שיר:  

הַיְלָדִים שֶׁאֵל תּוֹךְ עֵינַי/ שאול אלעזר 

הַיְלָדִים שֶׁאֵל תּוֹךְ עֵינַי

נִמְלְטוּ מִפְּנֵי הָעֶרֶב, שֶׁלַח הָיָה וּבִלְתִּי מוּגְדָּר -

וּמִפְּנֵי שֶׁהֵם יְלָדִים

וְאֶת הַפַּרְפָּרִים הַקְּטַנִּים אָמְרוּ לְשַׂחֵק –

הַיְלָדִים שֶׁאֵל תּוֹךְ עֵינַי,

נִמְלְטוּ מִיוֹם כּוֹזֵב

שֶׁהוֹרֵיהֶם אִבְּדּוּ לָדַעַת -

וּמִפְּנֵי שֶׁהֵם יְלָדִים,

וְאֶת אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ לָקַחַת,

מִיַּלְדוּתָם הָאֲבוּדָה –

עֲצוּבִים הָיוּ הַיְלָדִים אֲשֶׁר מוּל עֵינַי,

עֲיֵיפִים וּקְרוּעִים אֶל הָרוּחַ,

חוֹצִים אֶת פָּנַי -

גּוֹעִים  ותועיםוְתּוֹעִים

לֹא יֵדְעוּ אָן לִבְרוֹחַ –

וְהֵם גָּמְעוּ אֶת עֵינַי,

גָּמְאוּ בִּשְׁעָטָה.

וְלֹא אֶרְאֶה אֹתָם נוֹשְׁרִים אֲגָלִים, אֲגָלִים,

בּוֹכִים אֶת יַלְדוּתָם שֶׁלֹּא הָיְתָה,

נוֹפְלִים וְקָמִים, קָמִים וְנוֹפְלִים,

וְהֵם אוֹבְדִים, וְהֵם אוֹבְדִים –