נגטיב ונרטיב-הסיפור הצילומי של העיר הלבנה / מארי רוזנבלום
האוצרת: אדריכלית לימור יוסיפון גולדמן
ניהול אמנותי מטעם בית ליבלינג: שירה לוי בנימיני
ייזום ורעיון התערוכה: יגאל גבזה
בית מקס וטוני ליבלינג הינו בנין שנתרם על ידי משפחת ליבלינג ושוכן במרכז העיר הלבנה, הינו שיתוף פעולה ישראלי גרמני שנועד לקידום וחשיפת תחום האדריכלות, השימור והפיתוח העירוני, בדגש על האדריכלות המודרנית.
האדריכל שבנה אותו הוא דב כרמי והבית נבנה ב-1936.
בית ליבלינג מציג את אדריכלות הבאוהאוס של העיר הלבנה, שהוכרזה כאתר מורשת עולמי ע"י ארגון אונסקו ב-2003.
20 שנה לאחר חגיגות הכרזתה כאתר מורשת תרבותית עולמית, העיר הלבנה ממשיכה להשתנות והפעם תוך הכרה בחשיבותה. תערוכה זו מציעה הרהור בזמן על האופן שבו המורשת האדריכלית של העיר ממשיכה לעורר השראה בצלמים ולהדהד הלאה. העבודות המוצגות בתערוכה חוגגות את האסתטיקה של הסגנון הבינלאומי וגם לוכדות את הדיאלוג המתמשך בין עבר להווה, ומציעות פרספקטיבה משתנה על שימור ושינוי המרחב העירוני.
בית ליבלינג מציע סיור לתערוכה זו. הסיור הינו מסע משולב בהווה ובעבר דרכו נשמע את סיפוריהם של המהגרים האירופאים שבנו את הבניין, נסייר בתערוכות המתחלפות ונחשף לסוגיות העכשוויות אשר מעסיקות את העיר בתחום השימור והעיצוב.
התערוכה עוסקת בבניית הדימוי של "העיר הלבנה" דרך מדיום הצילום, שהיווה כלי מרכזי בהנצחת סגנון הבנייה הבינלאומי בתל אביב. צילומים אלו לא רק תיעדו את המבנים עצמם, אלא גם תרמו תרומה משמעותית להכרה בעיר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסקו.
התערוכה מתמקדת בצלמי "העיר הלבנה" שפעלו משנות ה-30 ועד היום ומאפשרת לנו לבחון כיצד סגנון הצילום הייחודי של כל אחד מהצלמים שיקף והגיב למבני הסגנון הבינלאומי בעיר לאורך השנים.
דרך עבודותיהם של צלמים איקוניים כמו יצחק קלטר, ג'ודית טרנר, גינטר פורג, אירמל קאמפ ויגאל גבזה, ניתן לראות את האופן שבו השתנתה והשתמרה ההתייחסות האדריכלית לעיר, ואת השפעתם של הצילומים על עיצוב הנרטיב החזותי והתרבותי של "העיר הלבנה".
התערוכה מדגישה כיצד הצילום שימש כלי רב עוצמה בתיעוד תנועות אדריכליות, השפיע על התפיסה הציבורית, ובסופו של דבר הוביל להכרה עולמית. יתר על כן, התערוכה מעלה שאלות לגבי תפקידו של הצילום בעיצוב הזהות האדריכלית והזיכרון, ומדגימה את ההשפעה המתמשכת של ארכיונים חזותיים אלה על האופן שבו אנו רואים ומשמרים את האדריכלות המודרניסטית כיום.
במהלך העבודה האוצרותית על התערוכה, ומפרספקטיבה של עשרות שנים, עלתה האבחנה שחלק מהצלמים נקטו בגישה יותר תיעודית ולעתים ביקורתית, וחלק בגישה יותר אמנותית, שבאה לידי ביטוי בהתמקדות בפרטי פנים וחוץ של הבניין.
נשאלת השאלה מהיכן היה כסף למהגרים לישראל ב-1936 לבנות בתים כה מפוארים ובאיכות מעולה.
כאן חובה להזכיר את נושא "הסכמי העברה" בין גרמניה לישראל:
"הסכמי ההעברה" נוצרו כתוצאה ממפגש אינטרסים בין השלטון הנאצי שהיה מעוניין להיפטר מהיהודים. היהודים רצו להציל את רכושם, שהיה כבד מאוד בגרמניה.
חברת "ההעברה" נוסדה ב-1933. ובסיכום בין גרמניה לישראל ניתן היה להעביר כספי יהודי גרמניה לישראל בתנאי שכל חומרי הבניה יקנו בגרמניה.
הוקמו שלוש חברות נאמנות שטיפלו בהסכמים.
משנת 1935 פעלה ההעברה בפיקוח הסוכנות היהודית, אם כי הון המניות שלה, היה רשום על שם קרן היסוד כפי שהיה מקובל לגבי נכסי הסוכנות היהודית.
אלו מיהודי גרמניה שרצו לעלות לארץ ישראל היו צריכים להפקיד בגרמניה את כספם (במרקים גרמניים) בחברת "העברה" או אחת המקבילות לה.
גוף התיווך היה רוכש במרקים אלו, מכונות, ציוד וסחורות על פי הזמנות שקיבל מחברות ומתווכים בארץ ישראל. הטובין היו נשלחים לישראל (חלק מהם נמכר הלאה על ידי מתווכים).
באותה עת, לצורך ההעברות הכספים מגרמניה לישראל, היה צורך למגע עם השלטונות הנאציים. פעולה זו גרמה למחלוקת חזקה בישוב היהודי .
היהודים הגרמנים היו מקבלים אישור הפקדה, כך שיכלו להוכיח שהם בעלי הון, וכשהגיעו לארץ היו מקבלים כשני שלישים מהסכום המקורי שהפקידו.
פעילותה של החברה הסתיימה ב-1939 שכן, מיד, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוטל סגר כללי מוחלט על גרמניה.
ראוי לציין כי 50000 נפש ניצלו בזכות הסכמי ההעברה ועלו ארצה בעליה החמישית. כמו כן, הועבר רכוש בשווי של כ-12כ-
מליון מרק גרמני מגרמניה לישראל.
אוצרת: אדריכלית לימור יוסיפון גולדמן
ניהול אמנותי מטעם בית ליבלינג: שירה לוי בנימיני
ייזום ורעיון התערוכה: יגאל גבזה
עיצוב גרפי: אבישר גולדמן
עיצוב תערוכה: אדריכלית לימור יוסיפון גולדמן
הפקה והקמה: אדריכלית לימור יוסיפון גולדמן, אביגיל פייטן, ליאב לוי
תרגום: סיון רווה
צילום ועריכת וידאו: נעה שמחיוף שחף
התרשמה ורשמה – מארי רוזנבלום, "בכוון הרוח"
