צילום: צביה ויצמן כספי 

 כתיבת הנפש -כרמית ונעה  בסלון  הספרותי בדיזנגוף סנטר/ צביה ויצמן כספי 

שתי משוררות שתי נשים יפות. בת העשרים נועה שוסלר ובת החמישים כרמית מנדל עדני, התארחו בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר לספר על תהליך היצירה ולקרוא משיריהן.

הן נפגשות פעם ראשונה זו עם זו והן שזורות זו בזו כאם לבתה,. הבגרות והשלמות והיופי של כרמית מול החיפוש הנבירה והעומק של נועה.

כרמית סוגרת מעגלים בגיל 50. יש לה פרספקטיבה, היא מביטה לאחור זוכרת את המתים והתחושות והמחשבות שהיו, היא כאן ועכשיו.

כרמית מנדל עדני (שומרת את שם נעוריה)

״לקראת גיל 50 הענקתי לעצמי מתנה  ספר שירים. הגשמתי חלום. זה קרם עור וגידים. במשך שנים כתבתי. מגיל ילדות. התייתמתי מאבא בגיל 14״

לי זה הזכיר הרצאה של עמוס עוז שאמר כי ״צריך פצע כדי לכתוב״. נערה מתבגרת ואבא מת. בעידן הדיגיטלי, עדיף ספר במדף על הארד דיסק במגרה.

כרמית פגשה את העורכת טל איפרגן שהציעה לחלק את הספר ל5 שערים: הראשון והשני על מחשבות עומק המשקפות את נפשי ומעולם חוויות חיי. שער שלישי על אהבת חיי - האיש שלי. שער רביעי על ילדים ומשפחה. שער אחרון על הורי שהלכו לעולמם ועל געגוע. וכמובן הכל  נמהל באהבה שלי למילים.

לספר שלי קוראים ״זמן בציר״. זה קשור גם במשמעות שמי. כרמית. כרם. והרי לבציר יש יש כמה רבדים. הבציר מגדיר זמן. יש בספר שירים על מילים, על נעורים, אהבות ותאוות

״נהגי כאילו את האחרונה המדברת עברית.

זרקי סלנג מהיר…קללי כאות נפשך

העניקי למילים גניחות…היי חצופה ומשולחת רסן

שיברי ממך שורות חרוזים…״

נועה שואלת: איך נולד השיר הזה?

כרמית: הפסקתי להיות מנומסת ורציתי לפרוץ מחסום בכתיבה בהעזה. אני גם מורה וגם אמא השערים שלי חשופים.

נועה שוסלר נרגשת מהמעמד הלכאורה רישמי.

בקהל אוהבי ספר וחורזי חרוזים וחובבי מילים, עורכים, חברים ובני משפחה תומכים.

נועה (כבר לא בת 17) בת 24 גרה בצפון, בישוב מגדל, הנוף היפה ביותר לכנרת ולהרים ממעל ככתר בזלת. בעיקר בימים של שקט ושמיים בהירים היא נדמת למטפחת תכלת שנשרה מהשמיים (היקש לרביקוביץ)

היא גרה עם ההורים והם בעלי תשובה.

היא מגדירה עצמה ״דור שני לבעלי תשובה״ ללמדנו שיש פה תסמונות. זה בא לידי ביטוי בכתיבתה.

בספר שעומד לצאת יש שירים שנכתבו ב2018, כלומר כנערה. היא מעידה על עצמה שכתבה כבר קודם, מגיל 10 היא הופכת במילים מחברת אסוציאציות  מותירה זנב של רוח תורנית שואלת שאלות ומושחת מלכויות. כאילו מצאה את אבן החכמים והיא עוסקת באלכימיה של הנפש.

נועה: ״רוב הקטעים נכתבו בלי תכנון מראש אלא באופן אינטואיטיבי. יש רוח כזאת שבאה וזה נכתב

יש כאלה משיריי שמביעים מחשבה, דמיון ויז׳נים

וחוויה של העולם החיצוני וחוויה עצמית״

לספר שלי אין שם והוא עומד לצאת לאור בקרוב בהוצאת ארגמן מיטב״ בעריכתו של ראובן שבת.

נועה:

״הנך יפה עלמתי, הנך טובה תמתי,

הנך טובה מכל הבנות,

מילותייך כשיר ערב לאזני,

מבט עינייך כבאר שתחתית לה איין,

נשימותייך כרוח המפיחה חיים

בשדה השממה, העצב, האין.

שתיקותייך הן כאפלת המוות,

הקבורה, של עוד מילה שלא נאמרה

מחמאה, צחוק, ואף קולה של אנחה

או יבבה.

הבעותייך כצל עובר…״

שיר השירים מתנגן בתוכי

ועוד:״…מאחורי המטחים נשמעים אותן מילים

ו…ציפור שבורת כנף מגביה ראש

ו…קומתה מתנשאת כמלאך המרחף בשדה״

זו כתיבה של זרם תודעה. זה נכתב בלי טיוטא מעידה נועה להערה מהקהל. נועה כותבת את עצמה כאילו היא יוצאת מעצמה. יש יציאה מגוף ראשון לשלישי. זה סוג מסע.

האמפתיה ומאור הפנים של כרמית לנועה באה לידי ביטוי בשפת הגוף ובנועם דבריה נועה מתייעצת עם כרמית איזה שיר נכון לקרוא עכשו. ושואבת ממנה בטחון.

כרמית קוראת שיר על אביה שמת צעיר והותיר אותה נערה בת 14 יתומה שקועה במילים ומחשבות:

אבא שהיה רופא לב, מת מהתקף לב.

כמו הסנדלר שהולך יחף. המוטיב הזה בא לידי ביטוי בשיר על אבא

כרמית:

כמה מוזר זה להתקרב לגיל 50 השנה שבה מת אבי

״…אמרת מת צעיר

במעבר החציה חלף גבר דומה לך…

…אני מתבגרת, מתגייסת בלי אבא

מתחתנת בלי אבא.  אני הולכת יחפה…

אמרו ״תנוחמו מהשמיים״ ואמא אמרה:

אלוהים אדירים איך השמיים מנחמים!?״

אחרי שהספר יצא הבנתי שהשירים על אבא הנעדר הם חזקים. הוא ממשיך להתקיים בתוכנו

ובחזרה לנועה כמו בפינג פונג רהוט, קוהורנטי בין השתיים:

״מילים יפות מאלה.

בריק המלא בסוד ברעש בשקט

מילה הברה ועד הברה.

דממה ושקט דממה רועשת שקט שהוא רועש…״

נועה: לפעמים מנסים למצוא מילים יפות ולעיתים אין מילה אז זה בעצם נכתב מתוך נסיון שהבנתי ששום מילה לא תצליח לדייק את המחשבה כאוטי או אקוטי. ויש השראה מהשיר של עידן רייכל. הוא שואב מהמקורות. וכם ביני לבין המקורות יש חוטים סמויים וגלויים מקשרים.

לשאלה על כמה היא דתיה משיבה נועה: אני שומרת שבת וכשרות מגדירה עצמי ״דתיה על הרצף״. יש לי דרך. אני לומדת מעצמי:

״70 פנים לתורה, 70 פנים ויותר לאדם,

בעודו כך הוא גם כך, בעודו אחרת הוא גם אחרת,

אין יודע את אשר בליבו רוחש,

ואין יודע מה בליבו מלחש,

כל כולו 70 פנים, 70 אישיויות, 70 הפכים,

ובכל זאת אדם, ובכל זאת מרגיש,

בכל זאת אינו מאושר,ובכל זאת מאושר,

משתנה וחוזר, הולך ובא,

70 פנים לתורה, 70 פנים לה.״

כרמית: השיר הבא שאקרא הוא על אהובי

הנה הוא בקהל: ״פגישה עיוורת״

סיפור שקרה לפני 28 שנים

רוצה לחזור לפגוש אותך בבית הפנקייק המקורי

אלבש את השמלה השחורה עם הציורים הלבנים

היא טמונה בארון למזכרת…

תקבל פני בחיוך ותהיה לי שמחה בלב

יש לך גוף שחום ואתלטי

איך הצלחת לשמור עליו אחרי כל ההריונות שלי…״

לרגע נזכרתי אני בשיר של יונה וולך:

״אלבש שמלה של ערב ולא אהיה שוב יחפנית״

בספר יש חשיבה הוא נוגע בקשת של רגשות

ויש אופטימיות גם. אלה החיים זה גם וגם.

החיים זה גם וגם. דבש ומרור. סיכמנו חברתי ואני. כשיצאנו מהדיזנגוף סנטר והחנויות סגורות האורות הסגולים כבויים, כל השערים ננעלו, למעט אחד, זה הרחוק. היה שומם שלא כמו בימים שלפני המלחמה והמגפה. ברחוב המהבהב פרסומות ורמזורים אנשים ממהרים מהחשש שתבוא פתאום אזעקה.

נובמבר 2024, ימים של מלחמה.

והלוואי ויבואו ימים טובים וכוחותינו

וחטופינו ישובו הביתה בשלום בהקדם.