי אל-הים נפתלתי עם אחותי".
האל מעורב בתוך המאבק הזה בין האחיות. מי מהן תהיה הדמות המכריעה, המשמעותית ביותר עבור יעקב אהובן ועבור הדורות הבאים של בני ישראל?
רחל ולאה ממשיכות להתחרות ביניהן. ההולדה היא תחום הגאווה של האישה הקדמונית. הילדים הם המשך המשפחה. הן מוסרות את השפחות שלהן – בלהה וזלפה – ליעקב כדי להעלות את יוקרתן בבורסת הילדים של משפחת יעקב אבינו.
מדוע רחל צריכה לסבול עקרות, לבסוף לידה ולאחריה לידה קשה שמוות עמה?!
קשה להיכנס לחשבון האלוקי – התורה לא משתפת אותנו בחשבונו של ה'. התחרות והקנאה בין האחיות מסתיימות במותה הטרגי של רחל בדרך אפרתה. אין התפייסות, אין אהבה. האִם לאה סלחה לרחל על חטאה שלא חטאה, או על חטא שאין אנו יודעים עליו? האִם ליוותה אותה אל קבורתה, בצער ובאהבה? איננו יודעים. אין שום רמז בתורה .
סביר להניח שהתפייסות מילולית, מוחצנת, לא נעשתה. ההוכחה היא טינתם ושנאתם של אחי יוסף, בני לאה ושפחתה בלהה, ליוסף בנה של רחל ששיאן במכירתו לעבד לישמעאלים היורדים מצרימה.
יוסף ואחיו
האפליה היא מקור לקנאה ולשנאה. גם חז"ל מאוחדים בדעה שיעקב אבינו שגה בהפגנת אהבתו העודפת ליוסף בנה של רחל. חז"ל מפרשים שפני יוסף דמו לפני רחל, ולכן יעקב אהבו יותר מכל בניו. אבל אין הצדקה להפגנת אהבה זו בהלבשתו בכתונת פסים יקרה. נאמר שהוא מפנקו כבן זקונים, אף שבנימין אחיו בן רחל הוא בן הזקונים. אבינו הַצדיק הוא שעושה את הטעות הזו. הוא עצמו סבל מאהבתה העודפת של אמו ומחסרון האהבה היחסי של אביו אליו.
אין ספק שאחיו היו סובלים את יוסף בקושי או מתעלמים ממנו, ולא מעלים על דעתם להורגו או למכרו לעבד, לולא חלומותיו המתנשאים, שעוררו בהם פחדים וחששות, שמא אכן הוא יוסף בן רחל המועדפת, הבן המועדף, ישלוט בהם בעתיד. מבחינתם, לאה אמם היא האישה הראשונה והחשובה לא פחות ואולי יותר מאשר רחל, מבחינת מעמדה החוקי המשפחתי. אין סיבה בעולם, מבחינתם, שיוסף, יהיה ראוי להיות המנהיג או השליט עליהם.
יוסף, שבא לאחיו להתגאות בחלומותיו, גם הוא סובל מקנאה באחיו הגדולים, הרועים בשטח למרחקים, בזים לו ומתעלמים ממנו. הוא רוצה לעשות עליהם רושם כדי שיכבדוהו מעט.
מצד שני, אחי יוסף לא היו מתרגשים מחלומותיו של יוסף, לולא הפגנת אהבתו של יעקב כלפי בנו. ונוסיף על כך את נוהגו של יוסף להוציא את דיבת אחיו באוזני אביו, כדי לזכות לאהבה נוספת או כדי להנמיך את קומתם של אחיו הגדולים. יוסף, היתום ללא אהבת אם וללא אהבת אחיו, נדחף בדחף פנימי בלתי נשלט להעביר ביקורת על אחיו באוזני אביו. יעקב אינו נוזף בו על כך ואינו מחנכו שעליו לחדול מלשון הרע.
אנו רואים, אם כך, ששגיאתם של האבות גם היא דרך בידי התורה לחנך אותנו מה עלינו לעשות וממה עלינו להימנע.
יוסף צריך לעבור דרך ייסורים של שבוי ועבד במצרים, עומד בפיתויים קשים, בסיפור אשת פוטיפר, ומוכיח את שורשיו הטובים שקיבל מאביו יעקב, כדי לצמוח ולהגיע אל הפסגה שעליה חלם בשלב שעדיין לא היה כלל ראוי לה. עכשיו הוא מִשנה לפרעה מלך מצרים ועל פיו תישק כלכלת מצרים.
יוסף מעמיד בניסיונות את אחיו הבאים לשבור שבר במצרים, שמוכיחים לו שהם נאמנים לאחיו בנימין, נאמנות של אחווה מלאה: יהודה מוכן להישאר בכלא מצרים ובלבד שבנימין ישוב לאביו. רק אז יוסף מתוודע אל אחיו נופל על צווארם ומנשקם, ובוכה, מעניק מתנות נדיבות .הוא מוריד את כל משפחתו למצרים ומעניק להם, באישורו של פרעה, את חבל גושן הפורה. אך אחיו הנדהמים נשארים חסרי אמון כלפי מי שחלומותיו המרגיזים התגשמו. הם חושדים שהוא נוטר להם על שזרקו אותו לבור, כמעט רצחו אותו ולבסוף מכרו אותו לעבד. אולי הם משליכים ממה שבלבם על מה שבלבו. כי יוסף באמת אינו נוטר להם. הוא כנראה מבין את שגיאתו ביחסו אליהם בנעוריו, ואת שגיאת אביו ביחס המפלה לטובה כלפיו. הם לעומת זאת עדיין נוטרים לו, כי בסופו של דבר הם תלויים בחסדיו. הוא הצעיר הנבחר, בן האישה האהובה, והם, הבנים של האישה השנואה, זקוקים לו ומגשימים את עובדת עליונותו עליהם.
לכן, עם מותו של אביהם יעקב, הם ניגשים אל יוסף, ובלשון מתרפסת ממציאים שאביהם ביקש לפני מותו שיוסף יסלח להם, לא ינטור להם על חטאם. יוסף שומע ובוכה, כי הוא מבין, את דאגתם ואת תחושת נחיתותם כלפיו. יוסף, שידע צער רב בחייו, בנוי נפשית כך שמצוקתם הרגשית של אחיו נוגעת ללבו. הוא מזדהה עמה ולכן הוא בוכה. הוא גם בוכה על האחווה שלעולם כבר לא תשרור ביניהם. האהבה ותחושת השייכות הטבעית הזורמת, העמוקה, כבר לא תשרור ביניהם. הפער שנפער בין האחיות האימהות לא יגושר לעולם, ועל כך הוא מצטער. אחרי כל מה שעברו הם עדיין חוששים ממנו ונאלצים לשקר, אף שהוא יודע עד כמה אין סיבה לחששם, כי באמת סלח להם לחלוטין והוא אוהבם כאחים אבודים שנמצאו.
קנאה זו ממשיכה לחרחר בדורות הבאים בשבטי ישראל בבואם אל ארץ ישראל. שבט יהודה מקבל בברכת יעקב את בכורת ההנהגה של עם ישראל. בנה של לאה הוא זה שינהיג את עם ישראל. יוסף ובנימין, בני רחל האהובה, לא יזכו להנהיג את ישראל בתקופת בית המקדש הראשון. שאול המלך, המלך הראשון שמוצאו מבנימין, מת, וכל צאצאיו נהרגו או נרצחו. לא היה לו המשך שלשלתי. דוד המלך, בן לשבט יהודה, הוא המלך הנבחר על ידי האל לדורו ולעתיד לבוא. צאצאיו שולטים ביהודה במשך חמש מאות שנים. וגם המשיח העתיד לבוא "יצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה" – משבט יהודה, בנה של לאה.
אבל בתנ"ך אנו מוצאים גם ביטויים של שאיפה להרמוניה בין האחיות רחל ולאה. שאיפה לתיקון גמור לקרע שנפער בין האחיות ובין האחים, שמקורה בקנאה שלא הצליחו להתמודד איתה נכון. כך במגילת רות מברכים את בועז ואת רות בנישואיהם" : יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ".
