הרוחות של טאלואט/ יגאל צור

הם יצאו את המלון מוקדם בבוקר. בחוץ חיכה המדריך וחלק לכל אחד ערכה שכללה כובע, בנדנה צבעונית, פנס וחולצת טי שעליה מודפסת דמותו של  ברבר בן המדבר עם טורבן המכסה את ראשו ומרבית פניו. הם שאלו בשביל מה הפנס. המדריך חייך חיוך מסתורי ולא ענה. מה שהגביר אצלם את השמחה. הטיול שלהם למרוקו היה בנוי על הפתעות. אחת לשנה החברה המסחרית בה עבדו הוציאה אותם לטיול גיבוש. הם אף פעם לא שאלו שאלות: מה עושים היום? איפה נהיה? שכן ידעו, שככל שישאלו פחות יהנו יותר.

הם החלו לעלות על אוטובוס שיועד להעביר אותם לחניון בו המתינו להם הג'יפים למסע בן היומיים במדבר. זה כל מה שהם ידעו.

ג'יפ כהה עצר לפני פתח המלון. ירד ממנו גבר מרוקני גבוה, חסון ומשופם. היה זה קצין משירותי הביטחון המרוקניים. הוא ניגש אל מדריך הקבוצה שהניד לו בראשו לשלום. כהרגלם הם נפגשו מדי בוקר. הקצין המרוקני היה מגיע כדי לודא את מסלול הקבוצה לאותו יום ולהצמיד אחד מאנשיו כמלווה סמוי לקבוצה. לשאלה של איש הביטחון ענה המדריך שהם יוצאים אל המדבר מדרום למרקש ליומיים עם לילה אחד לינת שטח. "המסלול הרגיל," אמר. איש הביטחון המרוקני שאל את המדריך אם הוא רוצה ליווי של אחד מאנשיו והמדריך אמר שאין צורך, המצב רגוע ויש איתו גם את ג'לאל, המדריך מקומי ממוצא ברברי המכיר את דרכי המדבר כמו את כף ידו. 

איש הבטחון המרוקני אמר, "ג'לאל? איפה הוא?"

"הוא לא כאן," אמר המדריך, "הוא מחכה לנו בחניון הג'יפים."

"בסדר. אין בעייה. יש לך את מספר הנייד שלי," אמר איש הביטחון, "אני רק מבקש בלי דגלי ישראל או אמצעי זיהוי בולטים אחרים."

המדריך אישר במנוד ראש והוסיף שסביר להניח שיהיו מחוץ לטווח קליטה סלולארי אבל הוא בטוח שהכול יעבור בשלום.

"אינשאללה," אמר איש הביטחון המרוקני, "bon voyage (*נסיעה טובה)". הוא חזר לג'יפ הכהה שלו ונסע. 

רמי, מארגן הקבוצה מטעם החברה, ניגש למדריך ושאל, "מתי, מי זה היה?"

"נציג של משרד התיירות המקומי," אמר מתי, "בא לראות שהכול בסדר."

"יפה מאוד מצידו," השתומם רמי, "לא חשבתי שהם אכפתיים עד כדי כך."

מתי, המדריך לא ענה. הוא נקט בגישה שכמה פחות ידעו מוטב. אין שום סיבה שיאמר לרמי שלכל טיול ישראלי במרוקו מוצמד איש שירות חשאי ויעורר אצלו חוסר ביטחון.

הג'יפים חיכו בכיכר קטנה ומתי בקש מכול חבורת הגברים להתרכז ולהקשיב לנוהל נסיעה.

"אנחנו נוסעים בנוהל שיירה," אמר, "כל הג'יפים ממוספרים ונוסעים לפי הסדר. אני ג'יפ מספר אחד. אף אחד לא עוקף אותי בשום מקרה, לא בשטח ובטח לא על כביש. ג'יפ שפונה מאותת ומחכה לראות שהג'יפ שאחריו פנה גם הוא. וכן הלאה. נוסעים עם אורות, גם ביום. מכשירי הקשר הם רק לשימוש ניהול שיירה ודיווח על בעיות או תקלות, נא לא לחסום תקשורת עם מוסיקה."

הם כולם צחקו. זה לא היה טיול ראשון וכולם ידעו שרבע שעה מתחילת הנסיעה יתחילו לרוץ בדיחות וירידות הדדיות והקשר יושבת.

"מילה אחרונה, רבותי," אמר המדריך, "הכבישים מפותלים ומסוכנים, ללא שוליים. המרוקנים לא דופקים חשבון על הכביש לאף אחד,  גם לא לאללה. הם עוקפים ולא מסמנים. אני מאוד מבקש לנסוע בזהירות. אנחנו רוצים לחזור הביתה כולם בשלום."

"היי ג'לאל," הוא קרא לדמות בג'לביה ארוכה בצבע תכלת וטורבן בצבע כחול עמוק שעמדה ודברה עם הנהגים שהביאו את הג'יפים מחברת ההשכרה.

ג'לאל התקדם ונעמד לידו.

"אני רוצה להכיר לכם את ג'לאל, המדריך המקומי, שיהיה איתנו בימים הקרובים."

"בוקר טוב," אמר ג'לאל בעברית ובאנגלית מגומגמת הוסיף, "וזה כל מה שאני יודע בעברית."

מאחר ורובם גם לא ידעו אנגלית זה ממש לא היה משנה והם צחקו מהבוקר טוב בעברית. נתן להם הרגשה של שייכות למקום.

"הוא התחפש בשבילנו?" שאל מישהו מאחור.

מתי ניצל את ההזדמנות קצת לזרוק הדרכה, "ג'לאל שייך לקבוצה אתנית שאנחנו קוראים להם הברברים. הם קוראים לעצמם אימאזיגין, כלומר בני חורין, והם התושבים הקדומים של צפון אפריקה."

"יאללה, מתי, מספיק עם החארטה, תן ללחוץ כבר על הגז," זרק מישהו אחר.

הם כולם החלו לנוע לכיוון לג'יפים.

 מתי הרים את ידו ואמר, "חבר'ה, שתהיה לנו נסיעה טובה," אבל איש כבר לא ממש שם לב לדבריו. הם היו חמים להתחיל בתנועה.

הם נעו בנסיעה איטית בשדרה לאורך החומות הגבוהות ואדומות של העיר העתיקה. מן המסגד הגדול עלה וליווה אותם קולו של המואזין שקרא לבוא לתפילה השניה של היום, "אין אללה מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו..." דוד בן משה שישב בג'יפ שלוש הצטמרר כששמע את קול המואזין. משפחתו באה מהמלאח, הרובע היהודי, של מרקש. הוא שמע בזכרונו את קולה של סבתו, "פעם חיינו ביחד, יהודים ומוסלמים, אבל זה נגמר."

 ג'לאל שישב בג'יפ המוביל יחד עם מתי המדריך ונהג מקומי לקח את המקרופון והחל לתת הסבר על המלאח, הרובע היהודי. מתי שם לב שג'לאל מסטול לגמרי על כל הראש ותהה אם זה מכיף, כלומר חשיש, או מאלכוהול. 

מישהו מג'יפ ארבע התלונן ואמר שלא מבינים מילה אחת ממה שג'לאל אומר.

"ג'לאל, זאת קבוצה לא הכי אינטליגנטית. הכי טוב שתגיד לי מה אתה רוצה לספר ואני אומר להם בעברית."

"pas des problem (*אין בעייה)", אמר ג'לאל.

היה ברור מהטון שהוא נעלב. מתי נאנח. הדבר האחרון שהוא צריך בטיול זה מדריך מקומי מסטול ועצבני.

הם יצאו את גבולות העיר, נעלמו שדרות דקלי התמר והחלו שורות עצי צפצפה תמירים. באופק התנשא ג'בל טוקבאל עם פסגתו הכהה, כמעט שחורה, מפוספסת במדרונות לבנים מושלגים. הנוף הפך לכפרי, בתים וסביבם טרסות מטעי זית, חלקות מעובדות של תירס ומקשאות מלונים.

"מה עם איזו הפסקת סיגריה?" נשמעה קריאה בקשר.

"עוד עשר דקות," ענה מתי, "אנחנו עוצרים באחלה תצפית. זמן לסיגריה ולשירותים."

הם נכנסו בסדר נהיגה מופתי לרחבה לפני בית קפה מקומי. מתי ניגש לאישה שישבה מאחורי הדלפק והזמין ממנה כמות שווה של  תה מתוק ואספרסו, והוסיף לכך  כמה חבילות ביסקוויטים. הם כולם ישבו על המרפסת שהיתה תלויה מעל המצוק והתבוננו בהשתאות על המדרונות התלולים שנפלו מתחת להם ובצד שמנגד.

"זה גליל עליון פי עשר," אמר אחד המטיילים המום מעוצמת המראות.

מתי וג'לאל ישבו ביחד. שתו בשקיקה מהתה המתוק הרותח. רמי ניגש והתיישב איתם.

"מתי," אמר, "תראה לי על המפה מה אנחנו עושים. במשרד לא היה לי ממש זמן להסתכל."

מתי פרש מפת דרכים של מרוקו והצביע, "אנחנו כאן. יש לנו עוד כשעה נסיעה בכביש מדהים, מתפתל בלי סוף. הם יאהבו את זה. עוצרים לתצפית בפסגה של טיזי-אי-טאקה. המשך נסיעה ואנחנו פונים כאן," הוא הצביע על המפה, "יורדים לדרך עפר שמביאה אותנו לקסבה טאלואט. מבקרים בשוק מקומי, במצודה. בסמוך יש אוהל אירוח שקבוע אנחנו עושים עצירה לארוחת צהריים. משם ממשיכים עד לקסבה הידועה של איט-בן חדו."

"מה עם הלילה?" שאל רמי.

מתי צחק, "הפתעה."

"סומך עליך," אמר רמי. הוא פנה לג'לאל ושאל אותו, "אתה ברבר, לא מרוקאי?"

"אני מרוקאי ממוצא ברברי," ג'לאל צחק.

"אתה מוסלמי?"

"בודאי," אמר ג'לאל, "כולנו מוסלמים כאן, למעט קצת יהודים שנשארו."

"יש כאן עדיין יהודים?" התפלא רמי, "אני מתכוון מחוץ למרקש?"

"מעט מאוד, רק זקנים," אמר ג'לאל, "אבל כל האחרים הם עדיין כאן."

"לא הבנתי," אמר רמי.

"כל מקום היו יהודים," ענה ג'לאל בעקיפין , נזהר בלשונו ולא אומר את מה שכמעט יצא לו.

"תגיד לי," אמר רמי, "הכול בטוח? קצת חששנו לבוא למרוקו."

"אין לך מה לדאוג," אמר ג'לאל, "אני יכול לקבל סיגריה?" והוא שלף סיגריה מקופסת המלבורו של רמי.

הם חזרו לג'יפים ולנסיעה. הנוף היה כה מרהיב שכולם נצמדו אל החלונות והקשר היה שקט. שעה אחרי כן הם עשו הפסקה קצרה בפסגה של טיזי-אי-טאקה. הקור היה מקפיא. מסביב לישוב הקטן שעל הפסגה היו שלוגיות חורף שנותרו. מוכרי המאובנים והמינרלים קפצו עליהם כמוצאי שלל רב. טיול ראשון שפותח את עונת התיירות אחרי חורף ארוך. המטיילים התבדחו איתם. כבדו אותם בסיגריות. אבל טיול של גברים הוא לא מקור הכנסה טוב למוכרי מאובנים ומינרלים יפים שנעשו בבתי מלאכה חשוכים במרקש, ונקברו מעט באדמה לשם המראה האותנטי. 

דוד בן משה עמד ואחד המוכרים פתח לו מה שנראה היה כאבן עגולה ושחורה חצויה לשניים. בתוך שני החצאים השחורים היו קריסטלי זכוכית בצבעי צהוב-חום, כתום בוהק, סגול רותח. דוד לקח את אחד החצאים והביט בסקרנות. ג'לאל נעמד על ידו ובקש סיגריה.

"זה אמיתי?" שאל אותו דוד.

"משנה אם זה אמיתי?" שאל ג'לאל, "אנחנו הברברים יש לנו משפט שאומר, עדיף לא לדעת מה בפנים. ברגע שתגלה תצטער."

דוד בן משה הסתכל בג'לאל, לא הבין. ג'לאל חייך, חושף מתחת לשפם הדקיק שהיה מפוזר על שפתו העליונה את שיניו הקטנות, לא סימטריות ומשחירות מרוב טבק.

דוד בן משה ניצל את ההזדמנות כדי לשאול מה שהחבר'ה רצו לדעת מאז שהיגיעו, "ג'לאל, יש כאן כיף?"

ג'לאל צחק, "הכי טוב שיש. משפשפואן שבהרי הריף."

"תוכל להשיג לנו קצת?"

"כמה קצת?" שאל ג'לאל, "עשר דולר, עשרים דולר?"

"אני חושב עשר דולר מספיק," אמר דוד בן משה, שלא היה לו מושג לכמה זה יספיק.

"אין בעייה," אמר ג'לאל, "בטלואט."

"מה זה?" שאל דוד.

"בעצירה הבאה, בקסבה," אמר ג'לאל.

טור הג'יפים פנה מהכביש הראשי לעבר דרך עפר. הנוף השתנה. נעשה יבש יותר. עדרי כבשים היו פזורים על מדרונות, נהוגים על ידי נערים וגברים שנשאו מקלות ארוכים. כשהיו עוברים ליד רועה כזה הוא היה עומד, נשען על מקלו הארוך ומביט בהם ארוכות. הם, מראה חולף, לא שייך בעולם שעמד מלכת.

גברים חובשי ג'לביות חומות בדרכם לשוק ישבו בפישוק רגליים  על פרדות שלצדדיהן היו תלויים סלי קש עמוסים בשקי חיטה או ירקות. כמה מטיילים הוציאו מצלמות לצלם אבל הגברים לא אהבו את הרעיון והסתירו את פניהם בשולי הג'לביה או הרימו את הקפוצ'ון של הגלביה וכיסו את כלל ראשם. אחד מהם שם את ידו לפני פניו ואמר משהו.

הם חלפו על פני קניון ירוק, מלא מים. לשוליו טרסות ובהן עצי  שקד בפריחה. לפתע הם היו בתוך הכפר טלואט וביום שוק. טנדרים עמוסים בכבשים ושקים חסמו את הכביש. הם התנהלו לאט, מזגזגים בין רכבים לפרדות, חוששים לאבד את הג'יפ שלפניהם.

"חבר'ה, אנחנו חונים בצד. לנעול רכבים," אמר מתי בקשר והוסיף, "אנחנו בשוק ברברי מקומי. לא מקום של תיירים. אז אני מבקש להתנהג כראוי."

"מה זה להתנהג כראוי?" שאל יהודה, מג'יפ ארבע.

"לא חייבים לצעוק בעברית. לא כל אחד צריך לדעת מאיפה אנחנו. ואם מישהו לא רוצה להצטלם לכבד אותו. בכלל לפני שמצלמים נהוג לבקש. ראיתם את התגובה כשצילמתם מהג'יפ."

"הם לא אוהבים להצטלם?" שאל ירון, מג'יפ שלוש.

"לא ממש," ענה ג'לאל, שמתי ביקש את עזרתו בנושא, "ברברים לא אוהבים צילומים. אנחנו מאמינים שמצלמה נכנסת פנימה, מראה משהו שלא צריך להראות ואתם לוקחים אותו איתכם בלי שהוא שלכם. ואנחנו לא יודעים מה לקחתם."

לא בטוח שהם הבינו על מה הוא מדבר. מתי גם לא היה בטוח שג'לאל עצמו יודע על מה הוא מדבר. יותר ויותר הוא חשב שג'לאל מעופף אמיתי. הוא גם הריח את הפה שלו מקרוב והבין שהחבר'ה בעצירות הקצרות שעשו כבר תדלקו אותו בערק. ג'יפ ארבע לא סמך על ארגון ומנהלה והביא איתו מהבית מטען משמעותי של בקבוקי ערק איילה. מהניסיון הם ידעו שאין בעייה להשיג וודקה או ויסקי אבל לך תשיג ערק ישראלי. אתמול בארוחת ערב הם טעמו את ליקר התאנים וצחקו. יהודה, שכינויו בחבורה היה שר המשקים, הלך לחדר, חזר ועימו בקבוק ערק ואמר לרמי, "עזב אותי מכל השטויות האלו של וודקה."

הם התפזרו בשוק, בוחנים בסקרנות וקוראים בקול חוצה שוק כאשר ראו מראות לא מוכרים ולא חסרו כאלו. איטליז בשר עם נתחי כבש נוטפים ולהקות מזמזמות של זבובים, נפח שעובד עם מפוח מעל למדורה ומתקן פרסות של סוסים, פרי הדר עדיין עם עלים ירוקים בתוך ארגזי עץ, כמו של פעם. ברחבה קטנה ניפו חיטה ושקלו אותה במאזניים מתכת גדולים. במקום אחר ישבו מוכרי צמר הכבשים הלא מעובד ליד מאזני שקילה. מחכים.

ג'לאל טפח לדוד בן משה על היד, "אבויה, תבוא איתי."

לאורך השוק היתה שורת חנויות קטנות ומחסנים ובסופה מכלאת הפרדים. בצמוד אליה היה חדר ענק אפוף כולו בעשן בעל ריח מתקתק של חשיש. הגברים היו מצונפים בגלימותיהם  שפופים מעל לפיות הנרגילות, שהעלו עשן כבד וסמיך. איש לא דבר. כל אחד היה בעיסוקו, גלישה אל תוך העולם של הכיף.

ג'לאל הזמין את דוד לשבת איתו ליד אחד השולחנות הקטנים העגולים. הוא קרב שני שרפרפים. גבר גדול ושחור, סינר מלוכלך כרוך על מתניו ומצחו נוטף אגלי זיעה גדולים רכן מעליהם. ג'לאל אמר לו משהו והשחור הנהן.

דקה או שניים לאחר מכן יצא ילד צעיר מאחורי וילון מלוכלך והניח לפניהם קנקן מהביל של תה ושתי כוסות זכוכית קטנות. לא שום דבר פנסי ומעוטר כמו בבתי הקפה של מרקש. הנער הרים את קנקן התה ומזג להם ברוב רעש תה מהביל. הוא נעלם וחזר עוד פעם עם נרגילה. קרס לפניהם על רצפת הבטון המלוכלכת, הניח גחל שהביא על הטבק ונפח עליו עד שתפש. כאשר היה מרוצה מבעירת הגחל הוציא מכיס הסינר המלוכלך שלו, שהיה עוד יותר מלוכלך מזה של השחור, אצבע של חשיש. הוא שם אותה על כף היד הראה לג'לאל ולדוד. ג'לאל סימן עם האצבע והילד חימם מעט את הגוש מעל הגחל ושבר ממנו חתיכה נאה בגודל של פרק קמיצה. הוא פורר ממנו מעט והניח מעל לטבק. כשעשן סמיך וריחני החל להיתמר ג'לאל חייך, לטף בקצות אצבעותיו את השפם הדליל שלשפתו, שתה מהתה והציע לדוד את השאיפה הראשונה. דוד סימן בראשו לאות שלא. ג'לאל לקח את פית הנרגילה ושאף עמוקות את העשן שבעבע. חיוך עוד יותר גדול התפשט על פניו. הוא החזיק את העשן ושחרר אותו לאט. אחרי כמה שאיפות העביר לדוד בן משה.

"אני אקח רק קצת," אמר דוד.

"תקח כמה שאתה רוצה, זה שלך."

דוד לקח שאיפה עמוקה והחל להשתעל. כשגמר להחנק ולהשתעל, לקח במתינות שאיפות קטנות יותר, מחזיק את העשן בראות ומשחרר אותו לאט. כשהעביר לג'לאל את הפיה כבר לא ראה את הלכלוך סביבו. זה היה כאילו החדר כולו התקלף ממעטה הלכלוך שלו, מכתמי הבוץ על הרצפה, מכתמי הניקוטין שירקו על הקירות, מכתמי התה הצהובים חומים על שולחנות העץ. הוא ראה את ישויות הדמויות שהיו בחדר כל אחת מהן בצלילות, כל אחת מהן קו מתאר הגוף שלה ברור, מופרדת מן העשן הסמיך והאופף. זה היה כאילו כל גוף מוחבא בג'לביה הוציא מעצמו ישות בהירה ויחודית. הוא הפנה את ראשו. עיניו של ג'לאל הביטו בו כל כך מקרוב שנראו כאילו הוא מסתכל בו מתוך הראש שלו עצמו. כשג'לאל סימן לו בתנועת אצבע שיתקרב אליו הוא התחיל לצחוק. ג'לאל עשה לו סימן נוסף באצבע על הפה שישקוט אבל הוא צחק עוד יותר וסתם את הפה רק כשג'לאל אמר לו פתאום בערבית, "אוסקוט." (שתוק).

באותו רגע הוא החל לדאוג. הוא הרגיש איך הוא נכנס לפאניקה. הוא הרגיש איך היא הולכת ונבנית בו במהירות. הוא חש את הדופק הולם בו ברקות ומחשבות החלו לחלוף בראשו במהירות הברק, "מה אני  עושה כאן? אף אחד לא יודע איפה אני נמצא. אני כאן יחד עם הבן אדם הזה, ג'לאל, שאני בקושי  מכיר".

כעת הוא שם לב שמצד אחד הוא עדיין ממשיך להסתכל על המראות הצלולים שסביבו ומצד שני הוא ממש מודאג ולא הבין איך הדברים מסתדרים אחד עם השני. הוא הרגיש כאילו כל קצות העצבים שלו פתוחים ומחכים להרגיש. מה? משהו. הוא ראה את העיניים הקרובות של ג'לאל שאמרו לו מה אתה דואג? וראה את הפיה של הנרגילה שג'לאל הגיש לו. הוא לקח עוד כמה שאיפות ונרגע. עכשיו הוא החל להיות מודאג בגלל שהוא רגוע מדי וזה התחיל להלחיץ אותו. ברגע מסויים הוא קם וגישש את דרכו החוצה מתוך המעשנה.

בחוץ הוא ראה את ג'לאל שיצא בעקבותיו ושאל אותו, "סבה?" (* בסדר?)

הוא הנהן בראש שכן. הוא ראה את מתי ורמי עומדים ומצלמים ממש לפניו זוג ברברים מבוגר. האשה עם שמלה כחולה וצעיף גדול צהוב מכסה אל גווה העליון, הגבר הזקן עם מעיל גשם מגומי ירקרק וערדלי גומי קצרים. דוד שם לב שלגבר הזקן יש שתי קרניים שנראות כמו אוזני פרדה וחשב שאולי הוא מתחיל לראות את הג'ין, השדים המרוקניים שסבתו ספרה לו עליהם. הוא הצביע על הזקן וג'לאל צחק, כי הוא ראה כמוהו אבל הוא ידע שדוד ראה במקרה את אזני הפרדה שמאחור שהתחברו בראייה המזוגגת שלו לראשו של הזקן. דוד לא צחק בכלל. המראה הטריד אותו.

הם הלכו לעבר הג'יפים. דוד הלך אבל הרגיש שהוא מרחף. ליד ג'יפ מספר שתיים עמד ירון שאיך שראה את רמי ומתי ממש כעס, "קבענו שעה. אני כבר עשר דקות עומד ומחכה. לא ראיתי אף אחד ולא הבנתי לאן כולם נעלמו. ממש לא בסדר."

"אתה צודק," אמר מתי, "החבר'ה נסחפו קצת אחרי המראות של השוק."

כולם הגיעו ושיירת הג'יפים נעה קדימה.

"איך בכלל קוראים למקום הזה?" נשמעה השאלה מאחד הג'יפים.

מתי לקח את המקרופון וענה, "קסבת טלואט."

הם עברו עיקול אחד והגיעו אל המאהל שבו עמדו לאכול צהריים. ג'לאל קפץ מהג'יפ ורץ לבדוק שהכול מוכן.

הם חנו וכמה מהם פנו אל עבר המבנה שעליו היה סימן לשירותים והכיל גם את המטבח. יהודה שחזר ניגש אל מתי ואמר לו, "שמע הם משדרים את ערוץ החיזבאללה."

מתי הלך לראות בעצמו וראה את בעל המקום והנערים עומדים וצופים בדמותו של נאסראללה הנואם מעל מסך הטלויזיה. "לא יפה," אמר לבעל המקום, "אתה יודע שאנחנו ישראלים."

בעל המקום סגר את המקלט והעיף את הנערים להתחיל ולחלק את המנות. יהודה הוציא בקבוק ערק וצעק לבעל המקום שיביא כוסות קטנות. כשהביאו הוא מזג לכולם כולל כמובן לבעל המקום ולנערים שרצו הלוך וחזור למטבח מגישים את המנות. אחרי הארוחה הם התרווחו על הכריות בשולי האוהל ולאף אחד לא היה ממש חשק לזוז.

"אלו חיים," צחק יהודה ורמי הנהן ואמר, "לא להאמין. כולה אנחנו יומיים לא בארץ ונדמה כאילו אנחנו כבר שנה בחוץ."

אחרי שמתי הרגיש שמיצו את העניין הם החלו שוב בנסיעה. הנוף דרומית לקסבת טאלואט הפך לחדגוני ויבש יותר למעט פה ושם מטע זועק בתפרחת ורודה- לבנה של עצי שקד. בתי הכפרים היו בתי חומר עלובים חומים צהבהבים. נשים נושאות על ראשן שיחים יבשים שקוששו בערוצים, מסתירות את פניהן בצעיף למראה הג'יפים העוברים ומרימים תמרות אבק. ילדים מלוכלכים, שיערם פרוע, זבי חוטם ועיניהם בורקות היו עוצרים ממשחקם ורצים אל עבר שיירת הג'יפים המתנהלת לאיטה, "בונבון, בונבון." ילדה אחת עמדה לצד הדרך חובקת גדי בזרועותיה ומחייכת לעברם באושר מבלי לבקש דבר. מפעם לפעם מתי עצר להפסקת סיגריה ולצלם.

דוד בן משה ישן רוב הנסיעה.

"מה קרה לו?" שאל יהודה בעת שמזג עוד סבב של כוסות ערק.

דוד בן משה התעורר רק כשעשו ביקור חפוז בקאסבה היפה של איט בן-חדו. הם הלכו בערוץ היבש, עלו בין הסמטאות, הביטו מלמעלה על מכלול הקאסבה הגדולה, עברו גם בין החנויות, עצרו ושתו קפה מריר והמשיכו בנסיעה.

הערב יורד מהר במדבר של מרוקו. השמש שוקעת ונעלמת בחופזה. החום נעלם גם הוא וקרירות הלילה חופזת להגיע במהירות. הם עלו על הכביש לווארזאזאת ושוב ירדו לשטח אל תוך חמדת אבנים רחבת ידיים. הלילה ירד. העלטה היתה כבדה. הם פתחו חלונות ויהודה אמר, "לא רואים בינתיים אף כוכב." הירח היה מצומק והם ראו רק את פנסי הג'יפ  שלפניהם. בשלב מסוייים הם שמעו בקשר את מתי, "חבר'ה, הלכתי קצת לאיבוד. אני מבקש לעצור במקום. אני אסע מעט קדימה לחפש את התוואי."

ג'יפ אחד המוביל זנק קדימה עם אורות מלאים והם נותרו בלב המדבר החשוך. דוד בן משה הרגיש לא נוח. דרך החלון הפתוח הוא שמע שהמדבר לא שקט. רעשים, צלילים, קולות עמומים. הוא יכול היה להשבע שהוא רואה ריצוד אורות במרחק אבל לפי מה שמתי אמר להם לא היה ישוב בטווח של קילומטרים מסביבם.

דמות הופיעה לפתע לצד החלון הפתוח שלו. הוא קפץ ממקומו כאילו נגעה בו רוח רפאים. היה זה ג'לאל שעמד ליד החלון הפתוח, גלימתו מתנפנת ברוח הקלה והושיט לו סיגריה מגולגלת. דוד בן משה שם אותה בפיו בלי לחשוב ורק כשג'לאל הדליק לו והוא לקח שאיפה ראשונה הוא חש את המתקתקות הנעימה של הכיף. אחרי כמה שאיפות הוא העביר את הסיגריה. יהודה אמר, "לא תודה. אנחנו עם הערק. לא מערבבים." הוא לקח עוד שאיפה והחזיר אותה לג'לאל שעמד עם כוס ערק אבל לקח ברצון את הסיגריה, לקח כמה שאיפות, זרק אותה על הרצפה ונעלם אל הג'יפ שמאחור, הג'לביה שלו משמיעה איוושה קלה וחורקנית בעת ההליכה.

היה זה אז שדוד בן משה שם לב שהם לא לבד. היו דמויות נוספות שצעדו במדבר, ג'לביותיהם צמודות לגופם, לכל מקום שהפנה את עיניו הוא ראה בחשיכה שהמדבר מלא תנועה. הוא חשב להפנות את תשומת ליבם של יושבי הג'יפ אבל החליט שיותר טוב שיסתום את הפה. אמא שלו תמיד אמרה שלא טוב לקפוץ בראש. בשביל זה יש את מתי ואת רמי. יש מספיק קודקודים.

הם ראו את האורות של ג'יפ אחד חוזרים לעברם, מקפצים, עולים ויורדים. הם שמעו את קולו של מתי, "אנחנו בסדר. לא רחוקים. סטייה קלה. אני מבקש שכל מי שיושב ליד נהג הג'יפ, שיקח את הפנס שקבל ויוריד ויוביל את הג'יפ בהליכה. נא לכבות אורות גדולים ולהשאר רק עם אורות חנייה."

הם עשו כפי שהתבקש. דוד בן משה הדליק את הפנס שלו והחל להוביל את ג'יפ שתיים. הם הלכו בשביל סלעי, ירדו כמה מדרגות סלע גדולות, הג'יפים נסעו לאט, גלגל אחרי גלגל, מהלך שני נמוך, בלי ברקס, רק נסיעה איטית. דוד בן משה הלך לאט, צעדו בטוח, יותר מכפי שהיה אי פעם. בשלב מסויים הוא ראה כמה דמויות צועדות לידו ואחד מהם שאל אותו, "אבויה, איזה בן משה אתה?"

המרוקנית שלו היתה כמו מהבית, כמו של סבתא.

"של מלכה," הוא ענה.

הדמות פנתה לזאת שצעדה לידו ואמר, "אתה חושב הוא של מלכה של שמחה?"

השני אמר לו, "תשאל אותו."

"אבויה, זאת מלכה בן משה מטאדולה?"

"לא יודע," אמר בן דוד, "אבל נשמע מוכר."

"אהה," אמרה הדמות הראשונה, "אז אתה כמעט בבית. במשפחה אצלכם הכול בסדר?"

"ברוך השם," אמר דוד.

"והמשפחה איך הם? איך הבריאות?"

"יתברך שמו," אמר דוד.

הדמות השניה החלה ללכת לצידו. "תגיד לי, איך זה אתם כאן בארץ הקודש ואתם מתעסקים כל היום רק עם הגויים הערלים האלו. לא באים להגיד שלום? יפה ככה?"

"זה לא תלוי בי," התנצל דוד.

הם החלו לרדת בערוץ חולי, שורות של דקלי תמר הופיעו. האוויר היה חמים יותר ואפילו רטוב יותר. הדמויות התרחקו, הראשון אמר, "אנחנו אף פעם לא רחוקים מדי. רק אף אחד כבר לא טורח לחשוב עלינו."

ג'יפ אחד עצר לפתע בצד שביל חולי. דוד הופתע ועצר אחריו. לפתע הם שמעו שירה של נשים צורמנית וקולות תיפוף חזקים מלווים אותה. מדורה גדולה הוצתה ולאורה הם ראו קבוצה גדולה של רקדניות ברבריות לבושות בשמלות בשלל צבעים ומסביבם גברים לבושים כולם בג'לביות לבנות ותופים גדולים אחוזים בידם. ברגע שכולם ירדו מהג'יפים התחילו הנשים לשיר במקצב כבד וסוחף שהרטיט את כולם. דוד בן משה התעכב מאחור, לא מצא את התיק שלו. שאר חבריו התקדמו אל בין שתי שורות הנשים שערכו להם קבלת פנים. דוד קלל ולא מצא בחשיכה את התיק. לפתע הופיעו שתי הדמויות לידו. "בוא תראה," אמר לו אחד מהם שאחז בזרועו.

דוד הרגיש כאילו משב של קרח עובר בזרועו וצובט את ליבו שהחסיר פעימה. "אבל אני צריך ללכת עם שאר החבר'ה," אמר.

"אבויה, תבוא, זה לא יקח הרבה זמן," אמרה הדמות.

הוא השאיר את הג'יפ פתוח והחל לטפס איתם על הגבעה הקטנה שעליה היו קברים מסויידים בלבן. זה היה בית קברות יהודי נטוש. הוא האיר בפנס על כמה מן המצבות, "אהרון בן שמחון," "שלמה שושן", על מצבה לבנה גדולה היו אותיות עבריות מובלטות, "זכרו לא ימוש מלבנו לנצח," הוא ראה את התאריך מטושטש, אוקטובר אלף תשע מאות ארבעים ושבע ואת שם המשפחה "פרץ". ואז הדמות אחזה עוד פעם בזרועו עצרה ליד אחת מן המצבות ואמרה, "תראה."

על המצבה היה כתוב, "דוד בן משה, כ' אדר התשע"ב." לקח לו זמן לקלוט. לעשות את החשבון מלוח עברי ללועזי. פתאום הוא קלט. זה התאריך של מחר. הוא החל לרוץ במורד. הדמות ניסתה לתפוש אותו בזרועו, אבל דוד בן משה רץ, למרות העלטה הגמורה, אל עבר המדורה שבערה בעמק, כמו שלא רץ מימיו.

"אנחנו כאן," הוא שמע את הקול שנע אחריו, "אנחנו רק רוצים שיבואו לבקר אותנו. קצת נמאס לנו להיות לבד."

דוד בן משה רץ מהר עוד יותר.

הדמות שהלכה במהירות לידו אמרה, "אבויה, אנחנו רק רוצים קצת לדעת מה שלום שמחה ומה שלום ששון."

הוא הגיע למורד הגבעה, כשל כאשר עבר את רצועת החול ועצי הדקל ונכנס אל תוך המתחם המגודר של המאהל בדיוק כשרמי חילק את החבר'ה לאוהלים השונים שהוקמו באמצע המדבר. "איפה היית?" שאל רמי, "אני צועק כבר כמה דקות את השם שלך."

"ממש פה," אמר דוד, מתנשף. הוא ראה את עיניו של ג'לאל נעוצות וקודחות דרכו.

הם ישבו מסביב למדורה הגדולה. הנשים רקדו במעגל, הגברים תיפפו ודוד בן משה ראה את הדמויות בג'לביה שיושבות על הגבעה הקטנה ממול, מביטות על ההילולה שבלב המדבר. הוגשה ארוחת ערב והבר היה פתוח אז כולם תדלקו. ויסקי, וודקה, יין אדום. דוד שתה כמה כוסיות והוא אפילו לא היה צריך לחפש את ג'לאל, שהופיע לידו והושיט לו בוף רציני, דאבל ג'וינט.

הוא ישב לא רחוק מהמדורה. טור הנשים הרוקדות עבר בסמוך לו, עוד פעם ועוד פעם, וכל פעם אחת מאלו שריקדו היתה מתכופפת מעליו, תוך כדי שירה ומעבירה את שובל צעיפה על כתפיו, על פניו, כמו משב רוח קליל. הוא הדליק ושאף. כששחרר את העשן הדמויות כבר היו קרובות יותר ואחת מהשתיים אמרה, "אבויה. התגעגענו אליך."

דוד בן משה ניסה לסלק אותן מעליו, אבל העשן אפף אותו לגמרי והוא שמע את ג'לאל צוחק לידו.

"הבן כלב הערל הזה," חשב.

"אתה רואה, אבויה, אתה משלנו."

הנשים רקדו עוד ועוד, המראה סיחרר את ראשו, התופים הלמו אבל הקול שלהם בא מרחוק, כאילו הם נמצאים אי שם במרחק, בתוך המדבר. באמצע המעגל ישב ילד שהקיש בתוף גדול עומד. דוד ניגש אליו ובקש את המקל. הילד החליף מבט עם זקן המתופפים שאישר לו במנוד ראש. דוד ישב במקום של הילד. לקח לו דקה שתיים לתפוש את קצב ההקשה. הוא הרגיש כאילו התוף נמצא בתוך הראש שלו והתיפוף שלו הלך וגבר. הגברים המתופפים החלו להתקרב אליו, יוצרים שורה מאחוריו, והנשים המרקדות ושרות מגבירות את הסיחרור של התנועה. ואז אחת מהן, תמיד אותה אחת, החלה להנמיך את ראשה, טלטלה את פניה מול פניו, בתנועה חושנית ומגרה, פניה כמעט נוגעות באלו שלו. עד שברגע מסויים פסקה השירה, פסק התיפוף, המחוללות נעלמו, הנגנים נעלמו עם תופיהם. המטיילים ישנו באוהליהם, רק דוד ישן מצונף ליד המדורה שהלכה ודעכה. אחד מעובדי המקום זרק עליו שמיכה עבה. הלילה במדבר קר. הטמפרטורות יורדות קרוב לאפס.

בלילה דוד בן משה חלם. הוא חלם שהוא נופל ונופל, כמו צניחה חופשית, אבל בחיים הוא לא צנח, הוא חש שהוא יורד ויורד ולא מגיע לשום מקום, לא לאדמה, לא לתחתית בניין, לא לשום מגע יציב. הוא רק נופל ולא עוצר. אפילו בחלום הוא חשב שזה חרא של חלום.

בבוקר הוא קם קפוא ולא הבין מה הוא עושה ליד המדורה. יהודה עבר לידו  בדרך למקלחת וצחק, "נפלת," אמר, "אי אפשר היה להזיז אותך."

דוד קם והתמתח ונזכר בחלום.

"ועוד דברת מתוך שינה," אמר יהודה.

"מה דברתי?" שאל דוד בן משה.

"דברת מרוקאית," אמר יהודה והתרחק לעבר המקלחות.

דוד בן משה הלך לעבר המטבח ומזג לעצמו תה מתוק וחם. הוא חפן את הכוס בשתי כפות ידיו והתחמם מהחום שהקרינה כוס הזכוכית. הוא לגם לגימות קטנות  נותן למשקה הרותח לגלוש אל קרביו ולגרש את רוחות הלילה.

הוא חיפש את התיק שלו ונזכר שבכלל לא הביא אותו בסוף. הוא יצא אל עבר טור הג'יפים. כשהתקרב אל הג'יפ ופתח אותו, הרגיש יד מונחת על כתפו. הוא קפץ ממקומו כאילו הכיש אותו נחש ופנה לאחור.

היה זה ג'לאל שחייך אליו, עטוף בג'לביה. הוא ראה את עיניו האדומות של ג'לאל קרובות אליו. ג'לאל עשה מחווה עם היד ודוד בן משה ראה מתחת לעץ דקל את המדורה הקטנה שממנה קם ג'לאל, "בוא."

דוד בן משה הלך בעקבות ג'לאל וצנח על החול ליד המדורה הקטנה. הוא ישב בוהה במדורה והרים את עיניו רק כאשר ראה שג'לאל הוציא מתיק הצד שלו סיגריית כיף מגולגלת מוכנה הצית אותה ושאף עמוקות. אחרי כן הוא העביר אותה לדוד בן משה.

דוד בן משה לקח אותה, שאף עמוקות. העשן חלחל אל תוכו. הוא השתעל, אבל נצמד אל הסיגריה עד שכילה אותה. שקט עמוק בא עליו. הוא נשכב על החול, הרים את עיניו למעלה, עקב אחרי גזע הדקל עד לצמרתו, ראה דרך הענפים הפרושים את השמיים התכולים, את ההר השחור שהתנשא מעל לעמק הקטן. פעם ראשונה שהוא שם לב לפרטים האלו, שעד כה לא היו משמעותיים. הוא ראה את היופי שבגזע המסוקס, את התבנית המרתקת של הענפים מעליו, את הצלילות של השמיים, את הגוונים האינסופיים של בין אפור לשחור ששיחקו עם האור על פני ההר. הוא שם לב שהוא בוחן כל מראה שהופיע לפניו לפרטי פרטים. הוא חזר אל הגזע, ראה את הקמטים, את הקווים של היובש, את טור הנמלים שעלה אל הצמרת, את הגוונים השונים של הירוק בעלים.

"איזה מראות," חשב, "איזה עולם." הוא הבין שהוא יכול להמשיך ולראות בלי סוף. הוא הבין שבחיים יש יותר ממה שראה עד כה.

הוא שמע את ג'לאל צוחק. הוא אפילו לא הפנה אל מבטו אליו, רק שמע את ג'לאל אומר, "אתה עכשיו דרוויש."

הוא לא רצה לדעת למה ג'לאל התכוון. היה לו טוב במה שראה ובשקט המדהים.

לפתע ראה מעליו את פניו של רמי, "תגיד לי אתה בסדר?" הטון של רמי היה בהתחלה כעוס אבל לפתע הפך לדאוג.

הוא התרומם לישיבה ואמר, "הכול טוב." ואחר כך קם, לקח את התיק שלו, הוציא מתוכו מברשת שיניים, משחת שיניים ומגבת והלך לכיוון המתחם והמקלחות. רמי הסתכל אחריו. ג'לאל צחק. רמי פנה לעברו, קלט את הלגלוג הקל שהיה על פניו של המרוקני, התעלם והלך לעבר המאהל.

כולם ישבו לארוחת בוקר. רמי ראה את מתי שותה קפה בעמידה והלך לעברו. "מה אתה חושב הולך שם בין ג'לאל לדוד בן משה?" שאל.

"מצא מין את מינו," אמר מתי, "אחוות מסטולים. אל תתרגש. חבר'ה בטיולים לפעמים מתפרקים ואפילו קצת מגזימים בעישונים. כל זמן שהם לא יורדים מהפסים זה בסדר."

"אבל אני לא נותן לדוד בן משה לנהוג היום," אמר רמי, "חסר לי שיעשה איזו שטות."

דוד בן משה עמד מול הכיור המאולתר ושטף את פניו במים הקפואים. כשהרים את עיניו עמדו השניים מולו עטופים בג'לביות בהירות כמו של מי שהולך לבית כנסת ביום של חג או חס ושלום להלוויה. "אבויה. תבוא לבקר אותנו היום?"

דוד בן משה עשה תנועה ביד ואמר, "יאללה, תחפפו."

"אתה מדבר למישהו?" שאל יהודה שהעביר מסרק על שיערו הרטוב.

"זבובי המדבר האלו עוקצים על הבוקר," אמר דוד.

השניים התרחקו מעט אבל הוא שמע טוב טוב את מה שאחד מהם הפטיר, "ייטח לכ מזלאכ." (*מרוקאית – שיפול  לך המזל)

אבל השני מיד הוסיף, "אבויה, אל תגיד ככה. הוא משלנו היה ויהיה."

רעד עבר בגופו של דוד בן משה.

"אתה בסדר?" שאל יהודה.

"המים האלו בבוקר איזה קור."   

דוד בן משה הלך לשבת בג'יפ ארבע שכלל את יהודה וחבורת השתיינים. כשהחלו לנהוג יהודה כבר הוציא את הבקבוק התורן וכוסות פלסטיק ומזג להם כוסית לדרך. הם הורידו אותה בשקיקה, הורידו חלונות, נתנו לאוויר הקריר של המדבר להכנס ולהקפיץ אותם והחלו לשיר.

"ארבע אתם בהיי?" שאל מישהו.

יהודה לקח את המקרופון של הג'יפ וענה , "מי שרוצה כוסית של ברכת הדרך שיעצור בצד, שר המשקים מגיע."  הוא פנה לדוד ואמר לו, "עד שאני מוזג תגיד תפילת הדרך." דוד בן משה כבר מלמל אותה לעצמו וכשיהודה פנה אליו דוד הרים את קולו ואמר, " ותציל אותנו מכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא."

"אמן," אמרו כולם בג'יפ ארבע והורידו את הכוסית המלאה בלגימה.

רק דוד בן משה שמע את האמן הנוסף שבא משתי הדמויות שעמדו לצד הדרך ואחד מהם אמר, "ותשמע קול תחנונינו," והשני המשיך, "כי אל שומע תפילה ותחנון אתה."

ולפני שהם נעלמו דוד בן משה היה בטוח ששמע אחד מהם אומר, "דוד בן משה ברוך תהיה בבואך אלינו."

הם חזרו אל הכביש של ווארזאזאת. כמה קילומטרים לאחר מכן פנו מערבה ליד ישוב קטן ונטוש בשם טאדולה ששימש בעבר תעשיית מכרות עניפה שהיתה כאן וקרסה. ערימות אבנים וחול שחור ומבני הברזל שהחלידו. הדרך היתה שוממה. הם היו לבד. הם, הרכס של ג'באל טוקלאל התנשא רחוק לפניהם, ההרים הקרובים יותר, גרניטיים, היו בצבעים קודרים של שחור, אדום, אפור, חום. הם נסעו בשתיקה, המומים מהנוף המרהיב ומעוצמתו. במקום בו הדרך התקרבה לקניון עמוק הם התקרבו והצטלמו, עומדים קרוב מאוד לשפת הקניון. בתמונת המזכרת שצילם ג'לאל את אנשי ג'יפ ארבע רואים עדיין את דוד בן משה עומד במרכז הקבוצה, צוחק כמו כולם.

הם עזבו את הקניון והחלו לנסוע במישור גדול ופתוח מתחת לג'באל טוקבאל. כולם הגבירו מהירות, לוחצים בחדווה על דוושת הגז. הג'יפים נפרשו כמו מניפה במישור, נוסעים במקביל, מעלים ענני אבק אבק שנותרו  מאחוריהם, מתפוגגים לאט. יהודה הוציא את פלג גופו העליון מהחלון הפתוח, הרים בקבוק ערק בידו בתנועת ניצחון. הם חלפו על פני עדרי כבשים, נשים מקוששות, שיירה קטנה של גברים וילדים על פרדים.

"בעוד כקילומטר אנחנו עולים על כביש צר ומפותל," קרא מתי לסדר בקשר, "אני מבקש להכנס לטור כרגיל."

דרך העפר הסתיימה במהירות, רגע לפני שירדו אל הכביש יהודה אמר, "דוד, אתה יכול לנהוג? יש לי הרגשה שירון שי

כור מדי."

ירון שנהג עד אז בג'יפ ארבע אמר, "עזוב, מה פתאום. אני בסדר. לא שתיתי כלום."

"שקרן," צחק יהודה, "הורדת רבע בקבוק."

למרות שהיו כולם מסטולים הם הרגישו היטב איך ההגה רועד לו בידיים בחוסר יציבות ימינה שמאלה. דוד החליף אותו והם עלו אל הכביש. דוד הגביר את המהירות כדי להדביק את הג'יפים האחרים שכבר היו כמה סיבובים בעליה לפניהם. הוא לקח סיבוב אחד בעלייה חד מדי ויהודה אמר, "ראבאק, דוד, לאט לך." אבל דוד המשיך ללחוץ.

זה היה כשהם שמעו את מתי אומר בקשר, "בפניה הבאה אנחנו עוצרים לבקר את הבית הכנסת היהודי של דוד ומשה." משאית דוהרת הגיחה מהעיקול מולם. דוד פשוט לא הספיק להסיט אפילו במעט את ההגה. הוא רק ראה איך ידיו אוחזות בהגה שמוביל אותם הישר אל בין הגלגלים של המשאית הכבדה, שעלתה עליהם ופשוט מעכה את הג'יפ מתחתיה.

דוד בן משה עוד קלט בשבריר של שנייה את המבנה הלבן של בית הכנסת של דוד ומשה שהיה דבוק לגבעה בצד. אחת הדמויות שגחנה לבדוק מה קורה בתוך הג'יפ המעוך אמרה לו, "נו, תפשת ביצים, אבויה, החלטת לבוא בכל זאת לבקר ולספר קצת חדשות מהמשפחה? יש הרבה מקום אצלנו ולפעמים מניין חסר ונעשה לנצר של דוד ומשה כבוד גדול."

זה לא מראה שרואים כל יום. המשאית עלתה ומעכה את הג'יפ תחתיה, שיטחה אותו לגמרי. מתי המדריך בחיים לא ראה דבר כזה. הוא ידע שכולם מתים וקיווה עבורם שהמעבר לעולם הבא היה חלק ומהיר. ריח קלוש של אניס היה באוויר לרגע קט.

רמי עמד לידו, מזועזע כולו. לאט התקבצו כולם ועמדו סביב הג'יפ המעוך ומישהו אמר, את מה שהם כולם חשו, "נמשי כפרה עליקם," ואותו אחד שאמר אפילו לא ידע מאיפה זה בא לו, המרוקנית היהודית הזאת, במובן של "תלכו, אני לוקח עלי את כל עוונותיכם.".

על הגבעה ליד בית כנסת היכן ששוכן בית הקברות היהודי העתיק ישבו עכשיו שלוש דמויות מסביב לקבר שעדיין לא נחפר אבל מצבה כבר היתה ועליה כתוב, "דוד בן משה, מת בתאונת דרכים במרוקו, כ' באדר התשע"ב. זצ"ל" 

* הנובלה של יגאל צור לקוחה מתוך ספרו החדש "סדקים בכפר הגלובלי",  שיצא לאור במהדורה אלקטרונית.