(עיון בשירים מתוך שני ספרי שירה של חיים ספטי- "הזמן קורס, ניתך" ו"דו"ח על יתרת הנפש")
מאת- ראובן שבת
פרי עמלו של משורר טוב באמת אינם רק השירים שלו ומה שמצטייר מהם בבבואה החיצונית שלהם בקריאה ראשונית ואולי אפילו שנייה.
פרי עמלו היפה והאיכותי של משורר טוב טמון ביכולת המופלאה שלו ליצור תשתית של חשיבה על השיר. היינו- כאשר הקורא בבואו לקרוא את השיר בפעם השלישית, המחייבת, יראה שם את מעמקי החכמה הנמצאת בו.
חיים ספטי, הוא משורר כזה באמת.
בשיריו של חיים ספטי יש אופטימיות טובה, אך גם קורטוב של פסימיות ריאלית. שיריו, ברובם, יפים וטובים מאוד בעיניי.
בחרתי לקרוא למאמר "לוחם שירה בשטח בנוי", לא בכדי. עיון וקריאה מדוקדקת מאוד בשיריו של חיים גילתה לפניי ראיית עולם שאני מתחבר אליה מאוד. חיים ספטי נע בשטח הבנוי של השירה ומצליח בשקט יפה, אפילו בזהירות לעיתים, לשבור בה קונוונציות מקובלות (חלקן ברמת התוכן וחלקן ברמה הצורנית). אלו הן אותן קונוונציות, שלמצער חלק מהמשוררים והמשוררות לוקים בהן בחסר מובהק: כתיבה רזה מדיי, התמקדות בסתמי, רחמים עצמיים, אגוצנטריות, תיאורים בוטים מדיי של יחסים, מלנכוליה עמוסה, עצב פתאומי, מחאה עקרה.
כל אלו מקבלים גם ממילא לעיתים קרובות תבניות צורניות הלוקות בחסר: רשלנות במלל, שבירת שורות שאינה יוצרת אלא שעמום, אי הקפדה נאותה על משקל, מצלול, פניות מבלבלות ומבולבלות בין גוף ראשון לשלישי ועוד כהנה וכהנה.
שירתו של חיים ספטי היא, אם כן, שונה ולא במעט מכל זה, ולכן הוא בגדר רְאוּת עיניי: לוחם שירה בשטח בנוי.
הספר הראשון- "הזמן קורס, ניתך", מחובר בכל נושאיו לתחום הפיזיקה. לכאורה, צריך להבין ולוּ במעט בפיזיקה על מנת להבין את השירים הללו (כשם שצריך גם אומץ לכתוב כך!). למעשה- השירים שבספר מקרבים את הקורא אל הפיזיקה ולא מרחיקים אותה ממנו, ויוצרים תצרֵף מזוכך ויפה של "שירה פיזיקאלית", תרתי משמע.
הספר השני- "דו"ח על יתרת הנפש" הוא בגדר ספר קיומי, אך הוא יצוק היטב גם בתפיסה הרוחנית של המשורר, שהזכירה לי, ולא בכדי, שירה קלאסית צרופה (אפילו מימי הקלאסיקונים הרומים, עם נופך בן-ימינו), המשלבת מודרנה, ובכך מעלתה היפה.
אנתח כאן ארבעה משיריו, על מנת להוכיח את דבריי אלו.
השיר הראשון- "מסת התשוקה תאט את הזמן (נוסח א')", מתוך "הזמן קורס, ניתך":
מַסַּת הַתְּשׁוּקָה תָּאֵט אֶת הַזְּמַן (נֻסָּח א')
מַסַּת הַתְּשׁוּקָה תָּאֵט אֶת הַזְּמַן
וּבֵין הֶחֳרָבוֹת נְחַפֵּשׂ אֶת שְׁעוֹתֵינוּ הָאֲבוּדוֹת
בִּתְנוּעוֹת נָחָשׁ סוֹבֵב בְּעִיֵּי הָאֲבָנִים
רוֹאֶה אֶת אֵפֶר אַהֲבָתִי הַשְּׂרוּפָה
אוֹמֵר לָהּ: חֲיִי כִּי בָּאָה עֵת תִּקּוּן.
חמש שורות בסך הכול יש בשיר. הוא משתמש במונח הפיזיקאלי "האטת הזמן", תיאוריה, שעל פיה עצמים בעלי מאסה גדולה גורמים להאטת הזמן בעצמים ובשעונים שבקרבתם עקב שדות הכבידה החזקים שלהם.
המשורר מדבר כאן למעשה של שני דברים שונים: חוקיות בלתי נמנעת של הטבע: התשוקה מתמוססת במהלך הזמן ומאיטה את עצמה, ומאידך היא מתאווה לשוב לעצמה, אפילו במחיר היותה "נחש סובב בעיי האבנים". שפת השיר, אם כן, קולעת למצב שהוא, לכאורה (השורה הראשונה בשיר), בלתי נמנע, אבל לבסוף הוא מתהפך על דרך הכאב והזיכוך אליו ("חֲיִי כי באה עת תיקון").
השיר השני- "ומה אנו, אבן צבעונין זעירה", אף הוא מתוך "הזמן קורס, ניתך":
וּמָה אָנוּ, אֶבֶן צִבְעוֹנִין זְעִירָה
וּמָה אָנוּ, אֶבֶן צִבְעוֹנִין זְעִירָה בִּפְסֵיפַס הַיְקוּם הַכַּבִּיר
הָעַתִּיק מִנִּי כֹּל, הַנּוֹשֵׁם לָעַד
מִיהִירוּת הַנֶּשֶׁר בִּמְעוֹפוֹ נְדַדֶּה מְצֵרִים אֶל תּוֹדַעַת מְקוֹמֵנוּ
לֹא נֵזֶר הַבְּרִיאָה לֹא תַּכְלִית הַבְּרִיאָה
לֹא חָכְמַת הָאָדָם, גְּדֻלָּתוֹ, שֶׁאֵין מָשְׁלָם
כִּי מַה נֵּדַע הַאִם יֵשׁ בַּיְקוּם מִלְּבַדֵּנוּ
וּמַה יֵּשׁ בַּיְקוּם מִלְּבַדֵּנוּ
נִהְיֶה עֲנָוִים וּצְנוּעִים כְּאֶבֶן צִבְעוֹנִין זְעִירָה
יָפָה עַד שְׁלֵמוּת אַךְ אַחַת מִנִּי אֵינְסְפוֹר אַחֲיוֹתֶיהָ
בְּצֵרוּפֵי צֵרוּפִים וְגוֹנֵי גְּוָנִים שֶׁל יִפְעָה שֶׁאֵין מָשְׁלָהּ
שֶׁל חָכְמַת הַטֶּבַע בַּבְּרִיאָה, שֶׁל גְּדֻלַּת הַטֶּבַע בַּבְּרִיאָה.
השיר משלב את אותה ראייה אופטימית עם כעין פסימיות מסוימת.
האדם הוא בגדר אבן צבעונין זעירה ולא יותר מכך (לפחות זו ראייה טובה יותר מזו של פסקל, שכתב כי "האדם הוא קנה סוף חושב"). מה הוא ומה חכמתו וגדולתו, לכאורה, לעומת כבירותו האינסופית של היקום. ואולם, בניגוד מפורש לראייה האקזיסטנציאליסטית ,דוגמת המיתוס של סיזיפוס של אלבר קאמי, הרואה באדם כלי "אשר לעמל יולד והבל ימיו", אצל חיים ספטי האדם הוא אבן צבעונית זעירה, אמנם, אך מאירה בצבעונתיה (קרי- קורות חייה) את חייה וחיי האחרים ובכך למעשה גם מצליחה להטביע חותם על העולם סביבה. חותם שאינו סתמי או אקראי ובר-חלוף.
השיר השלישי- "אדם הוא לא רק משורר", מתוך "דו"ח על יתרת הנפש":
אָדָם הוּא לֹא רַק מְשׁוֹרֵר
אָדָם הוּא לֹא רַק מְשׁוֹרֵר בְּמַבַּע רִגְשׁוֹתָיו בְּשֶׁטֶף מַחְשְׁבוֹתָיו
לֹא רַק וִירְטוּאוֹז הַמִּלִּים, אָמַּן הַמִּקְצָב וְהַצְּלִיל
שִׁכּוֹר כִּשְׁרוֹנוֹ צוֹהֵל אֲצִילוּתוֹ הֲדוּר דַּהֲרָתוֹ:
מְשׁוֹרֵר חַי שִׁגְרַת חַיָּיו לָעֲיֵפָה
אָץ בִּשְׁעוֹתָיו עָיֵף בְּיוֹמוֹ
מִכֹּחַ הַהַתְמָדָה נָע, בַּעֲבוֹדָתוֹ נִשְׁחָק בְּטִרְדוֹת קִיּוּמוֹ
מְכַלֶּה עִתּוֹתָיו לַהֶבֶל וּמְיַסֵּר עַצְמוֹ עַל הַבְלוּתוֹ
שָׁקוּעַ בְּמֵרוֹץ עֲלִיבוּתוֹ.
אָדָם הוּא לֹא רַק מְשׁוֹרֵר
הנה לפנינו קריאה אמתית של לוחם השירה בשטח הבנוי כנגד אלו הכובלים וסוגרים עצמם מתוך רצון מקולל ומקולקל, לעיתים, בתוך איזה מגדל שן עבש של כתיבת שירה ותו לא, ללא עבודה, ללא קשר קיומי עם החיים.
"משורר חי שגרת יומו לעייפה", כותב חיים ספטי.
ההתאוות בשיר קיומי זה היא לומר כי על האדם, שהוא לא רק משורר, אלא הוא בעצם בראש וראשונה משורר, לחיות בשתי ספירות: הקיומית, היום יומית (המעיקה והנוקשה לא אחת) וכנגדה שפע היצירה הגואה בו.
כיצד משלבים בין שני אלו, אם כך?
הנה לשיר הפתרונים: במאבק זה יצאה, אולי, שירתו של המשורר צרופה וטובה יותר, דווקא משום נגיעתה הבלתי נמנעת בקיום היום יומי.
השיר הרביעי- "שמי שמש לשירה", אף הוא מתוך "דו"ח על יתרת הנפש":
שְׁמֵי שֶׁמֶשׁ לַשִּׁירָה
שְׁמֵי שֶׁמֶשׁ לַשִּׁירָה
מַרְאוֹת הַיֹּפִי שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר
שׁוֹרֵי זָהָב דּוֹהֲרִים, תְּנוּפַת הָאוֹר מִתְפָּרֶצֶת, גַּלֵּי תְּכֵלֶת רוֹגְשִׁים
תְּנוּדוֹת שֶׁל זֹהַר, חֲנִיתוֹת סַנְוֵרִין,
רְשָׁפִים מוּטָחִים אֶל הָאָרֶץ, קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלְפוֹת –
וּתְנוּפַת הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָרֶץ נִבְלֶמֶת, נִלְכֶּדֶת
בְּמוֹרַד הַשָּׁמַיִם מִתְפַּכַּחַת הַחַמָּה
תַּעֲצוּמוֹת הַזָּהָב נִדְמִים לְשָׁוְא
נִפְקַחַת עֵין הַשֶּׁמֶשׁ מֵאַשְׁלָיַת הָאוֹר.
שיר אופטימי, נהדר, כל כולו אמירת הלל לשירה, מתן כבוד לה. אשד של צבעוניות ותיאורים פלסטיים מלאי חִיות.
השורה האחרונה בשיר כמו מביעה זהירות מה, והיא מהופכת לה יפה: " נפקחת עין השמש מאשליית האור".
הנה, אם כך, הסיכום הראוי בעיניי: חיים ספטי מביא לנו בשירתו הארה מקורית מאוד על שירה. הוא ממלא את השירה בנפח של צירוף שבין אמת, חכמה, יופי, עומק, תבונת דעת.
את כל אלו הוא עושה באופן כזה, שעל הקורא לקרוא שלוש פעמים בשיריו, ולגלות שם את פניני היופי הנהדרים שטמונים בהם במילים ובתוכן כאחד ואחר כך לשוב אליהם שוב מתוך אהבתם והתפעמות אמת מהם.
