שיר:

אֲנַחנוּ שִׁבעָה/וִ'יליָאם  וֶ'רדסוֶ'רת' מאנגלית יעקב שקד

—יַלדָּה פּשׁוּטָה,

שֶׁנּשִׁימָתָהּ קַלָּה,

וְחָשָׁה חַיָּה כָּל כּוּלָהּ,

הֵן מָוֶת זָר הוּא לָהּ.

פָּגַשׁתִּי בַּת-כּפָר צְעִירָה:

הָיתָה בַּת שׁמוֹנֶה, כָּךְ אָמרָה;

שֵׂעָר יָפֶה לָהּ, תַּלתּוּלָה,

כּמוֹ לְרֹאשָׁהּ הִילָה.

כַּפרִית, מִפֶּלֶך מְיֹועָר,

בִּגדָּהּ פָּשׁוּט כָּל כָּך:

עֵינֶיהָ תּכוֹל, יְפַת שֵׂעָר;

יָפיָהּ אוֹתִי שִׂימַח.

"אַחִים וַאֲחָיוֹת, קטַנָּה,

כַּמָּה אַתֶּם? אֶתמַהּ."

"כַּמָּה? שִׁבעָה," כָּך הִיא עוֹנָה,

בִּי מַבִּיטָה תּמֵהָה.

"וְאֵיפֹה הֵם? אָנָּא סַפּרִי."

"שִׁבעָה הִנְנוּ," עוֹנָה;

"שׁנַיִים בְּקוֹנוֵ'יי עַכשָׁיו גָּרִים

וּשׁנַיִים הָלכוּ בִּספִינָה.

"אָח וְאָחוֹת שֶׁלִּי קבוּרִים,

בַּחֲצַר הַכּנֵסִיָּה בִּדמִי;

וּבַבִּקתָּה כָּאן, הַמּגוּרִים

שֶׁלִּי וְשֶׁל אִמִּי."

"אָמַרְתָּ שֶׁשּׁנַיִים בִּספִינָה,

וּבְקוֹנוֵ'יי שׁנַיִים גָּרִים.

כֵּיצַד אֵפוֹא, אֵיכָה אַתֶּם

שִׁבעָה עוֹד נִשׁאָרִים?"

וְלַקּטַנָּה דּבָרִים בּרוּרִים,

"שִׁבעָה אָנוּ כָּכָה זֶה;

שְׁנַיִם כָּאן בֶּחָצֵר קבוּרִים,

מִתַּחַת לָעֵץ הַזֶּה."

"אַתּ מִתרוֹצֶצֶת יַלדָּתִי,

בּלִי כָּל סִימַן חוּלשָׁה;

אִם שׁנַיִים בֶּחָצֵר קבוּרִים,

אַתֶּם רַק חֲמִישָׁה."

"קִברָם יָרֹוק גַּם מֵרָחוֹק,"

לִי הַיַּלדָּה עָנתָה,

"תּרֵיסַר פּסִיעוֹת מִן הַבִּקתָּה,

הֵם זוֹ לְצַד זֶה עַתָּה.

"תּכוּפוֹת גַּרְבַּי אֶסְרֹוג לִי שָׁם,

מִטפַּחַת אַעֲטִיר;

שָׁם עַל הָאֲדָמָה אֵשֵׁב,

וְשִׁיר לָהֶם אָשִׁיר.

"תּכוּפוֹת לְעֵת עַרבִּית, אָדוֹן,

אַחֲרֵי שֶׁשֶּׁמֶשׁ רָד,

אֶת קַלַּחתִּי לְשָׁם אֶקַּח,

וְשָׁם עַרבִּית אֶסעַד.

"גֵ'יין אֲחוֹתִי מֵתָה תּחִילָה;

דּוֹאֶבֶת בַּמִּיטָה,

עַד שֶׁמִּמֶּנִּי הִיא הָלכָה;

כְּשֶׁהָאֵל שִׁיחרֵר אוֹתָהּ.

"וּבֶחָצֵר הִיא נִטמְנָה;

הִנֵּה כָּאן, בְּגַנִּי,

וּסבִיב קִברָהּ שִׂחַקנוּ אָז,

אָחִי ג'וֹן וַאֲנִי.

"הַחֹורֶף בָּא, מוּשׁלָג הָיָה,

וְלִי גָּלַשׁתִּי כָּאן,

אָחִי ג'וֹן מֵת גַּם הוּא, אוֹיָה,

וּלְצִידָהּ נִטמַן.

"אִם הַשּׁנַיִים בַּשָּׁמַיִם

כַּמָּה הִינכֶם? עָנִי."

וְהִיא עָנתָה מִיָּד, "שִׁבעָה.

שִׁבעָה. הוֹ אֲדוֹנִי."

"אַך הֵם מֵתִים; שׁנֵיהֶם מֵתִים!

וּבעֵדֶן רוּחָם רוֹעָה!"

לַשָּׁוְא דִּבַּרתִּי; גַּם עַתָּה,

עִיקֶשֶׁת הִיא בְּצִדקָתָהּ,

"לֹא, אֲנַחנוּ שִׁבעָה!"

We are Seven

By William Wordsworth

Translated by Jacob Shaked

—A simple Child, 

That lightly draws its breath, 

And feels its life in every limb, 

What should it know of death?

I met a little cottage Girl: 

She was eight years old, she said; 

Her hair was thick with many a curl 

That clustered round her head. 

She had a rustic, woodland air, 

And she was wildly clad: 

Her eyes were fair, and very fair; 

—Her beauty made me glad. 

“Sisters and brothers, little Maid, 

How many may you be?” 

“How many? Seven in all,” she said, 

And wondering looked at me.

“And where are they? I pray you tell.” 

She answered, “Seven are we; 

And two of us at Conway dwell, 

And two are gone to sea. 

“Two of us in the church-yard lie, 

My sister and my brother; 

And, in the church-yard cottage, I 

Dwell near them with my mother.” 

“You say that two at Conway dwell, 

And two are gone to sea, 

Yet ye are seven! I pray you tell, 

Sweet Maid, how this may be.” 

Then did the little Maid reply, 

“Seven boys and girls are we; 

Two of us in the church-yard lie, 

Beneath the church-yard tree.” 

“You run about, my little Maid, 

Your limbs they are alive; 

If two are in the church-yard laid, 

Then ye are only five.” 

“Their graves are green, they may be seen,” 

The little Maid replied, 

“Twelve steps or more from my mother’s door, 

And they are side by side. 

“My stockings there I often knit, 

My kerchief there I hem; 

And there upon the ground I sit, 

And sing a song to them.

“And often after sun-set, Sir, 

When it is light and fair, 

I take my little porringer, 

And eat my supper there. 

“The first that died was sister Jane; 

In bed she moaning lay, 

Till God released her of her pain; 

And then she went away. 

“So in the church-yard she was laid; 

And, when the grass was dry, 

Together round her grave we played, 

My brother John and I. 

“And when the ground was white with snow, 

And I could run and slide, 

My brother John was forced to go, 

And he lies by her side.” 

“How many are you, then,” said I, 

“If they two are in heaven?” 

Quick was the little Maid’s reply, 

“O Master! we are seven.”

“But they are dead; those two are dead! 

Their spirits are in heaven!” 

’Twas throwing words away; for still 

The little Maid would have her will,

And said, “Nay, we are seven!”

על 'אֲנַחנוּ שִׁבעָה' / יעקב שקד

שיר מטריד. ילדה בת שמונה, בת-כפר  פשוטה, מתפלמסת עם אדם מבוגר, מתוחכם, על מהותה של מציאות. על מציאותה של ממשות. ונותרת איתנה בדעתה. מותירה אותו תוהה ומוצא זאת לראוי להיות מסופר ביצירה לירית כובשת.

יצירה לירית כובשת, לא על ילדה עיקשת. היא לא עקשנית, הילדה. הדברים מנקודת ראותה פשוטים וברורים. הם היו שבעה - חמישה אחים ושתי אחיות, עם פערי גיל  ניכרים מאוד. הם גדלו עם אימם בבקתה בחצר הכנסיה. נכון, שני אחים עברו בינתיים לגור בעיר קוֹנוֵ'יי ושני אחים נוספים הלכו להיות יורדי-ים. נכון, אחותה מתה, ומאוחר יותר מת גם אחיה. נכון, היא כעת ילדה יחידה, בודדה. אבל זה לא אומר שהם לא שבעה גם בהווה הזה.

והקטנה פשוט תמהה על איך זה שהאיש הזה, הזר, לא קולט דבר כה פשוט. בעבורה, הם היו שבעה, הינם שבעה, ויהיו תמיד שבעה – כי "הֵן מָוֶת זָר הוּא לָהּ" יהא אשר יהא. לנוכח בטחון מוחלט זה, יש אולי מקום לתהייה, האם הילדה שהמשורר משוחח איתה, היא אולי בעצמה מתה. וֶ'רדסוֶ'רת', שהיה מאמין לא קטן בעל-טבעי, אף מרמז קלות לכיוון זה ב'Wordsworth's notes' על השיר, בלא להביא זאת לכלל הכרעה.

השיר 'אנחנו שבעה' נמנה עם היצירות היותר מפורסמות של וֶ'רדסוֶ'רת'. הוא התפרסם ב-1798 באסופה 'בלדות ליריות' (Lyrical Ballads), ספר שהוא כתב בצוותא עם המשורר קולרידג'. וֶ'רדסוֶ'רת' סיפר שהוא כתב את השיר הזה מן הסוף להתחלה, ולא כמקובל. הוא התחיל בשורה האחרונה ו"התקדם" לאחור. כשהגיע לכתיבת הבית הראשון, הוא נתקע. מי שכותב סיפור, שאינו מגובש במוחו עד תום, יש לו בדרך כלל בעייה בהגיעו לסיום, איזה סוף לתת לו שיהיה ראוי. לוֶ'רדסוֶ'רת', שהבהיר כי כתב את הסיפור מן הסוף להתחלה, היתה בעייה הפוכה: איזו התחלה לתת לו. מהלך השיר לאחור היה ברור לו: הוא יתחיל, כלומר יסיים ב"אֲנַחנוּ שִׁבעָה." ומכאן "יתקדם" לאחור ו"יסלק" בהדרגה את אַחְאֶיהָ[1], עד שכשייפגשו בתחילת השיר היא תהיה לבד.

אבל, איך פגש אותה? למה פגש אותה? מדוע שאל כמה אֲחָאִים לה? הוא הסתובב עם הדילמה שבועיים, ואז הביאה לפני בן-תקופתו, עמיתו וידידו הקרוב, המשורר סמיואל טיילר קולרידג'. הוא וקולרידג' שיתפו פעולה לא מעט ביצירותיהם.

"אני תקוע," הוא אמר - כך אני משער - לידידו, והושיט לו את דפי השיר. "קרא ותראה."

 קולרידג' קרא ותהה, "מה הבעייה שלך ידיד יקר?" שאל כנראה.

"איך להתחיל את השיר," השיב וֶ'רדסוֶ'רת'. "איך פגשתי את הילדה? מה עשיתי שם? מה פתאום אני פותח בשיחה איתה? מה פתאום אני שואל אותה שאלות על משפחתה? למה היא עונה לי? כמה בתים אצטרך עוד לכתוב בכדי לתת בסיס טוב לכל זה?"

"איזה דרמה קוִ'ין אתה," חייך לבטח קולרידג', "תן לי. אני אעשה לזה סוף. כלומר, התחלה." הבית הראשון של השיר הוא אפוא פרי עטו של קולרידג'. הוא התיר את הסבך של וֶ'רדסוֶ'רת' באיבחת עט, כך:

A little child, dear brother Jem,
That lightly draws its breath,
And feels its life in every limb,
What should it know of death?

דהיינו:

יַלדָּה קטַנָּה, אָחִינוּ גֶ'ם,

שֶׁנּשִׁימָתָהּ קַלָּה,

וְחָשָׁה חַיָּה כָּל כּוּלָהּ,

הֵן מָוֶת זָר הוּא לָהּ.

"הֵן מָוֶת זָר הוּא לָהּ." כתב, כאילו הבהיר בכך את התעקשותה של הילדה הקטנה. אך, האמנם כך הדבר? אתמהה.

הערה שולית. מה עושה ה- Jemהזה פה? Jem, כך כינו השניים חבר משותף בשם James, וזה נכתב כבדיחה פנימית ביניהם. וֶ'רדסוֶ'רת' לא רצה להביך את חברם ושינה זאת ל-Jim, מה שהלך יפה עםJane  ו-John שכבר מצויים בשיר. הוא גם שינה את 'ילדה קטנה' ל'ילדה פשוטה'. גם Jem וגם Jim נמחקו במהדורות המאוחרות של היצירה. זה נעלם במהדורה הרשמית.