מסה:

הוא חזר בתשובה/ אבינועם חקלאי

———————

א. החזרה בתשובה כתנועה

הקינה החילונית והפשוטה של אריק איינשטיין על היעלמותו של אורי זוהר ומשפחתו מאחורי פרוכת החזרה בתשובה; מסך קטיפה הנופל בין שני החברים, נכתבה בשנת 1984.

ארבעים שנה (מספר טיפולוגי ביהדות) אחרי ביקש ממני ראובן שבת לכתוב משהו על נסיבות הופעת השיר. ה״חזרה בתשובה״ ביהדות היא ביטוי קצת משונה. כמובן שניתן לקרוא אותו באופנים שונים (כמקובל ביהדות הנוהגת לקרוא בטקסטים ולפרשם אות, אות), אולם כוונתו המקורית הייתה לשוב למשהו. ״תשובה״ מלשון לשוב. לכן, ב״חזרה בתשובה״ יש כפילות מסוימת. החזרה נתפסת כשיבה אל דרך הישר, אלא שעבור הרב קוק מדובר בחזרה אל האלוהי שבאדם הפותחת לו מרחבי חרות ויצירה מתוך ה״אותנטיות״.

אריק לוראן כותב ב-2017 כי הרעיון שאדם יכול להיות ״הוא-עצמו״ היא אשליה, או תשוקה או שיגעון. הוא מצטט את לאקאן מתקופה מאוד מוקדמת שלו (1946) אשר אומר שבחירותיו ההזדהותיות של הילד אינן קובעות אלא את השיגעון המסוים שבאמצעותו מחשיב האדם עצמו אדם.

ההזדהויות הן בדיוק הפעולה המוכיחה כי אין זהות, שאחרת לא היה כל צורך בהזדהות.

המעמד המלאכותי של ההזדהות מערער לחלוטין את ״פוליטיקת הזהויות״, וזאת מבלי להקל ראש כלל וכלל בפונקציונליות של ההזדהות, כולל זו של הלאומיות וזו של הפרטים ה״שבירים״ בחברה המתקבצים יחדיו כדי להשמיע את כאבם ולתבוע הכרה.

פרויד מדגיש את הפסיכולוגיה של ההמון באמצעות הזדהות עם אידיאל של מנהיג המשמש כאובייקט שלשמו הם זונחים את אידיאל האני שלהם (הפרטי) וכך גם מזדהים אלה עם אלה. להזדהות, אומר לוראן, יש בסיס דחפי. נראה שהזדהות המונית זאת מאפיינת את העבר, והיא נושאת עימה נוסטלגיה לאב, לממלכתיות. כיום מושלות בכיפה התארגנויות של תנועות שהקשר החברתי שלהן אינו נושא הזדהות עם תו משותף, אלא פועל במשלב של גוף; הן פרטי והן קבוצתי/פוליטי אשר חוצות אותו התענגויות של תשוקות פנטזמטיות המאופינות בשתי תכונות: הקשר של הסובייקט עם ההתענגות שלו (למשל תנועות הלהטב״ק), והאובייקט הרע (קקון) שהסובייקט אינו מפסיק מלנסות להפריד עצמו ממנו (למשל ביבי אצל ה״רל״ב-רק לא ביבי, או במקרה של החזרה בתשובה, הדיבור הבלתי פוסק נגד אורח החיים החילוני שאפיין את אורי זוהר כמחזיר בתשובה). 

ממשי זה של הקשר החברתי, אומר לוראן, קיים במיוחד בדת, שם, לפי לאקאן, מהווה המיסטיקה את אחת מצורות וויסות ההתענגות שבגוף. ״נצחון הדת״ עליו מדבר לאקאן בשנת 1974, בעקבות המדע המסיר את הלוט מעל חוסר המשמעות של הקיום האנושי, הופך ל״נצחון הדתות״ (איסלאם, נצרות ויהדות) בתקופה של זעזועי הביג דאטה, האינטליגנציה המלאכותית, וודאות שינויי האקלים ועוד; ולראיה מביא לוראן את הטביעה בים של מובן, למשל בתנועת החסידות בעולם החדש; בעקבות המלחמה מאז 7 באוקטובר, ניתן לשמוע ״חילונים״ רבים חוקרים את ״הכוונה״ הנשגבת שבאירוע תנ״כי זה, את רצון האל ואת מקום ה״עם הנבחר״ בעולם הזה. מולם עולים המתנגדים למובן ולעידון הבא מן ה״חוכמה העתיקה״ וחוגגים את דחף המוות מצד השיגעון. זוהי פוליטיקה של אירועי גוף אשר חושפת את הריק הנמצא במרכז ״פוליטיקת הזהויות״.

ב. מדע וערכים

המדע לכאורה כופה את האמת על האדם. ניגש איש עם תזה מסוימת לערוך ניסוי והנה, הניסוי מפריך את התזה הזו, ועליו לקבל את תוצאות חקירתו. לעומת זאת, הערכים תלויים בבחירה אשר בבסיסה אמונה. כך לפחות גורס ישעיהו ליבוביץ בספרו ״על מדע וערכים״ בו הוא מבדיל בין ה״אמת״ לבין ה״טוב״. אלא שאורי זוהר אמר לנו על הרגע בו החליט לחזור בתשובה את הדברים הבאים: ״נתקלתי באדם רציני וחכם שאמר לי שהוא יכול להוכיח לי שיש בורא עולם שנתן תורה בהר סיני…פשוט הוכיחו לי טאק, טאק, טאק, טאק וזה הצטרף לתמונה וראיתי שזאת אמת. אמרתי: אין לי ברירה״. אנחנו רואים שמה שעבור ליבוביץ נמצא מצד המדע, כלומר האמת הכופה עצמה על האדם, אצל אורי זוהר נמצא בצד הדת (כלומר, בצד האמונה והערכים לכאורה). המלך הכוזרי אשר חולם שוב ושוב שכוונותיו רצויות אך לא מעשיו, אינו משתכנע מטיעוני הנצרות והאיסלאם המייעדים את דתם לכל העולם, ואף לא מדברי הפילוסוף שאומר כי האל מושלם ולכן, אינו רוצה דבר.

בשביל הכוזרי החלום אותו חלם ובו הוא שומע את הקול המבשר לו שכוונותיו רצויות אך לא מעשיו כאמור, הוא מפגש עם האל. לכן, הוא משתכנע מדברי החכם היהודי האומר לו כי היהדות היא דת המיועדת רק למי שפגש את האל, כלומר מעמד הר סיני, ולא דת אוניברסלית. ישעיהו ליבוביץ הפריד בין אמונתו במעמד הר סיני כבסיס ליהדותו לבין היותו אדם הנכפה על ידי אמת המדע. יש כאן סתירה לכאורה, בין ודאות לבין אמונה (ובחירה), שהיא (האמונה) אמורה להיות הקפיצה היכן שיש פרדוקס ו/או מבוי סתום.

אלא שבמקום אחר אומר לנו לוראן שהאמונה היא בגוף, היא אירוע גוף (אם כי, לדעתי, אין כאן שלילת הבחירה, כי הרי מרכיב הבחירה, נותר כאן; האם להאמין לאירוע הגוף, אם לאו).

אמונה וודאות הופכים פה לאחד. מכאן, שמשהו באורי זוהר ״המתין״ למפגש (ואינני מכריע כאן אם היה מקרי או לא); כלומר איזו התנסות מאוד אינטימית ועמוקה מהעבר אשר פגשה את ״מעמד הר סיני״ שלה. מפגש זה אינו אשליית הזהות האותנטית שמעולם לא היתה, אלא שיבה אל האלוהי שבאדם, יהיה אשר יהיה.

במהלך האנליזה שלי הופיע חלום שהכריז על סופה; אדם שיסע את בטן כפילו ואז הופיע קול שאמר לי לנוכח המעי שעמד להישפך: ״אתה יהודי, אין צורך שתביט בפני האל. ובמילא זה לא זה…״ כשהקצתי מן החלום החלה לרדוף אותי המילה ״פרשדונה״…

״אהיה אשר אהיה״ (שמות, ג׳, פסוק י״ד).

אבינועם